אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדקבשבוע פתאומי שכזה, שתיזז אותי בין
רגעי אושר בין תחומיים, כמו בנעורים
זינקתי לספר השירים הראשון שלי לבדוק, האומנם
וזה היה שם
בכך לא תמו נעורים וטלטלות. המשך יבוא
עומס בכבישים, עומס בגנים, עומס בנחלים, עומס בקניונים, ואפליקציית מפת הפקקים. ישראל צפופה, אין מקום לכולם לצאת החוצה יחד. פיקוד החגים מתריע: להישאר בבית. אין בית? יהיה מאהל!
רק הקיץ בילינו במחאת הדיור, והנה רק הגיע החג וכולם עוזבים את הדירות הצפופות שלהם, כדי להצטופף בחוצות. 'כל עם ישראל' עומד שעות בפקקים, כדי להגיע ולהתגודד בשמורות טבע זעירות, לשבת מנגל-אל-מנגל בפארקים, לפרוק ערימות ילדים בג'ימבורי עמוס ורועש ולעמוד שעות בתור לקופה בקניון או בגן החיות התנ"כי.
זה נכון, האדם זקוק למגע עם קצת טבע. נחל קטן, חורשה ירוקה, ואויר פתוח וזורם. אבל עם פטריוטי שכבר הסכין עם העדר דיור, שקיבל כתורה מסיני דירות מפוצלות עם קירות סדוקים ומתפצלים וצנרת סתומה ועשירה בפיצוצים, עם כזה מוכיח שהוא מסתפק במועט לא רק בבית שאין לו, אלא גם החוץ שלו כבר מזמן לא חוץ ולא שלו.
שמתם לב שצפוף כאן? בילדותי היינו בישראל 2.5 מיליון בני אדם, והחלום שהנהיגה מערכת החינוך היה לייחל למספר האגדי 3 מיליון. אז, כך אמרה האוטופיה, נשכון לבטח במדינתנו הקטנה (גבולות 67), נהיה חמושים בחוסן לאומי שלא היה כמוהו בתולדותינו, נפרוץ ביצירתיות שתניב לנו שורה של פרסי נובל, אוסקרים, ותהיה לנו סייסטה יומית כדי לבלות תחת גפננו ותאנתנו.
נכון שלא נתנו דעתנו על הטבע שמסביב, ואף איימנו עליו שנלבישו בשלמת בטון ומלט. יחד עם זאת הבטחנו גם לפרוש מרבדי גנים.
באותה תקופה הייתי בנורווגיה. הסתובבתי בתחושה שהארץ ריקה. פה ושם רואים, אמנם, אנשים, אבל קמצוצים, אחדים כדי להשיט את המעבורות, אחדים כדי לתקן את מסילות הרכבת, אחדים כדי להכין ארוחות בוקר מבוססות דגים. מחקר מאוד לא מייצג גילה לי שבנורווגיה היו כבר אז שלושה מיליוני אנשים, אלא שהשטח גדול פי 12 משטחה של ישראל. כמה ריק להם, חשבתי, כשיכולתי לטייל לבד בפיורד שלם בלי להתחלק עם אף אחד.
והנה, כמעט בלי להרגיש, גלשנו – קצת כמו בשוליית הקוסם – מעבר לחלום שלושת המיליונים, והגענו לכ- 7.500 (שבעה מיליון וחצי). ואם סופרים את כל בני האדם בשטחנו, המספר מגיע לשבעה מיליון וחמש מאות אלף (!).
ומה עשו הנורווגים מאז? הגיעו בסך הכל ל- 4.2 ארבעה מיליונים ומאתים אלף. עלובים הנורווגים, חשבתי, הם ימשיכו להרגיש בודדים, איש תחת אגמו ופיורדו וסירת הדייגים שחונה ליד מכוניתו. וזאת בשעה שאנחנו 'כל עם ישראל' מבלים כתף-אל-כתף בכל מקום, באוויר-בים-וביבשת. וכולנו זוכרים שעם קצת רצון טוב אפשר להמשיך להצטופף, כדי שיהיה מקום לעוד אנשים להיכנס. ואנו סמוכים ובטוחים כי בשעה זו ממש, עמלים שליחינו המסורים בכל מיני מקומות על הגלובוס, כדי לשכנע אוכלוסיות נוספות להשאיר מאחור את הפת החרבה ולבוא להצטופף איתנו.
בינתיים פיקוד העורף מתריע – אין מקום בחוץ, כולם מתבקשים להישאר בבית. אה, לא לכולם יש בית? ניפגש במאהל.
היו ימים בהם כל הורה ישראלי ידע, שבעזרת השם, ילדו כבר לא ישרת בצבא. כי אמנם אנחנו מדינה צעירה, ממש פיצפונת, מושא ליבו של כל פדופיל מדינות, אבל אנחנו עושים ספורט ומדע, ומתחזקים ומתחזקים.
ובאמת ניצחנו בנוק אאוט את 'כל מדינות ערב' בששה ימים, ומעתה פטורים ילדינו מהעניין הזה של שנתיים וחצי שירות צבאי ומלחמה באמתחתו. זהו. אנחנו המלך. ולמה רק שנתיים וחצי? כי כשהיינו קטנים וחלשים, ומעטים בהרבה, לא היה לנו כוח להיות חיילים שלוש שנים. היינו אלופי עולם בשנתיים וחצי.
אבל תמיד יש שמאלנים שמקלקלים את עזרת השם. וכך, בעוד ההצלחה חוגגת ואבק השריפה עולה לנו לראש, חנוך לוין החליט שדווקא השטחים הכבושים, הם הבטחה למלחמה נוספת, ונוספת ונוספת…. והוא הכריז על זה בראש במות שמאלניות הקרויות תיאטרון, ועוד בכספי ציבור.
וכך שחרר לאטמוספירה שלנו את האמירה הרומנטית "את ואני והמלחמה הבאה".
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
המלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתביא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה…
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשכול זה כבר נגמר שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה…
ועל אף שהיינו על גג העולם, והכובשים הכי נאורים, ותיכף הערבים יבינו כמה כיף להיות בשליטת כוחות הביטחון הישראלים, לקחנו את לוין לריאות, והתחלנו לחכות.
האם זו תהיה מלחמה עם סוריה?
האם עם מצרים?
האם עם לבנון?
האם עם עזה?
האם עם רמאללה?
כן וכן וכן וכן.
האם חרדות מגשימות את עצמן?
ועכשיו, את ואני כובשי השטחים כבר בדיור מוגן (אבל לא מפני טילים)
ועכשיו אנחנו מחכים לאירן.
בואי המלחמה הבאה, כדי שאת ואני נדע שלא עזבת אותנו.
עיצוב: יערה קידר
שיטת הניקוד פועלת. מי שאינו יכול לרכוש דירה, יקבל נקודות זיכוי. ממש כמו בכרטיסי אשראי. מה מקבלים תמורת הנקודות? והאם אפשר לבטל אותן יום אחד כמו שקרה בחברות האשראי? והעיקר – מה הסיכוי לקבל דירה בסופו של דבר. ומתי, לעזאזל, הוא סופו של דבר?
מחאת הדיור הרשימה מאוד את הממשלה. הגורמים האחראיים הבינו מיד שיש לתת תגובה תקשורתית הולמת. לא עוד התעלמות מהמצוקה, לא עוד "לכו לעבוד", כי הרי, כפי שגילה ראש הממשלה 'יש ישראלים שלא גומרים את החודש'. ובנוסף, הרי עיקר המלחמה היום היא בשדה התקשורתי. לכן יש להציג פתרון תקשורתי לדיור, כזה שיש בו בילדינג (ועדה, ועדה, דיונים דיונים) עד לקליימקס (תוכנית עם נקודות). וזהו.
חשוב להבין שנקודות הן מאוד באופנה. גם בשמלות הקיץ יש, גם בעבירות תנועה. ומה שלא עבד בתחבורה, כנראה גם לא יעבוד בדיור. אבל יעבוד במערכה התקשורתית.
נקודות הן פתח להסטה מג'ורית של הדיון מהצורך בדירות, להתעסקות בקריטריונים. פתאום, במקום לדבר על דירות שלושה חדרים או שני חדרים, אבל דירות להשכרה או לרכישה, על דיור בר השגה ודיור ציבורי – מתכסחים ההפרד ומשולים על שנות הנישואין והשירות הצבאי.
כאשר הממשלה מסמנת מי זכאי לדיור, היא קובעת בעצם שיש מי שאינו זכאי לדיור. כמובן, מלבד הזכות הטבעית של העניים לגור מתחת לגשר (למרות שבישראל אין גשרים בעלי רוחב המספק מעין תקרה.
למעשה, הממשלה העבירה את הזעקה לדיור, לשיח מורט עצבים על מי יוכל לממש את זכותו ומי יחפש את החברים שלו.
ב'מדינות אליהן אנחנו רוצים להדמות' הקונספט מתעקש על זכותו של כל אדם לדיור. לכן מי שמשתכר פחות מסכום מסויים, זכאי לדירה. הדירות המדוברות הן, בדרך כלל, כבר מאובזרות בציוד הדרוש.
אצלנו אי אפשר להחיל את התקנה הזו. וזאת משתי סיבות: המדינה דואגת לשלם משכורות מאוד נמוכות, ולאור הצלחתה להגיע לקהלים נרחבים בשכר זעום – פתאום לכולם תגיע דירה.
הסיבה השניה היא שהמדינה משלמת לקבוצה מאוד גדולה כדי שלא תעבוד ולא תלמד מקצוע, ולכן היא לא יכולה גם לתת להם דירה.
שיטת הניקוד, לעומת זאת, מאפשרת להעביד המוני ישראלים בקישוש זכויותיהם לנקודות. יהיה צורך בועדות, בראיות ומסמכים, בהטרדת כל מיני גורמים כדי להשיג את המסמכים הדרושים, בבודקי המסמכים. כל זה יגרום, במקרה הטוב, לעיכוב של כמה שנים של הנודניקים האלו שרוצים דווקא דירה, במקום לצאת למילואים או לשנתיים לימודים בחו"ל, עד סוף הקדנציה של הממשלה.
ובמקרה הרע, יחולו שינויים שיגרמו להסרת הזכאות לדירה, כגון זוג שהיה נשוי 12 שנה וזכאי לדיור, פתאום יתגרש או יתאלמן, והזכאות תתפייד.
במקרים הנדירים בהם אנשים יצברו את כל הניקוד הזה ויישארו איתנו בכל מובן – הם יוכלו להצטרף לתור הארוך של חסרי דיור המחזיקים אישורי זכאות לדיור כבר שנים. זכאות – כן; דיור – לא;
רק השבוע הופיעה באחת ממהדורות החדשות 'אשה סבירה' אחת, שהיא ושלושת ילדיה זכאים לדיור, ובידה אישור כבר 6 שנים. בנה הבכור יחגוג בקרוב 18, ובכך יהפוך בבת אחת לבגיר, והמשפחה תאבד את זכאותה. וכך תוכל האשה לסכם בסיפוק שהצליחה לשרוד עם שלושה ילדים ובלי דירה, ושהמדינה היתה ממש נחמדה אליה ואפשרה לה להחזיק באישור זכאות לכל אורך תקופת היותה אם חד הורית לשלושה קטינים.
אגב, שיטת הניקוד נוסתה משך שנים ע"י חברות האשראי. משהו אקראי כזה, שלא בשליטת המשתמש. מין מפעל הפיס כזה: מדי חודש מקבלים דו"ח, ובו מספרי נקודות. מדי פעם אפשר היה לרכוש בהן משהו, ואז משהו אחר לגמרי ובעל ערך אחר לגמרי. למה? ככה.
ואז גם חברות האשראי מצאו שזה מיותר, וביטלו את הנקודות. מסתבר שהן באמת לא שוות שום דבר.
דורות של גברים חיפשו אותה באדיקות, ואף מסרו את נפשם בניסיון לאתר את מקום הסכנה. היו פרשנים שסברו כי היא מצויה בקול זמרת הנשים, ולכן אסרו עליהן לשיר, אחרים סברו כי קולן בכללו הוא ערווה, ולכן אסרו עליהן להופיע בפני גברים, היו גם מי שסברו כי המרפק הוא הוא אותה ערווה נעלמה, ואסרו עליהן לצאת בקיץ בחולצות מאווררות, אחרים פסקו הלכה כי הקרסוליים, אוי הקרסוליים. כמה השפעות פיזיולוגיות בולטות גורמים אותך מפרקים קטנים בתחתית הרגל הנשית. לכסות!
והנה בשורה. החיפושים הקדחתניים יומם ולילה, נשאו פרי. ראשית, גילוי נאות – באמת יש ערווה. והבשורה המשמחת – מקום הימצאה נודע!
פעם היא הסתתרה מאחורי כזה
ורק זאת כדאי להעיר, כי לא בכדי התמהמה הגילוי, שהרי בעלות אותה ערווה נוהגות להצניעה, ואף מכסות אותה בשכבות של הסתרה, אף אם הן חילוניות גמורות ואפילו כלל לא יהודיות, רחמנא ליצלן.
לרגל פריצת הדרך החשובה כינסו חוקרי הערווה לדורותיהם כנס, כדי שיוכלו לדון, סוף סוף בערווה עצמה, ולא סתם לגשש מסביב.
שהרי גם גישוש מסביב מספק ריגוש, אבל בכ"ז, אם יודעים היכן ממוקמת הנקודה עצמה, אומרים שהריגוש עשוי להרגיע שחקים.
דא עקא, שלמתכנסים יש חוסר בלימודי ליבה, כאלו שיספקו את הכלים לדון בחומר הלימוד בעניין באופן מדוייק ונקודתי. אך למרבה המזל יש בארץ הקודש תינוקות שנשבו, ובשביים למדו רפואה, ואף גניקולוגיה. והנה מסתבר שאותה גניקולוגיה כל עניינה בערווה (!).
לכן נתקבלו שתי החלטות הנוגעות לערווה: האחת – יוזמנו גניקולוגים, אף אם הם חילוניים גמורים ואף אוכלי שרצים. השניה – הכניסה לנשים אסורה, בין אם הן יהודיות ובין אם שיקסות גמורות.
בין הכופרים נשמעה קובלנה כאילו יש כאן אפליה כנגד נשים, שאף הן גניקולוגיות. והרי נודע שגם הן עצמן בעלות ערווה!
עניין הרחקת הנשים מהכינוס מתבקש מאליו. שהרי כיצד יתכן לפשפש באותה ערווה מוצנעת, בנוכחות נשים, השם ישמור.
תקצצו להם!
הביטחון הכי חשוב. זה ברור. וגם תקציב הביטחון צריך להיות בהתאם. מוסכם. אז כמה זה הכי במספרים? סליחה, אסור לגלות מחשש ביטחון ישראל. פשוט כדאי לזכור שתקציב הביטחון צריך יותר. כמה יותר? אופס, שוב השאלה הזו הפוגעת בביטחון המדינה.
והנה טרכטנברג, שהוא גם פרופסור וגם נמצא על הפיי רול של המדינה, ועוד בסכומים נאים, איך הוא לא מבין את זה?
תאמינו או לא, אבל הוא ישב עם ועדה שלמה, שעלתה לנו יותר מ- 700,000 שקלים ותקילין, ואחרי תום תקופת העיון יצא בהכרזה מסוכנת: החינוך חשוב, וגם החיים של האזרחים חשובים. אפילו הבריאות שלנו. והנה, אמר הפרופסור ואיתו חברי הועדה, יש לנו מצד אחד אזרחים בלי דיור, בלי כסף לתרופות, בלי חינוך לילדים, בלי סיכוי לצאת לעבוד כי צריך לשמור על הילדים; ומצד שני, כך טרכטנברג, ניצב תקציב הביטחון. שהוא נעלם גדול, וגם בולען שמעלים מיליארדים.
אמנם מדי פעם מספקים לנו הצצה, כאשר מתפרסמים לפתע סיפורי רכש חדש של מטוסים משוכללים מאוד, משוכללים עד כדי כך שילדי ישראל לא יכולים להבין כי הם ויתרו על תקציבי חינוך ראויים לטובת המטוס.
אבל המטוס המיליונרי הזה הוא כסף קטן, אומרים לנו מדי פעם כתבים מומחים. כל המטוסים והטנקים הם גרושים לעומת מיליונים שנשפכים בתקציב הביטחון על פנסיות, מסיבות בחיל אויר, רבנות צבאית ראשית, רבנות חיל אויר ראשית ורבנויות בדרגים יותר נמוכים, והרבנות הצבאית בכללה שמודיעה לחיילים מה דעתם היהודית על פקודות הצבא, ושאר פיצ'פקעס.
כמה רשעות. הרי אלו אנשים ששומרים על הביטחון שלנו יומם ולילה לפני שהם פונים לפוליטיקה ולפני שהם עושים לביתם. לא מגיע להם להשתגע ולבזבז מפעם לפעם? וכל הרבנים שבמקום להיהרג באוהלה המפואר של תורה, נהרגים באוהלו של צה"ל? לא מגיע להם נתח?
אז נכון שחינוך זה חשוב, וגם בריאות ראויה, אבל כפי שידע כבר ביאליק, אין בודקין בשעת סכנה. ולכן כל קרבן – ירצה, כל מתת – נאמנה, ובעיקר כשהקורבן הוא האוכלוסייה החלשה. אז מה, לתת להם חינוך ולהחליש את הצבא? לא מספיק שהם עצמם חלשים, הם רוצים גם שגם הביטחון יהיה חלש?
למרבה המזל ראש הממשלה הבין מה שלא הבין טרכטנברג: חינוך לגיל הרך זה נחמד מאוד, אבל בתנאי שהוא בא במקום חינוך בגיל אחר, במקום בריאות, אולי במקום כל מיני הטבות לכל מיני נכים ונשים מוכות. ובהזדמנות חגיגית זו, בתנופת הקיצוץ ברווחה, אפשר לצופף עוד, ולהגדיל עוד את תקציב הביטחון.
האברכים בני ערובה של הרבנים והנשים בנות ערובה של האברכים, ואינן יכולות לצאת לעולם גם אם הן משתוקקות לכך, כי יש ילדים וכביסה ואוכל להכין. אנה תפנינה ומי יגאל אותן? אמור מעתה: בלי נשים משועבדות אין אברכים
מרגע הולדתן הן לומדות שכל מקומן בעולם הזה הוא לעבור מחסות האב לחסות גבר. הן לומדות שהן טמאות. לכן אם יביטו בהם הגברים הקדושים הן תחוללנה 'טומעת עיניים'. לכן יש לראות את גדולתו של הגבר שיקח את הילדה התמימה לביתו, ועל אף טומעתו יחלוק עימה את יצואו, אם כי לא בכל יום, כמובן. יש גבול לכמות הטומעה שהוא מוכן לחלוק איתה.אומרים לה מה ללבוש, לאן ללכת , מה לחשוב ומי יודע הכי טוב מה טוב בשבילה (הבעל/הרב). אז נכון, הכל בהסכמה. הילדה חסרת ההכשרה הזו, הסבורה שהיא טמאה ושאין לה קיום בלעדי כפיפות לגבר, לא קמה ומתקוממת כנגד משעבדיה.
סכנה מאיימת על ראשי הקהילה החרדית: במחי חיסול הקצבה לאברכים הם עלולים לאבד את צאן מרעיתם.
הקיצבה הזו היא כוח הפרוטקשן ההופך את האברכים לבני הערובה. בזכות ישיבתם האינסופית בישיבות, הם מבטיחים לשורה ארוכה של אנשים מעמד בכיר ומכניס: חברי כנסת, רבנים, משגיחי הכשרות, ראשי הישיבות.
ומה מחזיק את גדודי הצעירים הללו בישיבות? הקיצבה. קיצבת הנכות הזו המוענקת להם כדי לא לעבוד ותחת זאת לשבת שנים על ספר אחד. הקיצבה הזו היא המחזיקה אותם תחת שלטון הממסד הדתי.
אם תופסק הקיצבה, הרי סביר להניח שהאברכים, ממש כאחד האדם, יקומו ויתפזרו איש איש לעיסוקיו, כפי שנוהגים אחיהם בתפוצות, ואבותיהם בתפוצות ובישראל.
דוברי המגזר החרדי אוהבים להזכיר את אבותינו לדורותיהם, אבל הם עצמם מסרבים לאפשר לצעיריהם לעסוק בעבודה, ואפילו לא במקצועות שעסקו בהם אותם הורים המחזיקים בעטרה הישנה.
הרי הם מסוגלים, כפי שהתבטאו דוברי הקהילה: "כשהם הולכים ללמוד, הם מוציאים את הציונים הכי טובים". נשמע כמו הצעה מפתה. אז איך קורה שאם הם עומדים להרוויח בגדול מלימודים, הם נשארים בישיבה? התשובה פשוטה: הם לא פורשים מהישיבה, כי יש מי שיפסיד בגדול – הרבנים (הראשיים, העירוניים, השכונתיים, הישיבתיים ועוד שורה ארוכה ארוכה).
בלי אברכים, האצבעות החרדיות בכנסת עומדות בפני קיצוץ ואפילו בפני חיסול. זהו הדיל: לוקחים ילדים מגיל ינקות, מקפידים לשמור על בורותם, להסתיר מהם את החילונים ואת העולם הסובב. אפילו נשים הם לא ממש רואים. נשים? אסור לראות ואסור לחשוב. כבר מילדות מסבירים לו שמחשבות מיניות עלולות להוביל לאיבוד זרע יקר לשווא. הרבה יותר יקר מהזרע שאפשר להשיג בבנק הזרע.
ובגיל הנעורים, בתקופה שבה צעירים יוצאים עם בנות ונוסעים לחו"ל או לומדים מוסיקה ופיסיקה, מעמידים אותם בפני ברירת הפרוטקשן: תתחתנו, תישארו בישיבה, תלדו 3 ילדים ותקבלו מאתנו קיצבה – או צאו החוצה בלי מקצוע, בלי לדעת איך פונים לאשה או למעסיק, בלי המשפחה (שתנתק אתכם קשר) ובלי שקל.
באמת דילמה קשה. לבחור בין הלא ידוע לבין פרנסה מובטחת והמשך השעבוד לאותו עול מוכר.
ואיפה הנשים? איפה הן בבוקר, כשהגברים לומדים, איפה הן בערב, כשהם מתחממים זה באורו של זה, איפה הן כשהם נאספים למניין? איפה אלו שיושבות בירכתי האוטובוס, וניתן להן יציע קטן בבית הכנסת ובאירועים משפחתיים? אלו שידעו כי הבעל והבנים מרקדים בחתונת הבת והן יושבות בחדר המוקצה להן?
הן לא שם, אבל הן לא מיותרות. הרי גם אברכים זקוקים לאשה למטרות הפורקן הרגילות להן זקוקים גם חילונים ואפילו גויים. אבל למה סתם לקיים יחסים מתוך דחף או הנאה, כשאפשר לנצל את המומנטום ולקיים מצווה?
לכן הופך המפגש הטבעי בין האשה המותשת בבית לבין העילוי הפרטי שלה לאירוע של "פרו ורבו".
ומה הצרכים שלהן? אין לדעת, כי כבוד בת המלך פנימה. הנשים הן החוליה החלשה בשרשרת המזון של בני הערובה. הן בנות הערובה של האברכים בני הערובה.
הבנות האלו מועברות מחזקת אביהן הישר לחזקת בעלן האברך. ועוד בטרם יבש הדיו על הכתובה היא הרה ויולדת ובכך מבטיחה לרב שלה ולחבר מרעיו מצביעים, שמספרם גדל והולך.
הסידור הזה מבטיח שבת המלך תהיה עסוקה פנימה עד מעל לראש בהשגחה, בטיפול ובעבודה קשה בשורה של זאטוטים. אחד יונק, אחד בעגלה, שניים פעוטים נאחזים בה, ואחד בבטנה.
זה קורה לה בגיל הנעורים, 16- 18. גיל הפריחה ופתיחת גבולות התודעה של הבנות שלנו. וגם אם היו לה הרהורי כפירה קטנטנים קודם לכן, ואם היא מגלה שדיכאון אחרי לידה הוא לא שיא מאווייה – אין לה זמן לעכל את התובנה הזו כי היא כבר בהריון הבא.
ושלא כאברכים, הן טרודות בעניינים גשמיים: מישהו צריך לכבס, לייבש ולגהץ את בגדי השחור-לבן של הגברים, להכין אוכל, לשלם את החשבונות, ובעיקר – לטפל בילדים. אמור מעתה: בלי נשים משועבדות אין אברכים.
וגם אם הצורך לצאת לחופשי מפציע בה במלוא עוזו, אין דרך לממש אותו. לא מחכים לדעת אם אשה היא זמרת אופרה ומשתוקקת בטירוף לשיר שירי קודש, פשוט אוסרים עליה.
כמו חבורות רחוב של בנים בלבד, כמו אסירים ללא נשים – הופעתה של אשה באופק מעוררת יצרים האפשריים רק בקבוצה על טהרת המין הגברי. הפתרון? אסור לה לשיר, מחשש שחבורת הגברים לא תשלוט ביצרה. אסור ואסור, ובכלל, שתעלם לנו מהנוף.
אם בכל זאת תאזור כוחות האשה ותבקש לצאת – לא יינתן לה. כי מכבש הרבנות מכביד את יד הקואליציה על הנערה, והיא לא תקבל סיוע. התמיכה הכספית והמורלית של המדינה תגיע רק אם תעשה את הדרך ההפוכה: מן החופש אל המנזר.
כבנות ערובה הן אינן יכולות לצאת אל העולם, גם אם הן משתוקקות לכך. אנה תפנינה ומי יושיע אותן? כפי ששרה אתי אנקרי "היית סוגר אותי אם היית יכול", והוא יכול.
האם תוספת 780 מיליון לתקציב הביטחון נועדה כדי לפצות את אלביט על הזובור עם טורקיה? והאם כל זה לצורך שיריון ברק ברשימת הליכוד?
הפריימריז בפתח והמועמדים במתח. האם ישוריין ברק? הוא רוצה, ביבי רוצה, אבל המתחרים לא יעברו בשתיקה, להיפך, הם יעברו במהומה קולנית. לכן ברור שברק צריך אקט פטריוטי כוחני שיגרוף אהדה נוסח אנחנו ועוצם ידינו. או, קיי. אז למי אפשר להראות למי יש הכי גדול? למי אפשר לעשות בווווו גדול בלי לאבד מנדטים? לטורקיה. אלו שהושבנו על כסא קטן. עכשיו צריך משהו יותר דרסטי, כי משרד הביטחון בידנו, ויש לנו מיליארדים.
וכך קם שר הביטחון והודיע: זוכרים שיש לנו עסקה חתומה עם הטורקים? זוכרים שבתעשיות הביטחוניות עובדים אלפי אנשים כבר שנים על הפרוייקט? אז הנה אני שולף טורקי מהכובע ומבטל את ההסכם.
צפירת ארגעה: אלביט מערכות, שחלקה בהסכם עומד על קרוב ל- 90 מיליון, לא תינזק. אין צורך בבית משפט, אין צורך באיומים. תודה לאל ששר הביטחון ברק והבעלים של אלביט מיקי פדרמן ביחסים מצויינים. הודעה מוסמכת מבשרת כי יחל דיון מיידי עם אלביט מערכות במטרה להגיע להסדר מוסכם בנושא.
אלביט מערכות, מצידה, שגם היא בעסקים לא מאתמול, ויודעת לנהל מו"מ, מציינת שבשלב זה אינה יכולה להעריך אם הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהפסקת הפרויקט מהותי לתוצאותיה הכספיות.
בלי להיות עורך דין אפשר לומר שבאמת אי אפשר לאמוד מראש את כל הנזקים העקיפים, אבל אפשר לומר בוודאות גמורה שהמספרים יוסיפו לעלות ככל שהדיון ייתמשך: הפרוייקט הזה ושלוחותיו, אבדן המוניטין, אבדן האמון של לקוחות ברחבי העולם. אבל, כאמור, לא נורא. משרד הביטחון יפצה.
יופי. אחרי שפדרמן וברק מסודרים, נשארו כמה עניינים שוליים: המוניטין של ישראל בתחום תעשיות הנשק והביטחון מתנפץ באחת. מעתה יודעת כל מדינה שגם אם חתמה על הסכם עם ישראל, וגם אם השקיעה בו מיליארדים ושנים ארוכות של תכנון וביקור בקווי הייצור – יש אופציה שהמדינה תעצור את המשלוח. היום טורקיה, מחר בריטניה, צרפת וגרמניה שהשבוע הודיעו להן כי הן 'מדינות לא רלוונטיות'.
נכון, טורקיה היא לא עזה ואנחנו לא יכולים להטיל עליה סגר. אבל היא כן מעצבנת ישראלים רבים, ולכן לירוק עליה בפרהסיה זה אקט ששווה כמה מנדטים.
משוריין?
ומי ישלם את כל הנזקים? יש רק כיס אחד שאפשר להוציא ממנו כסף – הכיס של הציבור. אנחנו נשלם. קודם יעשו לנו תספורת רוחבית במשרדי הממשלה, פחות בריאות, פחות חינוך, פחות דיור, פחות איכות סביבה – כדי לפצות את אלביט; אחר-כך, בשלב בו מדינות בעולם לא יחתמו הסכמים עם התעשיות הישראליות, נשלם בקיצוץ רוחבי הרבה יותר גדול. העיקר שנראה להם מה זה, אנחנו יודעים לחיות גם עם סל בריאות של אקמול בלבד, העיקר שיהיה שיריון לברק. ולנו תהיה תספורת חדשה.
גל נוסטלגיה עכור שטף אותי למראה שלט הענק של דן חסכן. שוב הגמד הבלתי נלאה אוחז קופה בידו, ומדבר על לב הילדים לשלשל לשם את מטבעותיהם. אני זוכרת היטב את הורי מציגים בפני את קופת המתכת הירקרקה, ומסבירים לי שיעור ראשון בכלכלה: לא כדאי לבזבז את כל דמי הכיס על ארטיקים ושטויות, עדיף לשים בכל שבוע כסף בקופה, והוא יצטבר ויצטבר, עד שאוכל לרכוש משהו גדול ושווה, נניח אופניים, או אפילו שכר לימוד לאוניברסיטה, ואפילו אפילו, לילדים חסכנים במיוחד – תשלום ראשון לדירה.
אנחנו ילדה טובה, אמרתי לעצמי, ובכל שבוע שלשלתי לקופה דמי ארטיקים ומסטיקים ומחליף צבעים עגול, ומדבקות קטנות – שלא קניתי. כן, שווה להתאפק. בכל פעם שהקופה התמלאה, הלכתי עם אבא שלי לבנק, קבלנו תבנית עם חריצים ארוכים למטבעות שיש לסדר לפי גודל. ישבנו שם וסידרנו את האוצר בחרדת קודש. פעם זה יהיה מפתח לעולם קסום. לאחר שחסכתי סכום עגול אפילו קבלתי אלבום בולים מהבנק. הפתעה!
אחר-כך פרצה לחיינו האינפלציה, שהתחלפה באינפלציה רצחנית, וכל הארטיקים-מסטיקים-מדבקות שלי התנדפו בזרם הכלכלי שנעדר משיעור החיסכון שקבלתי מהורי. במילים אחרות, המטמון ירד לטמיון.
כל זה היה פעם. מזמן. שכחתי.
ואז הופיעה בחיינו התספורת: נודע לי שמספר אנשים קבלו את כל הארטיקים-מסטיקים-מדבקות-מחליפי צבעים-שמלות ברבי וגם את הכסף של הורי שהם קראו לו פנסיה, והם לא מוכנים להחזיר. והכי מפתיע – שהבנק מסכים שהם לא יחזירו.
לכן מאוד לא התפלאתי שראיתי שוב את הגמד השקדן פונה לילד החסכן. ברור שהבנק צריך כסף. רק לא ברור לי למה כמה אנשים מבוגרים צריכים כל-כך הרבה מסטיקים וארטיקים.
אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק 