במה שמתואר כ"בקול רם וצלול" אמר אהוד אולמרט, ראש הממשלה, כי נמשיך את המלחמה בלבנון
"עד שיחזרו החיילים הביתה".
איך לא חשבתי על השיטה הזו: יוצאים למלחמה ומצהירים מה צריך לקרות כדי שנפסיק אותה.
"עד שיצמחו לי שערות על כף היד".
-
Blogroll
-
ארכיון
-
הרשומות הנצפות ביותר
-
איפה באתר?
תגובות
מה שפוליטיקאים אומרים זו רטוריקה שיש לה חוקים משלה.
אפשר להתרעם על המלחמה אבל זה קצת ילדותי להיתפס לקטנות, כי אם אולמרט היה יכול לדבר חופשי היה ודאי מסביר את מורכבות הדברים שהיא מעבר לכותרת עיתון.
זו באמת סתם קטנטניות.
דוגמא קטנה וצדדית אבל מוחשית להפליא לאופן שבו המדיניות הכי התקפית, הכי 'אקטיבית', הכי בריונית, אפילו, מתורגמת שוב ושוב במכבסת המלים של הפוליטיקאים לרטוריקה הכי פאסיבית ומתגוננת. כי איך יחזרו החיילים, בדיוק, אם לא באמצעות מר אולמרט שיחליט, כשיחליט, שהגיע הזמן לחזור? אבל זה לא הזמן לדבר על חזרה, לכן הטיעון הוא מושלם במעגליותו: המלחמה תיגמר כשהחיילים יחזרו הביתה, והחיילים יחזרו הביתה כשתיגמר המלחמה. ככה פשוט
ממתי המדיניות האמיתית חופפת לרטוריקה? משהו חדש קרה בפוליטיקה הישראלית ולא סיפרו לנו?
הנקודה ברורה – מי שמתנגד למלחמה רוצה להציג לוגיקה כושלת ואכן לא חסרות דרכים לעשות את זה ולהציג נימוקים כנגד. קטנוניות לעומת זאת לא משרתת אף אחד (אולי מלבד המתקטנן).
לחיילים החטופים. בכל אופן, רטוריקה חלולה של אדם חלול.
מי שרוצה מלחמה מוצא את הרטוריקה המתאימה. כשחושבים על כל הזווועות והנפלאות שמנהיגים הניעו עמים לעשות, שום דבר מכל אלה לא היה קורה ללא הרטוריקה. החיים והמוות ביד הלשון (גם אם זו דיסציפלינה אקדמית נפרדת)
מי שרוצה מלחמה מוצא את הרטוריקה המתאימה. כשחושבים על כל הזווועות והנפלאות שמנהיגים הניעו עמים לעשות, שום דבר מכל אלה לא היה קורה ללא הרטוריקה. החיים והמוות ביד הלשון (גם אם זו דיסציפלינה אקדמית נפרדת)