הלשון הנשית של הציפיה לאהבה

 

היום התפרסמה הרשימה הזו שלי ב"הארץ ספרים" וכמובן, נכנס רק מה שהמקום מאפשר. אז זו הרשימה המלאה:

 

       כשאורפיאוס הקסים את כולם בדרך לשאול, ממה היתה מורכבת שנתה של אורידיקה?
 
אורפיאוס הוא האמן המהפנט. לא רק יוון כולה הלכה שבי אחריו, החיים, המתים והאלים, אלא תרבות המערב הכבירה לא שכחה אותו לרגע. היא רצופה  אופרות, סיפורים, שירה, מוסיקה – כולם בוחנים את אורפיאוס, המכשף במוסיקה, האוהב ללא רתע, החוצה גבולות השאול ושב ממנו, המשיג והמאבד. הסיפורים שבים ועוקבים אחר מסעו ההירואי של אורפיאוס אל השאול וממנו. מציגים את העלילה מזוויות רבות, כולן של אורפיאוס. אבל הדמות הנשית הראשית אינה זוכה לייצוג בשיח. אין הצגת המיתוס מהזווית של אורידיקה. אין לנו מושג מה קורה איתה?
כל אותה עת נותרת אורידיקה, היפיפיה הנרדמת הכי מחוזרת, בתא ההקפאה של השאול, וידועה לנו רק כדמות פאסיבית: היא מחכה (לאהוב), היא הולכת אחריו (כמצווה) היא מתפוגגת (בשעה שהוא חוזר אל הקסם של חייו). מאז הכיש אותה הנחש והיא הגיעה לשאול, היא מתפקדת כסטטיסטית: הכל תלוי בו. הוא יציל אותה, היא תלך אחריו, וגם אז הכל תלוי בו. אורפיאוס יפר את הוראת זאוס, היא זו שתישאר בשאול.
 
ספר חדש, "מסעות אורידיקה (גירסת כיסוי)" מנפץ את חומת השתיקה של אורידיקה. בת-שבע שפירא  מתמקמת בשאול. משם היא מספרת את סיפורה של השוהה במקום. של הממתינה והנזנחת.
לכאורה, מה יש לומר על מי שאינה עושה דבר? לא נותר אלא לתאר אותה כפי שמתארים תמונה: יפה ודוממת. רק אקשן שיבוא מבחוץ יספק לנו מה לומר: מישהו יעביר אותה לקיר אחר, התאורה תשתנה,  הצבע ידהה. הסיפור הולך עם אורפיאוס מאז יוון ועד היום, כי בשפה שלנו יש פעלים, המאפשרים לתאר את עלילות הגיבורים, אבל אין פאסיביים, שיאפשרו לאפיין את ההמתנה. אלפי שנות תרבות גברית לא ידעו למצוא את קולה של אורידיקה. להשיב על השאלה המתבקשת: ממה מורכבת הציפיה השתוקה שלה?
שפירא מציעה לשון שמדובבת את הציפיה הנשית. נותנת פתחון פה לשאול של אורידיקה. מציגה את חומרי חייה. כמי שעיתותיה בידיה, הנצח כולו נפרש לרגליה כזמן אינסופי, רוקמת שפירא את השפה הזו לא ברקמה רפרפנית של צלבים, אלא בתך סבלני וצפוף, שאינו מחמיץ פרט, קונקרטיות שופעת הבונה את העולם התחתון. את השאול על הַדיוטוֹת הסופניות ואלו האורבות בכל פינה בעליונים.
 
איך הסתבכה אורידיקה והגיעה למצב שבו אין לה חיים מבלעדי מבטו של אורפיאוס? ביסוד ההמתנה השתוקה למבטו של האהוב עומדת מלכודת מהותית ובלתי פתירה: אם לא יבוא להביט – אין מה שיעיר אותה; אם יבוא ויביט – זה ימית אותה. או במלים אחרות האהבה הורגת ממש כמו העדרה.
אורידיקה נידונה לציפיה ופאסיביות. ציפיה – משום שהיא רוצה באהוב בעל כורחה; פאסיביות – היא משותקת כי היא יודעת שמבטו ממית.
 
בעל(ת) החיים הופך משותק מול מלכודת המוות. האיווי הכי פנימי, הכי מתמיד, הוא לאהבה. אבל תוך ויתור על המימוש " משתתקת או משותקת-מאימה כל אימת שנדמה היה לה שחשה אהבה כלפי מישהו [בעצם אני לא צריכה מישהו בשביל להתרגש/ בשביל להתרומם/ בשביל ליפול/ " (14). ובעצם כאילו אמרה: אני כ"כ צריכה מישהו בשביל כל אלו, עד שאני מכחישה לאלתר, כדי לא להחשף בנזקקותי.
דווקא הויתור הגדול, הירידה לשאול לתוך מלכודת שאי-אפשר להיחלץ ממנה, מותיר אותה פגיעה לראווה, כמו בחדר ניתוח, כשהמטופלת מורדמת על שולחן הניתוחים, צוות רפואי גדול מקיף אותה ו"אור-זרקורים-ממש וכל האור הגדול עלי בשביל לראות אותי היטב" (9) (במתכונת דיבורו של הזאב אל כיפה אדומה).
 
כבר ב"מסעות" בשם הספר נרמז על ריבוי. אורידיקה היא נשים רבות (או פנים רבות של אשה אחת). כל אחת ממתינה בשאול שלה לאהבה דוגמתה לא תזכה לקבל. הילדה, החיילת, האהובה, הכלה, אם הכלה – דמויות שכולן רקמה נשית אחת חיה של ההמתנה בעל כורחן, ולכל אחת מסעה שלה בתוך השאול. שהרי לא תצא ממנו.
אבל שפירא אינה מבזבזת משאבים כדי לצייר את הדמויות לפרטיהן. בפרקים קצרצרים ובמשפטים מרוכזים ומדוייקים היא מעמידה עולם שלם בהינף מקלדת. חובבי התובנות יופתעו לגלות כמה קונקרטיות הן יכולות להיות בטקסט הייחודי הזה.  
 
מצבה של אורידיקה נעדר סיכוי להפי אנד נוסח היפהפיה הנרדמת: הנסיך יבוא, אבל נשיקתו אינה סוף פסוק. היא רק מתחילה את המוות. לשם השוואה כדאי להציץ על שירו של צ'סלב מילוש "אורפיאוס ואורידיקה". הוא רואה עצמו כאורפיאוס (כבר אמרנו, אורפיאוס הוא הגבר, והגבר הוא אורפיאוס, הסובייקט שלנו) המנסה להציל את קרול, אשתו הגוססת בבית-החולים, אבל מבלי משים הוא נשבה בקסם החיים ומרפה ממנה.
רק עכשיו הזדעק בו הכל: אורידיקה!
בלעדיך, נחמתי, כיצד אחיה!
אבל עשבים נתנו ריחם ודבורים זמזמו חרישית.
והוא נרדם, לחיו על האדמה החמה.
("אורפיאוס ואורידיקה" מתוך "זה" (תרגום דוד וינפלד)
 
האוהב השכול מילוש יכול לשוב לחיק החם של החיים, עם התפוגגותה של קרול, אורידיקה שלו.
 
כדי להצליח לשרוד בין הערגה האינסופית לבין פחד המוות הכרוך במימוש הכיסופים, מקדישה האשה-הנידונה-לציפיה את חייה לבניית מסך סמיך החוצץ בינה לבין עצמה: "בערב היא מכינה חביתה-לשניים וסלט ופרוסות לחם-בגבינה עורכת-שולחן פורשת מפה צבעונית (זו גירסת-הכיסוי המושלמת – בית עומד על מכונו לא-זע בעולם של תזוזות בלי-הרף-בלתי-נלאות שחיקה וגריסה כל-הזמן)." (29)
אז מה בעצם מחזיק את הזוג יחד, מה מונע מהם להיפרד?
"קו משוך סביב הבית – מעגל סמוי – מחוצה לו שרועים שדות האימה הנצחיים שדות העצב והתעייה-האין-סו�
�יים (אפשר לומר כי כל הזמן הזה שני כוכבי-לכת [או יותר] קשורים במסילותם נעים זה סביב זה קשורים בכוח-הכבידה-הכבדה לבל יינתקו)." (29)
 
החיים השתוקים והויתור על הזכות לזוז-לדבר-לתפוס-חזקה מקנים לאורידיקה הזדמנות לשכלל את יכולת ההבחנה בדקויות. שפירא לא כופה הכללות, אלא מכבירה פרטים שאולי נעלמים מעיני גיבורי המעשה הממהרים להציל יפהפיות. כמו פסיפס ענק נפרשת המציאות עשויה פיסות פיסות   עד שהתמונה מכה בנו במלוא היקפה. "אני רוצה שתהיי שלי [...] כי-אם-לא-תהיי-שלי כולך-שלי אני-ימות" (19) אומר אחד האוהבים, והעילגות המדוייקת מנכיחה אותו כקורלטיב אובייקטיבי שהיה נעלם אילו "תיקנה" שפירא את הטעות הלשונית.
העולם התחתון של מי שהודרה מנחשול העשייה מתגלה ב"מסעות אורידיקה" כשוקק ישויות קונקרטיות, המעודדות תגובות רגשיות, ולא מעט הומור. כגון ב"הוראת סיכום"(ע' 117), בעיצומה של הכללה על גורלו של הספר, משליכה אותנו שפירא בפתאומיות למקום מסוים, "אלה עלילות חיוורות/ כמעט בנאליות/ כמעט-נטולות-עלילה ( זה יכול אולי להתקבל בחו"ל [אולי בצרפת] אבל בטח לא כאן" ומטיחה את הקורא במחי מלה אחת מנתיבה הרגוע של חוות דעת על שוק הספרים המקומי לאוסף קונוטציות רומנטיות בלתי נמנע של נאורות, פריז, בתי-הקפה, אולי פגישה עם סארטר וכך מאירה תהומות נוספות הנחבאות מאחורי הדברים שאורידיקה נידונה שלא לחוות.
 
 
שפירא מתארת את התמונה מנקודת הראות של היודעת שהיא רק זווית אחת, ואולי אפילו לא זה. או גם זה וגם זה. אולי דברים שרואים מכאן, בו בזמן גם לא רואים לא מכאן ולא משום מקום אחר. כי הרי כולן קיימות יחד, ועם זאת אף אחת אינה שרירה לרגע, כי הכל זורם. הכאוס הזה מדוייק להפליא, באזמל עדין ואכזר מצטיירים בו הרגעים הקטנים והתבניות הגדולות המצטברות מהם.
ועם כל הזרימה הזו, לא מגיעים המים הרבים. אפילו בהמתנה המוחלטת שלה, אין האשה בשאול מעזה לנקוט בשם המפורש אהבה, אלא מרמזת ב"מים רבים", וגם אלו אינם מגיעים "מים-רבים מאין יבואו" (17)? לא מהאורפיאוס שלה, שמספר לה "יבש-לי יבש-לי-בפה יבש-בעיניים" והיא לא מחכה לאהבה ענקית (בעצם מאוד מחכה) והיתה מסתפקת "להיות טיפה אחת מיני-רבות טיפה-במים-רבים" (19) כי האהבה הזו היא אויר לנשימה "רק שיתנו לנשום/ או מים" (19) אבל כשהיא מאושפזת בשאול, בין צינורות ההמתה לעורקי ההחיאה, מלך השאול אינו שומע את "הקריאות האילמות _מים-מים רק קצת-מים). טיפת אהבה יכולה להחיות, אבל אין אספקה של המחצב החיוני.
כל מה שאורידיקה זוכה בו הוא תבניות של אהבה: "באצבעות רכות נקיות ימשש ח' את גופה של מ' האישה-שלו נשאית-בנו מבעד לכתונת-הלילה-החורפית שלה." (37).
כתונת הלילה החורפית היא השוברת את הלב. בתוך התיאור המוקפד והמרוחק מופיעה פיסת הטקסטיל הקטלנית הזו במלוא מוחשיותה. עכשיו כבר אי אפשר לשמור על סטואיות. אי אפשר לעצור את הרצון לחלץ את הגוף מתוך כתונת החציצה הכפויה. אי אפשר לסמוך על אורפיאוס, וגם אי אפשר להפסיק את הקסם שהוא משרה. נותר רק לחכות בנשימה עצורה לידיעה האם תמות משום שיביט בה, או משום שלא.
 
גברים המנסים לפענח מה אומרות נשים מונוס, כדאי שיקראו ויזכו בזכות ההצצה בלשון האבודה של השותקות. נשים המנסות להנצל תלמדנה לדעת את המלכודת שבה הן נתונות וכיצד הן מפעילות אותה.
 
מסעות אורידיקה (גירסת כיסוי)
בת-שבע שפירא
אוריָן, הוצאה לאור
ספרא, בית ההוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל