"לבי החסיר פעימה"/ שובו של הזעם הצרפתי

תומס פורץ לתודעתנו תוך התנפלות אלימה ותזזיתית על דיירי בנין בפריז. בין פרץ אלימות אחד למשנהו הוא נרגע כמו נרקומן: מחובר באוזניות למוסיקת אלקטרו, גופו מנתר בתדר אולטרה מהיר. כך חוזר הזעם החברתי לקולנוע הצרפתי.
"לבי החסיר פעימה" – שזכה השנה בפרס הסזאר, מציג בפני הצופה את הגרסה העכשווית לגיבורים משולי החברה. תומס (רומן דורי) נזרק לנתיב זעם ואלימות של אביו, המשמש מורה דרך ומאיץ, לבל יסטה מהמורשת המקצועית שלו: הצד האפל של הנדל"ן, כמו גירוש בכוח של דיירים עלובי החיים והפעלת אמצעים נגד בעלי חוב. אלא שמבעד למוסיקה הרועמת באוזניות, מבליחה לרגעים מורשת אחרת, נשגבת – המוסיקה של באך, מורשת אמו הפסנתרנית, שנפטרה לפני שנים, אבל לימדה אותו נגינה בילדותו.

 

לא אומר מלה על האור שמגיע מגבה של המורה הסינית, הקוטב של המוסיקה, הרוח, הגאולה, ומנגד והאפלולית הרובצת מעברו האחר של תומס

בין שני הקטבים הללו מוטח תומס בשם האם ובשם האב. בלב המאפליה נדלקת אצלו תקווה כבויה לשוב ולהאחז בעולם שהוגלה ממנו. מרגע זה הוא מתחיל ללמוד שיעורים פרטיים אצל פסנתרנית סינית. בתהליך מואץ ואינטנסיבי הוא מנסה לצקת את הזעם שאצר לתבניות רגש מופתיות המנשבות מהמוסיקה של באך.
השעורים הם דיאלוג שובה לב בין נגינתה העדינה, רחבת הנשימה של המורה, לבין פרצי הכעס הבלתי מרוסן שתומס שופך על הקלידים. שיחה מילולית לא תיתכן ביניהם, כי הצעירה אינה דוברת צרפתית. באחד מרגעי השיא היא מדברת אליו בהתרגשות, מסבירה בלשונה על הרוגע שבמוסיקה. כך אומר לנו אודיאר שתומס אינו מבין את שפת השקט, זו סינית בשבילו.
האם יצליח תומס באודישן וישוב למוסיקה? האם הגיע לתחתית וכבר לא ניתן לעלות? השאלות האלו מלמדות שראינו יותר מדי סרטים אמריקאים. התשובה היא לא. לשתי השאלות.
האדם יכול לשנות את מצבו, אבל אין רק שתי אפשרויות. זו הגרסה של אודיאר לגאולה.
כשרומן דורי פורץ למסך, אי אפשר שלא להזכר בבלמונדו הצעיר. השניות של מושך ומרתיע, יפה ומכוער, מתועב ואהוד,כוכב ובריון ליגה ג', חוזרת למסך, ושוב זה עובד. אני יודע לעשות רע בדרך כה מצודדת, רומזת לנו הדמות, אבל אם תשלחו לי תו של מוסיקה שמיימית אאחוז בו ואצא מהרפש. כמה מרענן להציג מחדש את האופציה לגאולה דרך האמנות והרוח, גם אם אתה זרוק בתעלה בצד הדרך, מתחת למגפי התוקף.
  
"לבי החסיר פעימה". בימוי: ז'אק אודיאר; תסריט: ז'אק אודיאר, טונינו בנאקוויסטה; צילום: סטפאן פונטן; מוסיקה: אלכסנדר דספלה; שחקנים: רומן דורי, נילס ארסטרופ, לין דאן פאם, יונתן זכאי, אור אטיקה, עמנואל דבוס, אנטון יקובלב, מלאני לוראן, עמנואל פינקל

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: