שבוע הספר – מקרה י.ל. ברוקשטיין

י.ל. ברוקשטיין בחר בחופש, לכן עזב את רומניה הסובייטית והיגר לישראל. ואכן מיד זכה להשתכשך בחירות המערבית. לא עוד צנזור שיאמר לו מה אסור להשמיע, שילשין מה אמר למי, שישב על העורף כמו עין אלקטרונית משוכללת כאילו לא שמעה על האופציה של ירמיהו (ה  כא) עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ. להיפך, שם היה בטוח ששומעים אותו בכל מקום, גם כשבילה רק עם הכותל. הדיכוי הפוליטי אפילו לא נזקק לאמצעים, לאחר שחרושת השמועות כבר ממוקמת בתודעה, מנטרת את המחשבות, מסננת את המלים בדרכן אל הדף הלבן (זה היה לפני עידן המחשב הביתי). ברוקשטיין כתב ספרים ואף הגיע לעמדה באגודת הסופרים, אבל חש את כובד מה שהוא אוצר ומונע מלבוא לידי ביטוי. המערב היה זוהר בקצה המנהרה, שחרור קוסמי, מושא לערגה אשר מימושה הוא בגדר חלום.
לעומת זאת כאן, במערב (אם ישראל היא במערב) הוא יכול לומר מה שעולה בדעתו. כל מה שעולה בדעתו. לכל אחד. פתוח עם השכנים, עם חברים לעבודה, עם הרשויות. שמורה לו גם הזכות לכתוב הכול. אולי המלה שמורה מיותרת בהקשר זה, כי אין צורך בשמירה על הזכות, היא נתונה לכל, חופשית בשוק. מותר לכתוב מכתבים לחברים בארץ ומעבר לים, מכתבים למערכת, מכתבים לעיריה, והעיקר – ספרים. ו…. נטל דף חדש והחל לכתוב פתוח ומשוחרר.
רק בשלב זה התברר לברוקשטיין שהגיע לחלק עולם שחלים בו כללים אחרים. לא כללי האמנות, לא הערך הספרותי, אלא השווי הכלכלי. הדיכוי הכלכלי, כך הסתבר לו, אינו טוטאלי פחות מהפוליטי.
נכון, אפשר לכתוב הכל, אבל מי יפרסם? מותר להשמיע הכל – אבל מי יקשיב. אנשים חביבים דווקא הסבירו לו: כדי שהוצאת ספרים תגלה ענין, צריך להוסיף קצת אלימות או סקס, אחרת זה לא מוכר; או לחילופין, אפשר לכתוב "יחד" עם סלבריטי, או עיתונאי ידוע (שגם הוא, בעצם, סלב), גם זה מוכר. בעצם, אמרו לו, כל רעיון אחר יתקבל בברכה, ובלבד שהוא מוכר.
אבל ברוקשטיין לא ידע להחליף דיכוי בדיכוי. הוא רצה להתחיל לכתוב משוחרר, אם כי ידע גם לכתוב תחת דיכוי פוליטי. אבל איך הופכים את המסננת המשוכללת שפיתח ברומניה, לפילטר כלכלי יעיל? איך אומרים סגול עכרורי בדרך יותר מוכרת. ובעיקר: האם כשמוצאים את הדרך הזו, זה עדיין אותו סגול שהגה בלבו?

כמובן שהאשמה לא רק בעריצות שלא התמידה. גם הגשטאלט הפנימי של הסופר המגדל את דיבורו סביב גידולים שכבר היכו בו שורשים והוא יודע לזהות בהם כל עלה עוד טרם לבש צורה, שנקלע לפתע לבית גידול זר, אחראי לעיקור היכולת לכתוב סגול בשפה החדשה. אבל נפש הסופר לחוד, וזיהוי העריצות הרודה בו לחוד.
 
וגם על חיסולים וספרים
בתוכנית "ערב חדש" המשודרת בערוץ הראשון (החינוכית) בחרו לציין את פתיחת שבוע הספר, וזה כבר יפה. אבל לא בספרות דוקא, לא צריך להסחף, אלא בספרו של איש המודיעין לשעבר מישקה בן-דור, המשימה ברלין. השיחה נקיה מענייני ספרות, וכולה נסבה על מעללי המודיעין ובחירותיו של מקבל פקודות שאינן עולות בקנה אחד עם מצפונו ונטייתו.
 
עד כמה מצייתים לכל פקודה? שואל רונן ברגמן?
ומישקה בן דור מספר על רשימת החיסולים, ואיך הוא עצמו הצליח לא אחת להסיר ממנה שמות נידונים לחיסול. לא על דעת עצמו, אלא במהלכי שכנוע בדרגים הגבוהים יותר. מסתבר שהקביעה שמדובר ב"בכיר טרור" היא עניין למו"מ. כך גם נחרץ גורלו לחיסול או לחיים. כמין רשימת שינדלר מצטברת של בן דור ואחרים שמצפונם נוקף כשהם מזהים ברשימה מי שלדעתם נמצא שם בטעות, או לא בדין. מסתבר שדנים בכל שם, ויש על מה לדבר.
האם עכשיו, כשנודע לנו על חיסול מסוכנים, עלינו להניח שזה לאחר הניפוי, או שמא, חלילה, לא הגיעה השם לידיעת בן דור ושינדלרים אחרים, או אולי המחסל ביצע פקודה, הוא כלל לא ידע במי מדובר. מלבד, כמובן, באובייקט חיסול בפקודה (וסליחה על הטאוטולוגיה).

ובכ"ז גם המלצה אופטימית לחגיגת הספרים:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=723173&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
 
 
 
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: