ז'אן דילמן, סרטה הענק של שנטל אקרמן

כשפגשתי את ז'אן דילמן לראשונה היא עמדה בגבה אלי. דקות ארוכות נותרה כך, שקועה בעבודת המטבח כאילו העולם החיצוני אינו נוגע לה ולא פנתה אלי.  כך פתחה שנטל אקרמן אל סרטה "ז'אן דילמן" והיפנטה אותי מן הרגע הראשון. זה קרה ב- 1976, בסינמטק בתל-אביב, ומאז ברור לי בוודאות כי עולם שיוצרת אשה, בדיוני כמו המציאות, שונה מהמודל הגברי. דילמן היא האשה המבצעת את כל המטלות שרשומות על שמה בקיום הפטריאכלי: היא מקיימת סדר יום נוקשה וסדור שאקרמן מציגה בפרוטרוט, בלי להסגיר ולו רמז לרגשות העומדים מאחורי דילמן הביצועיסטית המושלמת: בשעות הבוקר, כשבנה מבלה בביה"ס, היא עורכת טקס יומי של תפקיד עקרת הבית: קונה מזון, קונה כפתורים, עומדת ומכינה ארוחה ליד הכיור במטבח, פותחת את הדלת לקליינט והולכת איתו לחדר השינה, יוצאת, מקבלת ממנו תשלום, מלווה אותו לדלת, מכניסה את הכסף לצנצנת פורצלן הניצבת דרך קבע על השולחן במטבח וחוזרת להכין את השניצל לבנה שישוב לארוחה. לאורך היום כולו היא מרוכזת בסדרה אינסופית של פעולות ביתיות שגרתיות וחסרות עניין כאילו זה עצם קיומה. אין ריגוש, אין שיאים. הארוחות עם הבן נפרטות אף הן לריטואל של תנועות ומעשים שחוקים, ויחסי המין הם חלק בסדרה של התפקוד הנשי. אפילו ניצול אין כאן. ס-ת-ם אחד גדול. רגע אחר רגע של חומרת שגרת היומיום מביאה לאסתטיזציה שלהם. דווקא התמקדותה  של אקרמן בשגרה של דילמן וצילום הנאמן לקצב האיטי מאוד של התנהלותה,  מביאים להאדרה מפלצתית של מצב האשה וליצירת סרט אוונגרדי. עד לרגע זה לא נודעה האפשרות לספר כך את סיפור הכניעה הנשי. ללא מרד, ללא נקיטת אמצעי התנגדות, ללא אירוניה והומור, כך, כפשוטו, חושפת אקרמן את המצב הקיומי של האשה ה"נכונה" באמצעים מינוריים, עגמומיות נכאה ומצמיתה קושרת לאיטה את ז'אן לצופה (פ' קמוצה). גם הצופה (פ' סגולה) נאסף לתוך הכרה זו כשם שכובש עשוי להגיע אליה.
עד לרצח בסוף הסרט. זה הקליינט השלישי, ולפתע ז'אן שוברת את השגרה וקוטלת אותו. אלא שאין די ברצח כדי לשבור את המסגרת באמת. למעשה זהו רצח אניגמטי, המצליח להישאר ברמה המינורית של ההתרחשות כולה. האם תכננה אותו? האם היינו עדים לפרץ של נואשות? של זעם? האם יש במעשה יסוד אישי? אלא שבאופן פלאי אין שום דבר אישי ברגעים האינטימיים ביותר של ז'אן. לא הקליינטים, לא הבן ולא הרצח.
גדולתו של הסרט בהצעת מרחב אינסופי לאינטרפרטציה של כל אחד מהצופים. אקרמן אינה בוחרת כיצד לפרש את הפעולות הקטנות כמו המנהג להדליק את האור בכניסה לחדר והכיבוי ביציאה ממנו, היא לא מספקת אפיונים פסיכולוגיים לדמות העיקרית ונמנעת אפילו מהבלתי נמנע של המדיום – הצגה ויזואלית של הדמויות. בתוך תהליך ההתמשכות של חייה של ז'אן דילמן ושלושת שעות הצפיה בחייו של הצופה, ניתנת לכולם ההזדמנות לכונן מציאות בדיאלוג של שנטל. מעשה מאוד נדיב ונדיר.
ז'אן דילמן הוא לא רק הישג פמיניסטי, אלא פריצת דרך קולנועית שכדאי לזכור, גם אם חלפו 30 שנה. עכשיו, כששנטל אקרמן נמצאת בישראל עם סרט בפסטיבל הסרטים ותערוכה במוזיאון תל-אביב, ראוי להזכיר את השינוי שחוללה בקולנוע ובחיי רבים מצופיו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מירי פליישר  ביום 12 ביולי 2006 בשעה 11:49 am

    תודה אורה שאת שמה את הפוקוס על נשים יוצרות,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: