מי צומח מהשורשים שלי?

נוכח הדרישה הישראלית להוכחת שורשים, צפות תודעות של חלקי קולקטיבים. בכל תודעה קולקטיבית גר אדם אחד. לבד. יהודי, דתי, דובר פורטוגזית, יליד חיפה – כמה כאלה יש? ואם יש, אולי לאחד יש אבא צרפתי?האם לחפש שורשים ביהדות? ביערות פולין? בשואה? בשבילי א"י? מי בכלל נמצא יחד איתי באותו קולקטיב?
 
המורה לספרות בתיכון הציג לכתה את מודל "התלוש": יהודי גלותי, חי באזורים אנטישמיים, מנוכרים, אביונים, נע ונד נצחי, כמין צ'רלי צ'פלין הנווד היוצא בסוף הסרט לדרך, מתרחק אל האופק, צרורו הדל על שכמו. מנגד עמדה דמותו של "האדם השורשי": ישראלי הנטוע עמוק במולדתו ובמורשתו. רצוי עם רקורד מוכח של נגיעה של ממש באדמה.
מאז נשמעת מכל עבר הדרישה להוכיח שיש לך שורשים. אין לך שורשים(!) הוא אחד הגינויים הישראליים המוכרים היטב. זה יכול לבוא מצד דתי הפוסל את החילוני על העדר שורשים ביהדות ומצד עדת מחפשי שורשים לאו דווקא במולדת הציונית, אלא במחנות ההשמדה באירופה או באתרים מבוקשים במרוקו.
כתלמידת תיכון לא עלה בדעתי שהדרישה לשורשים היא ביטוי לתחושת התלישות עצמה. הדרישה הישראלית הבלתי פוסקת להגדיר את הקולקטיב אליו שייך כל אחד משקפת את הלחץ של חברת מהגרים. האם את משלנו או מצרינו? הצורך לסווג כל ניואנס מניב את סדרת השאלות: האם את יותר ישראלית או יותר יהודיה? יותר אשכנזיה או יותר פולניה? יותר ערבי או יותר ישראלי? וזו רק הסדרה המקוצרת.
כבת אופיינית למדינת הגירה, גם רשימת השורשים שלי מתפרשת על פני קולקטיבים מגוונים: דוברי העברית, היידיש, הפולנית, הרוסית, עירונים, אמנים, בנות יחידות. תהליך ההיכרות עם אחרים נוגע כמעט תמיד בחיפוש אחר קולקטיב משותף, גישוש המתלכד לרגע לכלל כינון קולקטיב כזה (אה, גם ההורים שלך ברחו לרוסיה במלחמה) ופרימתו לאלתר (לא, אצלנו בבית לא דיברו יידיש). הקיץ נסעתי לפולניה, לשבוע טיול באתרי טבע. כל מכרי ומודעי, וגם זרים גמורים, פסקו מיד: פולניה? אה, בטח שורשים.
כבת למהגרים התודעה שלי מאכלסת את הישראליות מזווית מסויימת, ולצידה שלל זכרונות פולין שאינם שלי, כי מעולם לא הייתי שם עד עתה. כל השנים מתקיימת לה דואליות של קולקטיב ישראלי שאני חלק ממנו, ושל קולקטיב אחר שלא פגשתי. "אני קבלתי חינוך פולני" מדגישה אמי, כמתארת את קוצר ידה להעניק לי חינוך ראוי ממש, בעולם כל-כך פרוע הנוהג במזרח התיכון. סיפורי הילדות שקראו באוזני מתוך ספרים פולנים, רצופים ילדים וילדות שגילו מרדנות קשה אשר באה לידי ביטוי באי רצון לאכול מרק (שאמא בישלה) או בהתעקשות לקלוע את הצמות בעצמה. כמובן שכולם זכו בעונש הולם ובשיר גנאי.
יחד עם זאת, הפולנים כפי שסיפרה לי אמא, הם מאוד אלגנטיים, מנומסים, מחונכים היטב ומתלבשים באיפוק. הצעירים יוצאים בימי ראשון ליערות, קוטפים פטריות ותותים, ומבלים נפלא, אם כי פחד ללכת ברחוב אם אתה יהודי.
הגיע הרגע לברר מהי בדיוק קבוצת ההשתייכות שלי, ומהי תודעתה הקולקטיבית. האם, למשל, הפולנים כולם אנטישמים, מאז ועד עתה, כפי שטוענת אמי, או, כמו שאומרת גולה, חברתה, היום זה לא פעם. ויש גם האפשרות של גברת לוין, שנוסעת כל שנה לנופש בזקופנה, ולא מבינה מה הן רוצות "היא מעולם לא חשה אנטישמיות".
ואיך זה לשמוע פולנית ברחוב ובשלטי הדרכים, וברדיו, והפירוגים, האם הם בטעם הביתי הישראלי או שבפולנית הם יותר טעימים? והיערות שקוטפים בהם תותים ופיטריות, האם הם חלק מנוף ילדותי, כפי ששמעתי מסיפורי תולדות הורי?
 
תהליך קימום החלק הפולני בהשתייכות שלי היה סדרה של נגיסות בתמונת המציאות, כמו פייד אאוט המותיר מתווים של תמונות, אבל מחליש את עצם נוכחותן. אין ספק, בביקורי ב"מולדת הישנה" לא היתה לי חוויית יהודי בגלות, אלא תיירת ממדינה הרבה יותר מבוססת, כפי שאמר לי אחד הצעירים "ישראל זו אמריקה של אירופה". וכך, בלי לקבוע עמדה בשאלת האנטישמיות, הוגליתי מתוך הקולקטיב של העליה הפולנית שלאחר מלחמת העולם.
באחד הימים נכנסתי למסעדה בקרקוב, מהסוג שאצלנו קוראים לה "מזרח אירופאית". מלצר צעיר שמע אותי מדברת עברית ומיד אמר בשפת הקודש "שלום מישראל". תוך סדרת שאלות חשפתי את העובדה כי שתי המלים העבריות הללו היו מחצית מאוצר המלים שלו בשפת הקודש, לצד "טעים?" ו"תודה". ההסבר שלו לווה בחיוכים "אמא שלי כנראה יהודיה". מה פירוש כנראה? והוא הסביר "היא יודעת קצת עברית, אז כנראה יש בה משהו יהודי."  השולחן שלנו געש:
אם אמא שלו יהודיה, גם הוא יהודי!
אבל אבא שלו גוי, אז הוא גם גוי.
ואולי אמא שלו יודעת עברית מאבא שלה, ולכן היא לא יהודיה, ולכן גם הוא לא.
שפע ההצעות בניסיון להגדיר את השתייכותו של המלצר הצעיר לקולקטיב שלנו התעלם לחלוטין מעמדתו שהוצגה בפנינו בפשטות: הרי לא אמר שהוא יהודי, הוא אמר שאמא שלו, וגם זה כנראה. אבל הצורך הישראלי לנווט בתוך התודעות הקולקטיביות בלב ארץ השורשים פולין, חזק יותר מהזכות להגדרה עצמית של המלצר.
בפולין לא עלה בדעת איש שאני פולניה, למרות עובדה המוטחת בי כאן בכל עוצמת הסטריאוטיפ. החלטתי לברר מהי הזיקה למקום הולדתם של הורי. שכן הם פולנים שטרם סיימו את המאבק האידיאולוגי בשאלת הסטאטוס: מי נחשב יותר, צ'חנוב, עיר הולדתו של אבי, המצויה באזור ורשה, או פודבולוצ'יסק, עיירת ילדותה של אמי, הנטועה בגליציה. אמי נפגעה אישית משינויי הגבול שחוללה האימפריה הסובייטית שהותירו את אזור הולדתה באוקראינה. והרי בתודעה הקולקטיבית הפרטית שלה פודבולוצ'יסק היא פולנ
יה עם זיקה לאוסטריה, שכן מי יכול לשכוח את יחסו האגדי של פרנץ יוזף ליהודי ממלכתו?
בוורוצלב פגשתי את מרתה. צעירה (24) פולניה שנענתה בהתלהבות לנסיונות הברור שלי על משמעותם של מקומות הולדתם של הורי. את צ'חנוב זיהתה, למרות שלא ביקרה בה. אבל על השטעטל של אמי לא שמעה מעולם. ניסיתי להשתמש בשמות הערים באזור:
טרנופול? לבוב? אבל מרתה לא מכירה. זו לא פולין, זה קרה לפני שנולדה וזה לא בראש שלה. מתודעתה הקולקטיבית הפולנית לא רק פרנץ יוזף גורש, אלא גם מחצית גליציה – יוק.
אחר-כך פגשתי את מרתה השניה: מישראל? יש לי קרובים בתל-אביב ורעננה!
רק אחרי שיחה נוספת הסתבר לי שלשתינו יש משפחה בישראל, אבל הקרובים שלה עובדים זרים, ולכן גם הם, כמו מרתה עצמה, קולקטיבים נפרדים ממני וממנה.
עצמתי עיניים. אולי אמצא משהו שימחיש לי את התודעה הקולקטיבית של הורי, עם העבר הפולני והיחסים המורכבים בארץ הולדתם? האם הפולנים מתחרטים על העלמות היהודים? האם הם מצרים על הארועים שאינם נמחים מתודעתנו? מה הם חושבים על היהודים שחיו בקרבם?
בשוק בקרקוב ראיתי דוכן בובות אתניות פולניות: שורות שורות של דמויות בתלבושת לאומית, עממית, אופיינית מכל האזורים והתקופות. אחת השורות היתה של יהודים חסידים. עוד נדבך בעבר המעורר עניין בדיוק כמו עולם כפרי שנעלם או מסורת אזורית שנמחקה.
בכיכר המרכזית בקרקוב מחלקים חומר תיירותי. צעיר אחד נתן לי עלון של חברה המציעה טיולים בסביבה. על דף אחד היו שני מסלולים: למכרות המלח העתיקים, ולאושוויץ. שני אירועים מעברה של פולין, שהיתה להם נגיעה לציבור מאוד ספציפי, ולא כבשו את התודעה הקולקטיבית.
ובכל זאת אין להכחיש שמרכיבים מסויימים גרמו לי לתחושת פמילייריות: השפה המובנת, הפירוגים המצויינים, השיפוטיות המעצבנת, חוסר יכולת האילתור והדבקות הקשוחה בחוק ובנוהג. רסיס של תודעתי הרגיש בבית. השאר היה כמו פצצת מצרר: לא שייך בשלמות לשם וגם לא לשום מקום אחר, ומוכן להתפזר באינספור נקודות. יש לנו שורשים, אבל הם מתגלים כשורשי מים או שרשי אויר. 
 
 

גולסון קראמוסטפה המתיישבים

 

ההגירה העולמית, אחד מגורמי שיבוש הקולקטיבים, תופסת מקום גדל והולך באמנות העכשווית. לא מכבר ראיתי את המתישבים יצירת הוידיאו של האמנית הטורקית גולסון קראמוסטפה, המציגה שתי נשים בעלות הופעה מוקפדת עתירת פרטים, מוסלמית ונוצרית, כל אחת בפריים של ביתה, מוקפת בחפצים ובנוף היפה הנשקף מבעד לחלונה. במהלך הסרטון הן מתחלפות בפריים, כל אחת מוצאת את עצמה במקומה של האחרת, תלושה בעולם לא לה. תחושת הזרות מתעצמת כשהן נעות באיטיות של ניכור בתוך החדר שנקלעו אליו. ברגע השיא, הרקע נעלם, ומול הצופים נותרות שתי נשים, כל אחת לבדה בפריים ריק.
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חנה הרציג  ביום 6 בספטמבר 2006 בשעה 4:46 pm

    והתגובה לא הגיעה אליך? מאמר נהדר,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: