אחכה לך, אוצרי

ראש השנה ספטמבר 2006 ייזכר כמועד בו יצאו מהארון רם כספי, מנכ"ל אורנז' ושובל של אנשי עסקים, וגילו בציבור שהמצב לא טוב. הם נאלצים לכתת רגליהם מביתו של רהמ"ש ללשכתו של שר האוצר, לפגישה באיזו מסעדה, והכל רק כדי להשיג את מבוקשם בדרך פתלתלה וממושכת. ומה בסך הכל מבוקשם? לעקוף את הביורוקרטיה? לאפשר ללקוח שלהם לבנות בדיוק במקום שבחר שכונה שהוא עשוי להרוויח עליה מיליונים ורק כמה ענייני עושק הציבור מנכסיו ושמורה נדירה עומדים בינו לבין תאוותו!
הפוליטיקאים, כך שבו היום אנשי עסקים וחזקו את הדברים בתוכניתו של גבי גזית, הם לא מקצועיים, בכל אופן, לא כמו מנהלים בתחום העיסקי. במקום המופלא הזה הקרוי עסקים, שם הלקוח הוא העיקר, הפתיע ניר ברקט, איש היי-טק שהגיע לפוליטיקה הירושלמית, ואילו בפוליטיקה לא פועלים כדי שהלקוח יהיה מרוצה.
באמת קשה להבין איך הצליח מנהל מבריק אחד לדחוס שתי אי הבנות מג'וריות כאלה למשפט אחד. אני זקוקה לשתי פסקאות כדי לעמוד על הטעות:
1.    הלקוח הוא העיקר? כלומר, כשקוקה קולה מודיעה במיליוני דולרים ברחבי העולם שהמוצר שלה הוא "טעם החיים" ומוכרת כמו משוגעת, האם המסקנה היא כי היא חפשה ומצאה מה טוב לבני האדם ושוקדת על שיווקו בלי הבדל דת, גזע ומין? או שמא פשוט הייתה לה הארה נוסח אריסון, והיא הבינה מהו טעם החיים, אותה מהות חמקמקה שרבים יצאו לחפש אחריה, והצליחה לבקבק אותה?
2.    האמנם הפוליטיקאים אינם מקדישים את עיקר מאמציהם להפקת לקוח מרוצה, בדיוק כמו מנכ"לי ויו"רי החברות? לשבחם של הפוליטיקאים ניתן לומר שהם אולי כושלים ביציאה למלחמות לא מוצלחות ובפספוס שיטתי של הזדמנויות למו"מ ובדרדור אוכלוסיה גדלה והולכת לעוני, אבל אי אפשר להאשים אותם שאינם מחשיבים את שביעות רצונו של הלקוח. להיפך, אחרי הויה דולורוזה הזו הם לא חוסכים מכספנו כדי למכור לנו סטיקרים, מודעות בעיתונות ושלטי רחובות עצומים, בכחול לבן חגיגי, המבטיחים כי רק המועמד יכול, וכי אפילו מישהו בכיר כזה יכול להגיע במכונית שרד מפוארת נהוגה בידי נהגו האישי כדי לאכול צלחת מרק בבית תמחוי, ולבסוף לגרום ללקוח אותה שביעות רצון המאפשרת לו לשלשל את הפתק המיוחל לתיבת הקלפי.
 
אבל החלק המאלף ממש בתובנות של אותם אילי משפט וניהול הוא במסקנה הנוגעת לשינוי שיטת הממשל: הבו לנו איש חזק! הם זועקים כמו אחרון עובדי הקבלן. איש חזק, כזה שיעשה סדר. לא סדר חדש, אבל יותר הדוק.
כמו בסדר הישן, סבורים הכספים, הם יהיו יוצאים ובאים בלשכתו של החזק, וציור של עליזה אולמרט על הקיר. בהבדל אחד: באים, וכשהם יוצאים, כל תאוותם בידם, מיידית, בלי ועדות, וכנסת והחלטות. הרי ממילא חופי הים, חופי הכנרת, שמורות אירוסים, המחצבים, הבנקים, סעיפי תקציב המדינה יגיעו לאותם כיסים. אז למה לעבור את הסאגה של "אחכה לך, אוצרי", כשאפשר לסגור עניין בין האיש החזק והאיש החזק באמת.
אני מודה שהחתירה לאיש חזק העלתה בי כמיהה. כמיהה לאשה חלשה. אשה שתעמוד בראש המדינה, ותכנע לכל מי שיבקש לנהל מו"מ. בשום שכל, כפי שיש לאנשים לא כוחניים, שאינם נאלצים להשקיע את משאביהם הנפשיים במאבק הנצחי מי יותר חזק, היא לא תדלג על אף הזדמנות להשכין שלום בהבנה ואפילו בעורמה. חלשה כזו שילדים רעבים יהיו מעבר לסף הסיבולת שלה, והיא תורה מיד על הקמת מפעל הזנה מלא ונכון, בלי חורים ובלי יוצאים מהכלל, ושפקידי האוצר שלה לא יטרידו אותה בשאלה מאיזה סעיף יגיע הכסף, כי פוקדת אותה חולשת דעת לחשוב על זה. לכן שכרה את שירותיהם. וגם שאלת עובדי הקבלן תגיע לכלל פרימה עדינה, כמו בתחרה שיש בה תפר מיותר, היא תאמר "מי הם הקבלנים האלו ומה תרומתם לעבודה" ותורה להסיר את העושקים מנוף חיינו.
אני חוששת לגלות כבר בשלב זה שכנראה היוצאים ובאים בלשכתה יהיו אנשים אחרים. וכך, דווקא אלו שרצו כח בידי אדם אחד, אדם שהם בני בית בלשכתו והוא עושה דברם הנאמן, יגלו שלפנטזיה הזו יכולים להיות פנים אחרות.  צפויה להם הפתעה כמו בכל פגישה עוורת.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On 26 בספטמבר 2006 at 4:01 pm

    האמירה שנשים הן פחות כוחניות/ יותר ריגשיות מגברים היא בעייתית ביותר, היא איפיון ממש לא מוצלח של ההבדל בין נשים לגברים. אבל גם אני חושב שבשיטה הנקראת דמוקרטיה עדיף שהנשים תהיינה "בשלטון":
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2382227

    אני מסכים איתך שהפרטות שמשמעותן הפרטת הקרקע הן המזעזעות ביותר. והכי בלתי הפיכות – אותם מפעלים או שרות ציבוריים שמופרטים, בהתפתחויות חברתיות/כלכליות מסוימות עשויים לקרוס, וכתוצאה מכך לחזור לחזקת הציבור. אבל מגרש לא יכול לקרוס, וגם לא צריך עובדים בשביל לקיים אותו, מספיק שהוא רשום בטאבו. נקודת המפתח הראשונית היא לא לאפשר חקיקת חוקה, חוקה מקבעת לדורות ותובעת מלחמת אזרחים בשביל לשנות דברים כאלה. כתבתי על כך פעם איזו מסה נפתלת, אולי תרצי לקרוא:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1716244

  • טלי  On 27 בספטמבר 2006 at 10:34 pm

    אני מודה שהחתירה לאיש חזק העלתה בי כמיהה. כמיהה לאשה חלשה.

    בא לי לעשות ממנו גרפיטי
    🙂

  • דרומי  On 29 בספטמבר 2006 at 5:46 pm

    אבל לא הייתי תולה את יהבי דווקא בנשים.
    לא הייתי רוצה עכשיו את גולדה, תאצ'ר או גנדי, ולא נראה גם שרייס או קלינטון הולכות להיות הטיפוס שאת מתארת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: