שכולה מיופי

 

שתי חברות ישבו בבית הקפה, והאחת צחקה והפיצה יופי סביבה, ממש כאילו שמשה מודל ל.  ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה:  שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. במחשבה שניה, איך העז משורר שיר השירים פרק ד להשתמש דווקא במלה שכולה בטקסט שנועד לצייר יופי ולעורר תשוקה? הרי מדובר באמא של טקסט האהבה העברי, הקמא סוטרא של התנ"ך והתנ"ך של הרומנטיקה. איך השתרבבה לכאן שכולה? מלה שתחום האסוציאציות והקונוטציות שלה מתפרש מצער שאין להכילו ועד הרתמות של הורים שכולים לפעילות פוליטית.
בשירה אפשר, כמובן, ואף רצוי, להשתמש בצירופי מלים ומשפטים מתחומים סמנטיים שונים, עד כדי חיבור אהבה עם תחומים לא נעימים, כמו אצל יהודה עמיחי ב"כשאת מחייכת כל התעשיות הכבדות נסגרות". אבל תעשיות, ואפילו כבדות, נעדרות עוצמה מצמיתה כמו שכולה ושואה. מי שינסה להכניס במקום "התעשיות הכבדות" את "הרכבות לאושוויץ" יגלה שאוקסימורוניזציית היתר לא עובדת. חיוך ואהבה משתדרגים כשמדובר בעימותם עם תעשיות (שלפני תקופת הקפיטליזם החזירי) אבל קורסים נוכח חומרים כבדים יותר.
כנראה שתקופת שיר השירים היתה יפה לאהבה, ואפילו שכולה לא יכלה לה. אבל מאז הפך השכול לתוצאה נלווית ומזעזעת לשורה ארוכה של אירועי חיינו: המתאבדים, החיילים שכבשו, החיילים שנקטלו, תאונות הדרכים, בילויי שישי של הצעירים, תאוצת יתר לשירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו" ובעקבותיהן לא משתהה לבוא השכול.
רצתי לחפש בתנ"ך עוד שכולה, או שכול, כדי לעמוד על העימות בין שכולם לבין שכולנו. וכך הגעתי לשמות כג, הערוך כמין חוזה שחיבר מישהו בין אלוהים (דמות בדיונית שהציבור האמין בקיומה במציאות) לבין הציבור המאמין. בחוזה מוטלות חובות מפורטות על הכלל ועל הפרטים המרכיבים אותו, ומפורט הגמול על קבלת החוזה ועמידה בתנאיו. אחד המרכיבים בתמורה לצייתנות הוא כו לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה, בְּאַרְצֶךָ; .
האם התקיים החוזה? או שמא הפר אותו מי מהצדדים? די להציץ בעיתונות היומית כדי להבין שלא מיניה ולא מקצתיה. יותר מדוייק לתאר את הפרת החוזה כ

"ימין ושמאל/ רק שכול ושכול".
ומכאן אתה למד שהחוזה, אם היה כזה, הופר. מי שהאמין שמדובר בשני צדדים קיימים, גם אם הוא סבור שהציבור לא עמד בתנאים, נאלץ להודות שגם הצד השני רואה עצמו פטור, והוא דורש את מלוא התשלום על ההפרה. כולל, ההבטחה על הארץ, שהיא בטלה ומבוטלת, ממש כמו דירה שנרכשה ושולמו דמי הפרה, רשאי בעליה הקודמים למכור אותה לכל המרבה במחיר.
מי שמלכתחילה סבור כי מדובר בחוזה בין ציבור לבין עצמו, מבין כי אין מי שיש לו זכות על ארצות, ויכולת לחלק אותה כראות עיניו. מי שרואה כי השכולה נטשה לחלוטין את מחלקת האהבה לטובת הכיליון והקרבות, עשוי לחשוב שאולי כדאי לשנות את הדהרה למלחמות וכדברי ליפא העגלון "וקצת לקחת חזרה".

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 26 בנובמבר 2006 at 12:20 am

    ניתוח מרתק ביותר
    תודה אורה

  • יורי  On 26 בנובמבר 2006 at 9:11 pm

    שמעתי פעם שהמילה שמתארת את הסיטואציה האנושית הקשה קיימת רק בעברית ושאר השפות שכולות ממנה. מסתבר שלמרות שלטונה העריצי ההולך ופושה בכל חלקות חיינו, גם האנגלית חסרה אותה. בכתובים המתורגמים שלה מופיעה באותו הפסוק המילהfaileth
    בפסוק האחר המילה
    misearry
    האומללה באה כדי למלא את חסרונה של השכולה.
    אכן, עברית שפה קשה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: