בעיטות של אהבה נושכת

 

לאחר שקיבלתי החלטה קטגורית שלא להתקרב ל"בבל", מצאתי את עצמי בסרט. טעות, טעות. את הבמאי, אלחנדרו גונזלס אינאריטו, הכרתי כסוחף בסרטו "אהבה נושכת". אחר-כך עשה את 21 גרם ה"רוחני" ועכשיו זכה בפרס הגדול: תקציב אמריקאי. והוא סיפק את הסחורה.
אבל הכניעה להוליווד לא ריסנה לחלוטין את המזג הסוער. יש שני רגעים (מתוך סרט ארוך ומייגע)  שבהם בועט הכוח הגועש של אינאריטו מבעד לשמיכת הפוך הורודה של אמריקה:
האחד, הרגע של הרומנטיקה-האינטימית – כשבראד פיט וקייט בלנשט (הפצועה האמריקאית) נשארים לרגע לבד בבית העפר המרוקאי, מראה לנו אלחנדרו בפריים את תמונת הנשיקה הקלאסית, בתנוחה ה"נכונה" של הראשים. אבל מתחת רוחשת האנרגיה הבועטת שלו כי הבלונדינית נמצאת אמנם בזרועות הגבר, אבל לצורך הטלת מימיה. על המסך התמונה המקובלת, ומתחת מפעפעת הידיעה כי הגוף אינו מרתיע גם ברגעים הבלתי היגייניים.
השני, הרגע של קריאת הגוף מתוך הבדידות – כשהנערה היפנית החרשת יושבת על כורסת רופא השיניים, משוועת לקשר ותשומת לב, אינה שומעת את הדברים הבנאליים שאומר רופא למטופל, ולפתע, כמין אקט נואש של מצוקה, מושיטה את לשונה ונוגעת בפיו.
באמת, לא יעלה על הדעת לעשות דברים שכאלו. והוא לא עושה אותם בסרט כזה. מי יכול להרשות לעצמו לסכן את המשך הקריירה. אבל בכל זאת, הבמאי המקסיקני מפזר סימנים קטנים כדי לומר שטרם תש כוחו לבעוט מתחת לרסן.