זה אנחנו, וכל-כך הרבה אנשים במאה ה- 21. לא רק מי שעבר שואה, היה חלוץ, עזב ילדים בפיליפינים כדי לטפל בקשיש בקצה תבל, אלא גם אם, במקרה, נולדנו כאן ולא נסענו ללמוד/לעבוד/לטייל שנתיים שלוש במקום אחר, ואם במקרה נשארנו בעיירת הולדתנו כל השנים – אז כנראה שהורינו היו כאן מהגרים בני גולים, ניני יוצאים ממצרים, ומצווה לספר ביציאה הזו, בקריעת ים סוף הזו. ובכלל, כאילו שאפשר להפטר משכבות ההגירה והגלות הנכרכות בסיפורי החיים המשפחתיים, הניבטות מכל עניין פעוט של יומיום. מרימים אבן קטנה, קטנטנה, ומגלים נהרות של חיים קטועים.
זה מה שעושה רמי קמחי בטרילוגיה שלו: האב שהצליח להיות עקור כל חייו, קודם מילדות במקום אחד לנעורים במקום אחר ואחר-כך לבגרות במקום אחד וקרע במקום אחר. וגם קרוע מעצמו, כשרגשותיו במקום אחד וגופו מבצע התעמלות שמוכרחים כדי להתקיים. ואמו שגרה כל-כך קרוב לאמי, ותודעתה זרועה צרפתים שולטים ומצרים משרתים, כשאצל אמי קיימים רק פולנים משרתים ואוסטרים שולטים.
והשירה הנפלאה על כנף האניה. כן לדינו.
גולים על אדמתם, הטרילוגיה הדוקומנטרית של רמי קמחי תוקרן השבוע ביום חמישי, 1.2 ב- 19:00 בסינמטק תל-אביב
שלושה חלקים בטרילוגיה:
מסעותיי עם אחי
סינמה מצרים
שפת אב
אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק 
תגובות
יורי