הילדה ל. והאוליגרכיה של הדמוקרטיה

 
חגיגה של דמוקרטיה, געשה התקשורת השבוע. היו הליכים, היו בחירות, היו מתמודדים והיו זוכים. מה עוד צריך כדי להוכיח את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? וזה הזכיר לי את העבר של ל.
כל שנותיה בתיכון חכתה כדי להפוך לאזרחית ל. כשתוכל להצביע תבחר בשמאלנים שוחרי שלום קיצוניים, בעושי צדק ומתקנים חברתיים, בנשים ונציגי שאר מיעוטים מקופחים. אופק ורוד היתמר מעבר לקו ה- 18, היומולדת של זכות הבחירה.
כשהלכה לבחור בפעם הראשונה, סקרה בכובד ראש את הפנים המבטיחות עולם כלבבה, שהנצו בין פניהם של הרגילים והשגורים במשרדי השלטון. כמה טוב שאין כאן אוליגרכיה, ואפשר להחליף את כל השלטון, או אחדים, לסלק את מי שסרח ולהמליך את מי שמבטיח שחר של יום חדש (טוב, היא היתה צעירה). העולם שייך למתעוררים ומעוררים. היא חלק מהשינוי.
בפעם השניה לא הספיקה להבין איך בפעם הראשונה לא ניכר הפתק שלה, איך עולם כמנהגו נוהג והשלטון ספון בטירה ואין לו שיג ושיח עם הבחירות. טעות קוסמית? ננסה שוב.
וכך עד השבוע, שהיה מרקחת אינטנסיבית של בחירות. ואכן, הפעם קיבלה אישור סופי: שהדמוקרטיה מאפשרת לה לשים פתק, ואפילו יותר מאחד, ואפילו יותר מאשר פעם בארבע שנים. אבל אין קשר בין זה לבין האוליגרכיה של הדמוקרטיה. נבחר ההוא שכבר נבחר פעם, וההוא שנבחר ולא נבחר שנים רבות, ומנגד ממתין ההוא שפעם נבחר ופעם לא. ולא שהחדשים ראויים יותר. אבל השלטון נשאר אצל הלא ראויים הקודמים. הרי זרקנו אותם כי לא היו הצלחה מסחררת. אבל הם לא נפלו רחוק. למעשה, נותרו כולם יחד במקווה הסמיך של השלטון. במרחק של זחילה חזרה. מי שלא רצינו היום, נאלץ לרצות אותו מחר. ואם לא אותו, אז את האחרים שגם אותם לא רצינו. ואי-אפשר להעביר את הכדור לדור חדש של לא ראויים, אלא רק לבלתי ראויים הללו, האוחזים בשלטון כאילו הם גרים בו. כמו משחק מסירות ששיחקו בחצר בית-הספר. מי שאוחזים בכדור, לא מוותרים עליו לתלמידי כתה א'.
הלכה האזרחית ל. לביתה בהבנה שלא סתם נכשלים תלמידי ביה"ס באזרחות: מה הקשר בין השיטה התאורטית, למימוש? ובעיקר: מה הקשר בין חייה כאזרחית, לבין יכולתה להשפיע? על מי היא יכולה להשפיע? ואפילו היא רוב באחד העניינים (מה שלא סביר, כי היא מיעוט כרוני), האם האוחזים בכדורים יבחינו בכך? ואם יבחינו, האם אכפת להם בכלל? נניח בשאלה קונצנזואלית כמו התרופות לחולי סרטן? או לניצולי שואה? לא ממש, אה? מקסימום יהיה זה אהוד א. שיסביר למה אי אפשר
או אהוד ב. שיסביר אותו דבר
או שאולי הם בשלב השתיקה, כי לא רק הם לא מתחלפים,
גם היועצים שהגיעו ממנזר השתקנים.
ושניהם גם יודעים להגיד יפה "שמעון היקר",
וזה העיקר.
ומה נעשה אנחנו כאן שנשארנו בלי השפעה?
אנחנו היכולים לצפות בכל זה כמו בטלנובלה, מרחוק, על המסך הקטן.
סיטקום עם עלילה לא מבריקה, וליהוק לא משהו ממש
אם מקבלים רק סדרה, אז רוצים שחקן חדש.
נחפש מנהיג שלפחות נעים לראות כשהוא חומק למכונית.
נגיד שון פן. אכן.
ויש לי רשימה מלבבת של אחלה בנות למשכן הנשיאה.
אגב, נכון שממש נעים לחשוב על איילת זורר בתפקיד ראש הממשלה קוראת ל"אודי" אשת ראש הממשלה לעמוד צעד מאחוריה על הפודיום. אחרי הכל, בשורה הראשונה יעמדו רק הכוכבים.
וכך חוזרת האזרחית ל. לילדות שניה, שבה שוב אין לה זכות בחירה, כי אם שוב יאלצו אותה לבחור בין אהוד לאהוד, שמעון ויצחק, ביבי ורובי – היא תשתמש בזכות האינפנטיליות שלא לבחור. למה ליפול שוב ושוב לאותו בור.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On 15 ביוני 2007 at 12:04 pm

    ברגע שעבד מחליט שלא יהיה עוד עבד, כבליו נופלים. הוא משחרר את עצמו ,ומראה דרך לאחרים. חירות, ועבדות, הם מצבים נפשיים"

    כך אמר גנדי.

    שיטת הנציגים אינה עובדת יותר.אמנם האזרחים יכולים להתפקד במליוניהם למפלגות מסויימות,אבל אין לאזרחים את יכולת ההשפעה על הנציגים.השיטה משחיתה,ותשחית כל אחד הבא בשעריה.נוסף לכך,מוקדי הכוח עוברים מידי הממשלות והמפלגות,לידי התאגידים המקומיים,והבין- לאומיים.התאגידים אינם מחוייבים לאזרחים שלא בחרו בהם,אלא אך ורק לבעלי המניות של התאגידים.
    האזרחים הפכו, מאזרחים,לצרכנים.
    בשיטת הנציגים,
    אין לאזרחים את הזמן והיכולות לפקח כל הזמן על הנציגים "שלהם".האזרחים טרודים בבעיות הפרנסה והחיים.לכן אני מציע את שיטת הדמוקרטיה הישירה,והדמוקרטיה הקהילתית,אשר יטלו את הכוח להחליט מידי הקבוצה המצומצמת,חזרה לידי האזרחים.
    אנא קראי כאן.

    http://www.notes.co.il/shooky/31719.asp

    תגובות 2 ,3 ,4 .אזרח

    המשחק ה"דמוקרטי",מכור.כדאי לה לילדה ל. לקרוא את זה.'

    http://www.orwelltoday.com/classes.shtml

    Throughout recorded time, and probably since the end of the Neolithic Age, there have been three kinds of people in the world, the High, the Middle, and the Low. They have been subdivided in many ways, they have borne countless different names, and their relative numbers, as well as their attitude towards one another, have varied from age to age: but the essential structure of society has never altered. Even after enormous upheavals and seemingly irrevocable changes, the same pattern has always reasserted itself, just as a gyroscope will always return to equilibrium, however far it is pushed one way or the other.

    The aims of these three groups are entirely irreconcilable:

    – The aim of the High is to remain where they are.

    – The aim of the Low, when they have an aim – for it is an abiding characteristic of the Low that they are too much crushed by drudgery to be more than intermittently conscious of anything outside their daily lives – is to abolish all distinctions and create a society in which all men shall be equal.

    Thus throughout history a struggle which is the same in its main outlines recurs over and over again. For long periods the High seem to be securely in power, but sooner or later there always comes a moment when they lose either their belief in themselves or their capacity to govern efficiently, or both. They are then overthrown by the Middle, who enlist the Low on their side by pretending to them that they are fighting for liberty and justice.

    As soon as they have reached their objective, the Middle thrust the Low back into their old position of servitude, and themselves become the High. Presently, a new Middle group splits off from one of the other groups, or from both of them, and the struggle begins all over again.

    Of the three groups, only the Low are never even temporarily successful in achieving their aims.

    From the point of view of the Low, no historic change has ever meant much more than a change in the name of their masters

  • אורה לב-רון  On 15 ביוני 2007 at 12:38 pm

    בלי לדעת מאיזו קבוצה אתה, ובעיקר על אורוול.

  • יהודה  On 15 ביוני 2007 at 1:22 pm

    אני גם חושב שיש מה לעשות במצב http://www.notes.co.il/yehuda/33199.asp

    תודה על פוסט חשוב.

  • אורה לב-רון  On 15 ביוני 2007 at 4:05 pm

    בטירוף בכל הכיוונים, למרות שכאמור, אני לא רואה שזה משפיע על המציאות. אבל זה מטבעי, לפעול כך. אולי זה משנה במשהו את המציאות האישית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: