מה אפשר לעשות נוכח ניצול עובדי קבלן, העמדת קופאיות יום שלם על הרגליים ברשתות שיווק, קו העוני, ויחס מחפיר לעובדים זרים? בדרך כלל רק למחות, להלין ולנסות להתנהג טוב יותר בעצמך. והנה פתח למשהו טוב ומפתיע שאפשר לתקן על הדרך:
כשמגיע החשבון בבתי-קפה ומסעדות, לא אחת מופיעה השורה 2 ₪ דמי אבטחה לכל סועד. כידוע, דמי אבטחה אלו הינם תשלום רשות (לא מחוייבים לשלם). אבל מי יעשה עניין מסכום שכזה?
אלא ששני השקלים שלנו אינם מגיעים אל המאבטח שיושב בכניסה למסעדה. הוא משתכר שכר מינימום (במקרה הטוב). אז לאן הולך הכסף? הוא מצטבר בקופת המסעדה, כמו כספים שונים המוצאים דרכם לכיס המעסיקים למרות שיצאו עם כתובת העובד.
וכאן נכנסת לתמונה היוזמה הפרטית, במקרה זה של דר' צופיה מלר: מבקשים מהמלצר\ית להוריד מהחשבון את דמי האבטחה, ונותנים את מספר השקלים האלו ישירות לידי המאבטח, ובתמורה זוכים למבט מאיר ולהרגשה הטובה המתלווה כבונוס למעשה הנכון.
אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק 
תגובות
אני תמיד מבקש להוריד את דמי האבטחה.
אני לא אתן אותן למאבטח. אני לא רוצה שהוא יהיה שם בכלל ויחטט לי בתיק וישאל אותי אם יש לי נשק ("לא… אבל יש לי חשק…").
למעשה אם אפשרי, אני מוכן לשלם לו שני שקלים ובתנאי שהוא לא יהיה שם כשאני נכנס ויוצא.