משפט שלמה יוצא לפגרה

                               החלטת ביניים בשחקים: הוציאו את הילד מהמטוס!
 
צפירת הרגעה – לא מדובר בהשלכת ילד ממטוס שהמריא. למעשה, מדובר במטוס שהמריא ללא הילד
צפירת שחר אדום: המעשה תואם את עמדת בית המשפט! אולי מפתיע, אבל יחד עם זאת לגמרי צפוי.
למה? כי לאל-על כדאי להשאיר ילדים בשדות תעופה זרים, ובית המשפט מחזק את המגמה. כך למדתי בצער באירוע אישי לפני שנים, כאשר אל-על השאירה את בתי בת ה- 12 בשדה התעופה בלונדון. האירוע היה לגמרי דומה: היא הגיעה עם מלווה בריטית שביקשה למסור אותה לידי דיילת, על פי הסדר מוקדם ומשולם עם החברה. אבל היה להם אובר בוקינג, ומכל הנוסעים הם בחרו להשאיר בשדה שתי ילדות, למרות שהגיעו מוקדם. ללא דיילת, ללא השגחה, ללא מועד טיסה חלופי, ללא כסף, וגם דוכן אל-על נסגר ונעלם ברגע שהמטוס המריא.
מובן שבסופו של דבר הגעתי לבית משפט לתביעות קטנות. זו אותה אינסטנציה של צדק טבעי, אשר מומלץ להגיע אליו ללא עו"ד, אלא מצוייד בתיאור העובדות ובאמון ברוח הצדק המפעמת במערכת. כמו משפט שלמה, חשבתי, מול השופטת רק אני והילדה מצד אחד ואיש אל-על, מביאים את ריבנו.
אבל על הספסל הארוך מולי ישבה סוללה של עורכי-דין: אחד מהמחלקה המשפטית של החברה, ועוזר שלו, ועו"ד חיצוני ועוזר שלו, ומישהו ממשרד הדובר. אבל רוחי לא נפלה. שמתי מבטחי גם במשפט וגם בצדק והאמנתי שיש איזושהי חפיפה חלקית בין השניים.
השופטת בררה ומצאה שאין חולק על העובדות. ולא נתתם לה כסף לשתיה ואוכל? לא, הם לא נתנו ולא התביישו בזה. בנקודה זו הגיע הרגע לחזות בפלא הזה של עשיית משפט: מצויידת בכל הפרטים הרלוונטיים מעבדת השופטת את הנתונים ופוסקת מי אשם ומי זכאי, מי חייב ומי נפגע, ומשיתה על הפוגע לפצות את הנפגע.
וכאן התחוללה התפנית ההיסטורית בתודעת המשפט העברי שלי: השופטת פנתה אל הנתבעים, או כפי שאני קראתי להם אל-על, והמליצה להם להגיע לפשרה עם התובעת, כלומר אני, כי היא לא רוצה לפסוק ולהגיע לתקדים שיעלה להם הון (או בעברית: אם אפסוק מה שהצדק והחוק מחייבים, אתם תשלמו לכל מי שאתם מנפנפים מהמטוס למרות ששילם על כרטיס מראש). אחר-כך פנתה אלי והמליצה גם לי להגיע לפשרה, כי לא כדאי לי להכנס לשלב ההוכחות, ולקיים דיונים רבים, בהם היא תחייב אותי להטיס לכאן עדים מלונדון. (או בעברית: אין מצב שאני רוצה לנהל כאן את המשפט, ואני אכניס אותך להוצאות וטרטורים עד שממש לא יהיה לך כדאי).
אחר-כך שאלה אותי אילו הוצאות נגרמו לי כתוצאה מהאירוע. היא הנחתה אותי לרשום את כל ההוצאות ולהגיש לחברה, כדי שתפצה אותי. האמת היא שההוצאה היחידה היתה על שיחות טלפון מהטלפון הציבורי בשדה הביתה ולהיפך, כדי להרגיע את הילדה האבודה במקום זר, שאינה יודעת לאן ללכת, אינה מבינה מה כתוב בשלטים ומתי תוכל להגיע הביתה. מישהו קנה לבנות בקבוק קולה, סתם אדם שראה את המתרחש. ושיחות קדחתניות לכל גורם אפשרי כדי להעלות את הבנות על הטיסה הבאה, שגם היא היתה מלאה, והחברה התכוונה לחכות למקום פנוי באחד הימים הקרובים.
לעומת זאת לא נגרמו הוצאות (אולי רק רפואיות למערכת העצבים) כתוצאה מהדאגה המורטת עצבים, מהפחד הגדול של שתי הילדות המוקפות ניכר גדול, מעליית שיא בלחץ הדם לשורה של קרובי משפחה דואגים וזועמים וחסרי אונים.
מאחר ולא הייתי מיוצגת ע"י עו"ד, דיברתי כאחד האדם, בנאיביותי אמרתי לשופטת "אם כל מה שאל-על צריכה לשאת הוא ההוצאות שהיו לי, תמיד עדיף לה  להוריד מהטיסה ילד קטן מאשר את רם כספי, שיום עבודה שלו שווה הרבה יותר משנה של ילד."
רק לאחר זמן רב הבנתי שזה ברור לשופטת, אבל היא מעדיפה ללכת בקו שבית המשפט אמון עליו: להמנע ככל האפשר מלדון לגופו של עניין, אלא לנסות לשלוח את המתדיינים ל"שלום בית", גם אם מדובר בזאב וכבש. הכבש הגיע לקבל סעד משפטי, אבל השופטת ממליצה על פשרה: ישבו חמשת הזאבים של אל-על או קונצרן אחר, ויתפשרו עם הכבש את מי נאכל.
וכך מגיעים למערכת משפט שבסופה אין משפט, אלא עסקת טיעון, או "פשרה" על החלש, או חוסר עניין לציבור מלבד הנעשקים. אפשר לשבת יום שלם בבית משפט ולספור כמה הכרעות היו. רמז: אין צורך במתמטיקה גבוהה כדי לספור, אפשר להסתפק בנס. אין סיכוי רב לשמוע גזר או פסק דין,  יותר סביר שתחזו בדחיית דיונים, קבלת עסקאות או שסתם יזרקו את העשוקים מבית המשפט (אבל כחוק, כמובן).
 
למשל, מישהו תובע את הרשות המקומית על אגרת ביוב מוגזמת בטירוף, בבית משפט מינהלי. השופטת מבינה שמישהו מרושש את האזרח בלי בושה. היא פונה למומחה כדי שיסביר את החישוב לפיו נקבע גובה התשלום. אבל, נחשו מה, המומחה הוא… כן, כן, הועדה העירונית, זו שמייצגת את הגובים. ואז מציגה הוועדה חישוב המשתק גם את אחת השופטות המחוננות בישראל. כאן לא יואילו חמש יחידות מתמטיקה וגם לא תואר ראשון בתחום. לא כי זה קשה להבנה, אלא שמישהו פיתל את הנוסחה באופן שאמא של צינורות הביוב לא היתה מבינה במה מדובר. ולפי המקובל, אין גוף או אדם הנחשב למומחה גדול יותר מאותה ועדה. במלים אחרות, אם הועדה תגיד שהנוסחה היא "אברקדברה שוד ושבר" אין לנו אלא לסמוך ידנו על דברי אלוהים חיים אלו. התוצאה – או שדוחים את הדיונים עד קץ כל הימים, או שבית-המשפט נאלץ לקבל את עמדת הרשות.
זה קורה גם במשפטים נגד משרד הביטחון: נכה צה"ל עותר נגד החלטת הועדה הרפואית ש
ל המשרד, נניח שהחליטו שלא נקטעה ידו, אבל השופט רואה שיש לו רק יד אחת. ונחשו מה: השופט אינו יכול לשנות את החלטת הועדה, אלא רק להחזיר להם את הנושא לדיון נוסף. כי הוא אינו יכול להכנס לשיקולים רפואיים, אלא רק לבדיקת תקינות ההליך. כלומר, האם הועדה החליטה להתעלם מהעדר היד בלי למלא קודם את הטופס המתאים, מחזירים להם כדי שישקלו שוב אם למלא טופס כאמור או להכיר במציאות ולהכיר בנכות.

וזהו רגע של מתח רב: האם בדיון הנוסף יחליט החתול לחלק את השמנת לנכה צה"ל? אין צורך להיות זאולוג כדי להבין שלא, ועדה מטעם, שומרת את כספי הגוף שמינה אותם. ובית-המשפט? טוב, זה החוק, מערכת המשפט מופקדת על החוק, לא על הצדק. והחוק הלא כתוב אומר – אם אפשר שלא לדון, עדיף.
במהלך השנים אכן השתכלל השיפוט. בעבר הרחוק נהגנו להלין על בתי הדין הרבניים, אשר גם זוג שמגיע מתוך כוונה כנה להתגרש, שולחים אותם שוב ושוב ל"שלום בית", עד שקורה אסון והם מתרצים ומתגרשים. והנה דבק הוירוס גם במערכת המשפט הכללית. למה לשפוט, אם אפשר לשלוח את הצדדים לגמור עניין בחוץ? מאין ורסיה של "נלך מכות מחוץ לפאב".
בהקשר זה כדאי תמיד לזכור את משפט שלמה:
אָז תָּבֹאנָה, שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת–אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתַּעֲמֹדְנָה, לְפָנָיו.  יז וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת, בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת, יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד; וָאֵלֵד עִמָּהּ, בַּבָּיִת.  יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד, גַּם-הָאִשָּׁה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין-זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת, זוּלָתִי שְׁתַּיִם-אֲנַחְנוּ, בַּבָּיִת.  יט וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו.  כ וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי.  כא וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי.  כב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  כג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ–זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה-בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי.  {פ}
כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, קְחוּ לִי-חָרֶב; וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.  כה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת.  כו וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה–גְּזֹרוּ.  כז וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ:  הִיא, אִמּוֹ.  {ס}  כח וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ:  כִּי רָאוּ, כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.  {ס}
מלכים א פרק ג (פסוקים יג- כד)
 
ויגדל הילד ויטוס באל-על, וישאירוהו בשדה גויים. ויאמר השופט – היאורה השליכוהו! ויאמר העו"ד – זו פרשה אחרת. ויאמר השופט – תשאירו אותו בציריך ונדון אחרי הפגרה.
ויהי אחרי הפגרה ויאמר השופט: האם כבר נמצאה טיסה לילד? ותאמר האם: אחרי שבוע רעב בשדה, הוחזרה גופתו בארון לנתב"ג. אז פנה השופט ויאמר: מה ההוצאות אשר נגרמו למשפחת הילד? ותאמר אימו: רק דמי הטסת ארון הקבורה. ויפסוק: תשלם חברת התעופה דמי ההטסה ואף תיתן כרטיס טיסה לארון נוסף חינם. בבחינת שניים במחיר של אחד.
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 20 ביולי 2007 at 4:32 pm

    זה פוסט חובה לפקולטות למשפטים כמובן לא ילמדו את זה, אבל עלית על הנקודה וגם לקחת אותה לשורשה, באופן שבו סיימת את הפוסט.

    כדאי לבדוק אם השופטת קיבלה גם הטבות באל על, כי לא מן הנמנע…
    היה לי אותו דבר עם תביעה נגד מאוחדת. השופט הסביר לי שהוא דופק אותי כי לא הסכמתי למחוק את מאוחדת, דבר שיגרור תקדים, שיגרור להם הוצאות עתק בעתיד (שכמו אצלך יהיו מוצדקות), וכך הייתי צריכה להסכים איתו שראוי להקריב אותי כדי שמאוחדת לא ייכנסו להוצאות (מוצדקות) לאנשים שנדפקו מהם. גם שם דובר בילד, בחו"ל, ובהזנחה פושעת של ביטוח רפואי.
    עם ישראל נפטר מהילדים ראשונים, כדי שיהיה קל לצאת מפה בשיירות.

  • אורה לב-רון  On 20 ביולי 2007 at 4:41 pm

    אמרה לי מתמחה בבית-המשפט כי השופט נמנע מלשפוט נגד הרשות או חברה כי…זה עלול להזיק להם כלכלית. וכידוע, טוב להקריב קורבן אדם על מזבח הכלכלה המפלה.

  • יוסי  On 20 ביולי 2007 at 5:12 pm

    הרווח הגדול שלך מכל הפרשה הוא, שלמדת להכיר את בית המשפט אגב ניהול הליך הנוגע לאירוע שהוא נסבל מבחינת הסבל ועגמת הנפש.

    ישנם שלומדים להכיר את המערכת החולה הזו אגב ניהול הליכים שנמתחים על פני שנים – בכל הערכאות – וממאיסים עליהם את החיים פשוטו כמשמעו.

  • איריס  On 20 ביולי 2007 at 5:29 pm

    אורה אני לא יודעת אם זה רק אני או שיש איזה מוטיב חוזר לאחרונה של הקרבת ילדים למען מזבח אל הממון העודף. זה משהו דק, אבל חוזר ומופיע כמו כתובת על הקיר.

    אני את המעט שיכולתי עשיתי ופרסמתי לגנאי לא משתמע לשתי פנים את שמו של השופט מקריב הילדים, מיכאל טמיר מתביעות קטנות תל אביב.
    לא שזה ישנה משהו, עתידו מובטח לאחר שעבר את טקס האיניציאציה למערכת המשפט, והוכיח שיש לו את זה.

  • אורה לב-רון  On 20 ביולי 2007 at 6:54 pm

    לאיריס ויוסי – האמת היא שגם פרשת נכה צה"ל נוגעת לי אישית, ואף פרסמתי אותה כאן ברשימות. וכן, זה נמשך שנים, שופט בא ושופט הולך ומצטיירת התמונה שהשיטה פשוט חסרה את מרכיב המשפט. יש התפאורה, עורכי הדין, השופטים, כתבי האישום וההגנה – אבל זהו.
    מי שרוצה לראות משפט עם תוצאות – שיצפה בסדרה בטלוויזיה.שם אפשר לראות את זה. עבורנו זה עניין בידיוני.

  • איריס  On 20 ביולי 2007 at 7:06 pm

    פוסט שלם על שנתיים שבהם יצגתי נכי צה"ל מול הועדה שאת מתארת, ובית המשפט שלום (זה לא בדיוק בית משפט רגיל אבל לא משנה).
    אפילו דיברתי על כך ברדיו כמה פעמים ורצו שאבוא עוד ועוד רק שלא היה זמן.
    מה שהמם אותי זה לא האי צדק (זה רגיל בעבודה הזו) אלא התנפצות האשליה, שהיתה לי לפחות, שלנכי צה"ל מפרגנים ואפילו יותר מידי. כלומר היה מין מיתוס כזה שהופץ בקרב העם, שישראל מטפלת יפה פלוס בנכי מלחמות ונוצר אפילו רושם שמקבלים יותר מידי כסף.
    ואז הגשתי כמה תביעות וכל זה נופץ, כך שמאז כל מה שיוכלתי להציע לאנשים זה פשוט לא להתגייס ולא להתקרב לצה"ל. ואנחנו רואים השבוע מפרסומי צה"ל עצמו ששיעור הגיוס בשפל חסר תקדים. אנשים כניראה הבינו.
    הצעתי לתובעים, וזה בכל עניין קל וחומר בזה, פשוט לנקוט בשיטות שלהם, לסחוט, לפרסם להכפיש כולל דברים לא נכונים, לעשות רעש, בעיקר על נציג הפרקליטות שמופיע בבית המשפט.
    באשר לועדות, ניסיתם שוחד לרופא ? לא באופן בוטה. אפשר לבוא אליו בפרטי עם טונה כסף או לשלוח איזה "חוקר פרטי" שיאיים.
    המקרים שהצלחתי עבדו רק ככה. וזה אחרי שהלקוח בילה כבר שנים בבתי משפט כולל בעליון, והוחזר למטה ואחורה וקדימה. המקרה הכי מזעזע אצלי היה דומה לשלך, לא אמרו שיש יד אלא אמרו שהתובע לא הוכיח שהוא שרת בצה"ל (זה קרה בשירות סדיר שלא היה במחלוקת אי פעם אבל פתאום כדי לזכות בנקודות בבית משפט, תקעו גם את זה) כל מיני דברים שפשוט בא לצרוח.

  • אורה לב-רון  On 20 ביולי 2007 at 9:29 pm

    שימושיות. מקווה לעשות שימוש מושכל

  • רינה יצחקי  On 21 ביולי 2007 at 2:00 am

    קשה להחליט לאיזו הפרת זכויות להתייחס. לפגיעה בשוויון? לחובה להגן ולגונן על ילדים? לעקרון טובת הילד? כל הסיפור – לא זה שבשדה התעופה דווקא זה שבבית המשפט – הוא אינדיקציה ל"צדק" המהלך בבתי המשפט. ככל הידוע לי – ואני מומחית בנושא – כל השפיטה בישראל אמורה להיעשות ברוח אמנת זכויות הילד, אותה אישררה מדינת ישראל בשנת 1991. אני מכירה אנשי משפט שהטמיעו והפנימו את הגישה ואכן מממשים אותה בפסיקותיהם. הפסיקה של השופטת, מעידה כי היא העדיפה את טובת החברה – "אל על" במקום להעדיף את טובת הילד – מה שהייתה צריכ הלעשות גם ללא המוחיבות לזכויות הילד אלא מטעמים הומניים גרידא. אבל הומאניזם הפך אצלנו לשנינה …
    נחלתם של פראיערים.
    תודה לאורה על הסבת תשומת הלב לעניין זה!
    אנא , שלחי זאת למועצה לשלום הילד.
    בברכת יוניסף: לכל ילד מגיע בריאות חינוך שוויון והגנה – לקדמת האנושות.

  • יהודה  On 21 ביולי 2007 at 4:45 am

    אין מה לחפש צדק בבתי משפט מאחר והם עושים משפט ולא צדק. זה לא צודק אבל זה המצב. עד שנשנה אותו …אם היית תובעת את אל-על בבית משפט רגיל ולא בתביעות קטנות הסיפור יכול היה להיגמר אחרת מאחר ואז הם היו מבינים שבפניהם 'משחק' אחר ומנסים להתפשר …

  • איריס  On 21 ביולי 2007 at 8:26 am

    פעם זה היה נכון, עכשיו אין צדק ואין גם משפט במערכת הזו. לא בטוח שתביעה רגילה היתה מניבה תוצאה אחרת. שופטת כזו קבעה כבר את ההחלטה, מטעמים מושחתים, ובדרך כלל תביעות קטנות זה שופטי שלום בתורנות.
    להיפך, בתביעה קטנה היא יכולה למנוע "תקדים" ולבסס את ההחלטה כרצונה, יש לה יותר חופש לעשות צדק, אם היא לא עשתה את זה שם, במקום שמיועד לכך בדיוק מן הטעם הזה, הרי שבפסק דין רגיל היא היתה בטוח דוחה את התביעה, וזה עולה הרבה כסף להגיש, לנהל ולהפסיד בתיק במסלול רגיל.

  • אורה לב-רון  On 21 ביולי 2007 at 12:25 pm

    אין חולק על משונותו של פרידמן. אבל הסיכוי להגיע למשפט בישראל (לאו דווקא משפט צדק, משפט בכלל) הולך ומתרחק שנים ארוכות. משפט? מדע בדיוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: