יונה וולך אינה קופאית


 
על "הצורה ההולמת ביותר לתיאור עבודתה של קופאית" מאת שירה סתיו.

כמו שירה סתיו, גם אני חשבתי על יונה וולך המצווה "תבוא אלי כמו קפיטליסט" כשקראתי את "אדומה" החשוב והמרגש. אבל, שלא כמו שירה סתיו ברשימתה המצויינת, חשבתי כמה שונה נקודת המוצא, העולם מתוכו נאמרים שני השירים. שכן שירה של וולך אינו חברתי. לכאורה הוא מתרחש באותו שדה סמנטי של אדונים ועבדים, אבל אם אדומה היא שפת המדוכאים עלי אדמות, וולך היא שפת השליטה-אירוטיקה נוסח ז'אן ז'נה.
 
לפני שנתיים, קיימתי סדרת מפגשים עם עולים מברה"מ, שוחרי שירה ודוברי עברית, שבקשו להכיר שירה עברית. אחד השירים הראשונים שבחרתי היה זה, משום הפער המסקרן שהצטייר לי בין תפיסת הביטויים הקפיטליסטיים בתודעתי הישראלית לבינם, שלמדו אותם כבליסטראות שיש להשליך על אויב פורמלי, שבפועל היה מושא לתשוקה. הקריאה המשותפת החלה במבוכה גדולה, שהפכה לצחקוקים נבוכים עוד יותר לאחר שהתבררו להם שני דברים: האחד, שגם במערב אומרים דברים שליליים על הקפיטליזם. השני, שהקפיטליזם, הן במשמעות השלילית והן בחיובית, יכול לשמש כר לחשקים לא פחות מכל תחום אנושי.
 
בשירה "פג תוקף" קוראת רות דרורי בינדר:   "הלו- /פועלי העולם?/ התאחדו כבר/ התאחדו" 
 
ובאמת, למה הם לא מתאחדים? יחד, קמוצים לאגרוף, עולם ישן נחריבה, או לפחות ננתץ שלשלאות? אז למה ממשיכה שיירת הדיכוי המיאשת? שירה סתיו מוצאת את שורש הבעיה ואת הפתרון לה בשירה של וולך "הפנייה בגוף שני, בלשון ציווי, אותה תביעה מצד הצמית אל הפיאודל שישעבד אותו. הדרישה הזאת מצביעה על ממד של עונג שקיים אולי בכל עבדות: העונג שבמגבלות ובאיסורים, העונג שבמחיקת האני, העונג שבוויתור על הנפש. זהו העונג שעליו חייבים לוותר, כדי להכניע את האדון."
כל עבדות? הרי שירה של וולך ניצב מעבר להרי החושך של עולם העבודה. הוא מסמן טריטוריה אחרת. של פנאי בתענוגים. של משחקי אדון עבד (נכון, עם כל המטען הממשי שבכל זאת ממקם סולם חברתי, אבל על סקלה אחרת). מקומם של המעשים הקפיטליסטים בשיר הוא הצעה לפרקטיקה של ארוטיקה. הצעתה של שירה סתיו לוותר על העונג אינה תופסת בשני המקרים.
במקרה של "אדומה" היא לא תופסת, כי אין מדובר בעונג של כניעה, זו לא רחל המבקשת "לנשק את יד האדון". לתופרות ולאנשי השוליים אין אפשרות בחירה בויתור או המשך העבדות. אלא הבחירה הסארטרית: להמשיך להכנע או לירוק בפני הכובש ולמות.  ואילו העונג של וולך אינו כזה שכדאי לוותר עליו, כי אין עבדות מבלעדי העונג הזה.כאן, כמו ב"המרפסת" של ז'נה, אפשר להשתמש בכל מצב אנושי כדי לעורר תשוקה. כך השיר "תפילין" באותו קובץ: אי-אפשר לומר שעליה לוותר על העונג שבשימוש הארוטי בתפילין, כדי להכניע את  הדת .
לכן תמוהה הפניה של שירה סתיו אל אובייקטי הדיכוי לוותר על העונג: במקרה של וולך לא מדובר על דיכוי אלא במובן של משחקי שליטה; ב"מקרה האדומה" לא מדובר על עונג, וודאי שלא על יכולת "לוותר". כפי שאומרת סתיו.
עורכי "אדומה" לקחו את השחורים שבחברה והעניקו להם הכרה מעמדית אדומה. בשעה שוולך לקחה את הלבנים שבהם והציעה להם דרך להיות אדומים מתענוגים.

אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית
עורכים: יערה שחורי, רועי ארד, יהושע סימון, אסמא אגברייה, ניר נאדר, מרוואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. הוצאת אתגר, מעין והכיוון מזרח. 226 עמ', 20 שקלים
 

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 27 ביולי 2007 at 1:45 pm

    יפה שהדגשת את המציאות כפי שניסח סרטר, לעומת הפסאודו סקסואליזציה של שעבוד.
    חשוב לחזור על זה, לנוכח הלחץ המופעל עלינו להפנים את האחריות לשעבוד, בשילוב שבין ניו אייג (בחרת את הסבל כדי לתקן את הנשמה) ובין סוג של פוסט מודרניזם שיצא מהאורביט שלו עצמו

  • טלי  On 27 ביולי 2007 at 1:59 pm

    ונשמע לי גם נכון. תודה רבה.
    וגם התיאור הקצר של מפגשי השירה עם העולים נשמע מרתק, ומרשים.

  • אורה לב-רון  On 27 ביולי 2007 at 2:15 pm

    לאיריס: הנחיות השחרור האלו הקפיצו אותי כבר בבקורת המרומזת ב"כצאן לטבח". באמת, למה לא ארגנו היהודים במחנות פלוגה של צה"ל וניצחו את הגרמנים?
    לטלי: היה מאוד מעניין עם העולים. חשבי על ביטויי נוף הארץ ומשמעותם הנעלמת מעיניהם לחלוטין.

  • צ'יקי  On 27 ביולי 2007 at 2:53 pm

    אני מקוה שאני לא טועה, אבל הטקסט "הלו? פועלי העולם" נכתב על ידי רות בינדר ולא על ידי טהא מוחמד עלי

  • אורה לב-רון  On 27 ביולי 2007 at 2:59 pm

    כבר תיקנתי בגוף הכתבה. תודה גדולה על תיקון עולם.

  • איריס  On 28 ביולי 2007 at 12:46 am

    במיוחד, אצלנו. צאן לטבח
    ואז מתברר שהיישוב הציוני עוד עזר קצת לנפנף במנגל ונתן ביס גדול בפיתה של הפיצויים.

    טעים הצאן לטבח הזה

  • אורה לב-רון  On 28 ביולי 2007 at 11:24 am

    בחווה הציונית. מגוונים. רק כך ישמן ישורון ויבעט. אחרי הכל, כמה אפשר להתמלא מאותו כבש מסכן?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: