החופש להיות אשה בחולות

 
 
 
הסרט "אשה בחולות" חדר אלינו דרך מסך הקולנוע כבר בשנות השישים. הוא חדר גם במובן הצבאי, של כניסה אלימה ומנפצת נורמות, וגם במובן הארוטי, של סיפוק מקום שהיה רטוב מתשוקה. רק חול ואשה, וכל היפעלויותינו כצופים התקבצו בתור לרדוקציה אל תוך מסכים רווי חול. כל פריים חדש הזרים לגופנו נהרות חול, נחילי חול ודיונות, שחדרו מבעד לבגדים וגרסו את העור. ההתרחשות היתה עזה כל-כך, עד כי שכחנו לתרגם את תווי הפנים מיפנית לעברית. זה היה הדבר האנושי עצמו.
עכשיו, באיחור קל נוכח הנצח, יצא לאור בעברית ספרו של אבה קובו עליו התבסס התסריט, לאחר קדנציה מפוארת בספרות העולמית, בה תורגם לשפות רבות וזכה בשורה של פרסים. הציפיות לשחזור ספרותי של החוויה הקולנועית נסתרות (לשון סתירה) כבר במשפט הראשון. את מקום החושניות שהובילה את הסרט, תופסת רציונליות קרירה ושקולה, הפורשת אלגוריה מינימליסטית שמרכיביה זרים ומטרידים.
ניקי ניומפיי, צייד חרקים יפני, יוצא לחופשה באזור חולי מרוחק כדי לצוד חרק סתמי, שיביא לו תהילת עולם. הוא אובד בנוף החולי המתעתע ונקלע ללינת לילה בביתה של אלמנה, הממוקם בתוך בור חול עמוק. בבוקר המחרת הוא מגלה שאינו חופשי לעזוב. הוא כלוא.
לאט לאט מסתבר גודל האימה: הכפר כולו נטוע בדיונה, בתיהם בורות עמוקים, והתושבים עוסקים במפעל סיזיפי של פינוי החול השב ונערם כל העת ומזרזף לכל פינה. ומדוע לא יקומו בני הכפר ולא יקימו ביתם במקום אחר, או באותו מקום אבל מעל לחול? מהי התכלית? אין כזו, מעבר לעצם העשייה.
"אשה בחולות" הוא משל על החתירה לחופש והבריחה ממנו. ולא רק על כך. כמי שצולח דיונת חול רק כדי לגלות שהאופק זרוע דיונות, כך הבנת הנמשל נדחקת לטובת נמשלים נוספים: ביקורת חדה על אכזריות הסדר החברתי, שלטונו של המוות בפעילות האנושית, מהלכו האכזר של הזמן, האנטרופיה הקיומית – ועדיין קו הרכס רחוק.
אבה מוליך את גיבורו בחול טובעני המעלה על הדעת את ק. בסבך "המשפט", אם כי את מקומו של הדימוי האירופאי הנשען על מאסיביות כבדה של טירות, חדרים אפלוליים ודינים נכלוליים, תופסת מציאות מסתפקת במועט: דיונות, בור, ספק נקודת תצפית מרוחקת, סולם חבלים רעוע, דלי חלוד ומספר פרצופים מטושטשים נוכח הרקיע המסנוור. אבה מלהטט באמצעים דלים אלו כדי לייצג כוח כל יכול.
ציד החרקים הקונפורמיסט ההולך בתלם, היפני הצייתן המחזיק במשרה, בדירה, בביטוח רפואי, עומד בכל התשלומים, התנאים והחובות שהשיטה מטילה עליו, מגלה בבהירות מצמיתה כי נזרק אל הלא-כלום. המערכת, זו שאחר צוויה מילא, כלל אינה קיימת, היא אשליה. כך, למשל, כשהוא פונה אל שוביו בטענה כי מה שמתרחש בכפר החולי הוא פלילי, נותרים דבריו נידפים ברוח חסרי מובן, שהרי ל"פלילי" יכולה להיות משמעות רק כל עוד קיימים חוק, שלטונות אכיפה ומשפט. אלא שאלו התמוססו בחול, שאפילו תכונותיו המדעיות אינן נכנעות לידע האנושי המצטבר. ואגב, כאן המקום ללמוד על תכונותיו של החול "קוטר הגרגיר: 2-1/16 מילימטר" (עמ' 12) "כל זמן שהרוח מנשבת, הנהר זורם והים מכה בגליו, ימשיך החול להיוולד מתוך האדמה ויזחל לכל מקום, […] פולח את פני האדמה, הולך והורס […] כה שונה הוא מן המציאות העגומה, משיגיון ההיאחזות התמידית של האדם" (שם). כל משפט כזה מתמסר מיד לפיענוח נוסח "הגיבור שלנו יאלץ להכלא דווקא בלב המקום הזורם ביותר, דוקא הוא יעצור בעין הסערה של הכיליון.
הספר נפתח במשפטים מדודים וחסכנים של מסירת מידע ענייני, וכבר הם מכילים את המעקשים שמכין הגיבור ושבהם יפול. כך הוא מפרט את משמעות עיסוקו, החל ב"נעיצת סיכה בגופת חרק שאינה מראה כל סימני בריחה" והצמדת משמעות "פיצוי לתאווה שלא באה על סיפוקה" עד ל"קסם הציאניד שבצנצנות שימור החרקים, שאינם יכולים לעמוד בפניו" (עמ' 8), ובעיקר הנבואה הקטלנית באמירתו התמימה "אספן חרקים חייב להקדיש את כל תשומת לבו לאזור הצר שבקוטר של שלושה מטרים מרגליו" (עמ' 14) . ומהי תכליתו של המכור לתחום? "גילוי זן חדש. ואם אכן מתממשת שאיפתם, מופיע שם המגלה באותיות נטויות לצד השם הלטיני המדעי הארוך, והוא נרשם ונחתם כמעט לנצח נצחים באנציקלופדיית החרקים המאויירת, ואם יישמר זכרו בזכרונם של הבריות לאורך זמן, ולו גם בדמותו של חרק, הרי די לו בכך." (עמ' 10)  כבר כאן, עוד טרם צאת ציידנו לדרכו, כבר מקופלים העלילה, והפחים היקושים שמציבה התשוקה. הוא יהפוך למעין גרגור סמסא יפני, אלא שללא המציאות הביתית שהותיר קפקא. עירום, צמא וקבור בחולות, כמו החרק שבעקבותיו יצא.
עד כה היה לנו פעמיים קפקא, ההופך בן לוויה בלתי נמנע לקריאה, עד שפוגשים את צידו האחר של "אל מול שער החוק": חיל עומד על משמרתו, מתצפת. לבסוף מגיע האויב. החיל מזעיק את הצבא, אולם אין תגובה. האויב שוטף פנימה כרוח, חולף על פני החיל, החומה, השער, המבצר (עמ' 95). אם אצל קפקא יש מציאות שבכוחה לסדר לפרט סיוט פרטי, אצל אבה העולם ניטשאני, אין מציאות, יש רק סובייקט (או פרשנות).  ואז, באופן מצער, עושה אבה מה שקפקא נמנע ממנו, ומסכם לקורא את הלקח "כל הזמן הזה עמד החייל כמו עץ שדוף באמצע השממה ושמר על אשליה".  
אבל השאלה הגדולה באמת של הספר, הנמסכת לכל פעולותיו של הצייד-הניצוד בדיוק החיתוך של חרב סמוראית, היא מהו החופש להיות חופשי? מפתח ביד מייתר את הבריחה. האם הישארות פירושה כבילה או גאולה?

אשה בחולות, אבה קובו
מיפנית: איריס אלגרישי
הוצאת גוונים, 143 ע"מ

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דוד שליט  ביום 23 בספטמבר 2007 בשעה 8:24 pm

    כתוב מופתי, גם עם הידע שלי נסמך על הסרט המדהים ההוא. בטוח שזה תרגום ראשון בארבעים פלוס השנים מאז נכתב הספר?

  • אורה לב-רון  ביום 23 בספטמבר 2007 בשעה 8:26 pm

    עם ההוצאה ובעלי הזכויות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: