נוכחותו האלוהית בטלוויזיה

בטלוויזיה הישראלית אנחנו רואים את עצמנו. רק בה. הדיבור שלנו, הלבוש, רשות הרבים ורשות היחיד. זה מה שמסביר את ההצלחה של סדרות קומיות, דרמות, חדשות מבית היוצר שלנו. כשם שרק הפינים זוכים לטלוויזיה פינית, כך גם אצלנו פועל הקסם של הוודעות עצמית.
לאחרונה מפנה היצירה הטלוויזיונית יותר ויותר מקום לקבוצה אחת, שדווקא אינה צופת טלוויזיה מובהקת. משתאה אני נוכחת לראות את המסך מתכסה דרמות וטלנובלות דתיות. פתאום השחקנים שאך אתמול קראנו בעיתון על עלילותיהם האינטימיות, מתרוצצים על המסך עטויי כיפות, והשחקניות שהופיעו אך יום קודם בראיון חושפני בכל המישורים נעות לאיטן בחצאיות כבדות, ארוכות וחסרות חן. פורים? לאו דווקא. נדמה שמתחוללת דרמה מחוץ לקופסה, ותוצאותיה מופיעות לפנינו. לכאורה, מדובר בעלילות ויצירות ככל יצירה טלוויזיונית וקולנועית אחרת. עשויה להתגבש הנחה שמדובר במעין הצצה לעולמה של קבוצה סגורה ואקזוטית, בין אם מציצנות ובין אם רצון לדעת.
אבל אחרי צפייה קצרה חל מהפך בקונספט. אם ברגע הפתיחה נדמה שהדיבור נוסח מי הוא יהודי הינו בבחינת אקספוזיציה, כך שנבין כי מדובר במחסום למימוש אהבה (היא יהודיה והוא לא) או בליבון זכותו של אדם למכור באיטליז (הוא יהודי, אבל לא מהצד הנכון), הרי תוך דקות אחדות מתברר כי אין כאן שאלה של מחסום דרמטי או קונפליקט שבונה עלילה. לא מדובר ברומיאו ויוליה שהמעקש שלהם הוא אי יהדותו המושלמת של אחד הצדדים. להוותנו מסתבר שהעיסוק הזה במי-הוא-יהודי ובאיזו מידה ובעיקר באיזה אופן, הוא עיקרה של החברה המוצגת בפנינו.
הפליא להציב את הדימוי למצב דוד וולך ב"חופשת קיץ" . ילד, בעיניים בורקות, מראה לאביו את הקלפים שהצליח להשיג בתחבולות. האב מתבונן בתמונות מעברם האחר של הקלפים, ומצווה "קרע אותם". בפניו של הילד, בקלוז אפ, משתקף המאבק הפנימי הנורא: חמדת ליבו, הקלפים ה"שווים" לעומת מצוות האב, המייצגת את מצוות האל. "זו עבודה זרה?" שואל הילד, דוחה קמעה את רגע ההכרעה. אבל האב, נגיד ומצווה, חוזר על "קרע אותם". והילד קורע. כך מציג וולך ברגע נפלא את מהותה של החברה השונה הזו: אנשים שעניינם היחיד הוא "ושיווית אותו נגדך תמיד", "והגית בו יומם ולילה", ותעשה כל אשר יצווך ולא שום דבר אחר. וכך נרמסת נפשו הרגישה של תינוק שבוי בסבך אינסופי של עבודת הנכחת האלוהים. אם לא נהיה עבדי ה' במשרה מלאה, לא יהיה ה'. אין לו קיום מבלעדי הטוויה האינסופית של הווייתו.
התשובה לשאלה "זו עבודה זרה" אינה משמעותית. לא לנו לדעת ולשפוט מהי עבודה זרה. אבל לנו לדעת מה אסור. והאיסורים מתפרשים על פני כל היום, דברים שמוכרחים לעשות, דברים שאסור לעשות בשום אופן. למה? צו האלוהים.
השבוע ראיתי בערוץ 2 את אנייה בוקשטיין בשמלת מיני מנסה לפלס דרך בעולם החרדי. אני מודה, לא צפיתי ברצף, רק עברתי מדי פעם תוך כדי, ובכל אחד מהרגעים הללו היה דיון באותו עניין ממש: האם מותר ליהודי להיקבר ליד בן זוגו שהתאבד, האם מותר ליהודי ללבוש חולצה שכתוב עליה כריסטו, האם הרופא יגיד בקול "אני יהודי ואחי היה יהודי". נשמע כמו קבוצה אובססיבית שמרוכזת סביב נקודה אחת, מתוך חוסר בטחון נורא: אם יתברר שמישהו לא יהודי, או לא יהודי באופן נכון, או מתלבש באופן יהודי, או אוכל באופן יהודי – הכל ייחרב. תשכחו מביטחון נינוח ורגוע בעובדה שאתה יהודי, ושלא חייבים לעשות מזה עניין. אגב, מה קרה לדיונים המעמיקים נוסח "הכוזרי" על קיום האל ושאלות מוסר? אלו נדחקו לטובת סדרה אינסופית של נטילת-ידים-נשיקת-מזוזה-ברוך-השם-נכנס-הצום.
להבדיל מסרטו של קולירין, גם יוצר מוכשר וגם נהנה מנקודת תצפית פנימית וחיצונית, מנסות סדרות הטלאוקרטיה להנכיח את אלוהים בטלנובלות. ושם המקום לא נרחב מלכתחילה, והתוצאה העגומה היא שעמומונים. מילא "היהודים" החושבים רק על דבר אחד, גם אלוהיהם לא יוצא משהו. מי שמכיר את הביוגרפיה שלו מפרקים קודמים (בראשית, שמואל, מלכים) יודע שמדובר בדמות חסרת עכבות, קנא ונוקם שנוטר עד דור עשירי (ממזר), וכשצריך, עד סוף כל הדורות (עמלק); אלוהים שעבד עם זכיינים כוכבים כמו אליהו "בסערה השמיימה" הנביא, נתן "אתה האיש" הנביא, דוד המשורר המלך, ושלמה שכתב את שיר האהבה התשוקתית הנפלא.
היהודים החדשים כפי שדמותם מצטיירת מהסדרות המייבשות בטלוויזיה, הצמיתו את רוח החיים. יוליה שלהם לא תברח עם רומיאו (הוא גוי) ולא תשלח יד בנפשה (איסור מדאורייתא) היא גם לא תצמיד את שפתיה לשפתיו בבחינת פתח לנשמות התאומות (איסור נגיעה). אבל למה לקונן על חסרונן של דרמות גדולות, כשחיי הקטנות נראים סחוטים מכל לחלוחית. סיינפלד, למשל, שמתמקד בלא כלום היומיומי, היה צריך לסגור את הבאסטה אילו כל אמירה שנונה היתה צריכה להיות מתובלת בדברי שבח לאל, וכל הבחורות שהוא רודף אחריהן היו אסורות עליו עד שיברר את יהדותן. וגם פרק "הנאצי של המרק" לא יכול היה לבוא לעולם, כי היה עליו לעסוק בשאלת כשרותו של המוצר, ומי הכשיר. ולהזכירכם, מדובר ביהודי פר-אקסלנס, שבטוח ביהדותו לחלוטין, לטוב ולרע, ולכן כל עיסוק בשאלה מיותר לחלוטין. כן, הוא יהודי. איך הוא יודע? כמו שכל אחד יודע שהוא צרפתי או בודהיסטי או פמיניסטי.
אז למה בכ"ז מתכסה המסך שלנו בתולדות החרדה להנכחת האל (היהודי)? הרי אם חשבנו שמעניין להציץ לאחר, מסתבר שזה מעניין רק במידה מוגבלת. אחר-כך האחר ממשיך להיות הוא עצמו, ואנו כר�
�יל מבקשים לראות את עצמנו. למה לבזבז את כושר הצפייה שלנו, את זמן המסך ואת כישרונותיהם של צוות אנשים גדול, שיכולים היו לעשות סרטים עלינו, הצופים בטלוויזיה.