שיטת הלמה לקבל החלטות כשאפשר לדחות אותן לבג"צ

 
 
ביום שלישי תדון ועדת החוקה של הכנסת בסעיף הקטנטן העוסק בזכות לשיוויון. זה קורה במסגרת הדיונים בחוקה העתידית, דיונים שכבר נכנסו לפרטי פרטים של תת סעיפים, אבל דילגו על שאלות יסוד. למה? כי קשה-קשה להכריע.
בדרך כלל כשמנסחים חוקה, ואפילו סתם חוק, השיוויון הוא כלל היסוד שעומד בבסיס. שוויון הוא בעצם האיסור להפלות. אבל את מי לא נפלה? זו שאלה קשה. קבוצות רבות רוצות שיפלו אחרים לעומתן, אבל האחרות רוצות ממש ההיפך. לכן נזקקים כל-כך לשיוויון. למשל, לא תרצח. כלומר, את אף אחד! בעשרת הדברות אין סייגים לדיבר, כגון: לא תרצח יהודי, אבל אחרים זה בסדר, או לא תרצח בכפוף לאי היותו של הנרצח שלך חבר בארגון טרור. הבסיס חייב להיות שוויוני: לא תרצח, לא תגנוב, כבד את אביך ואת אמך, לא תחמוד ומי שמאמין באלוהים – מקבל תוספת: לא תעשה לך אלוהים אחרים. כלל טוטאלי, פשוט וחד.
על הבסיס הפשוט והחד הזה נאלצים בהמשך להוסיף סייגים, כי המציאות מתעקשת להיות מורכבת ולזמן על הדרך סיטואציות שאינן חד משמעיות.
למשל, לא תרצח – אבל הקם להורגך, השכם להורגו. או לא תגנוב, אבל אם מישהו גווע מרעב וגנב תפוח – דינו אחר, או עשוי להיות אחר, בשיטות משפט שונות.
כדי לנסח חוקה חדה כמו עשרת הדברות, יש למלא אחר שני תנאים: 1. ניסוח כללי הנשען על שיוויון 2. סייגים הנובעים מסדרת החלטות נוספות מוגדרות היטב.
והנה דנה ועדת החוקה, חוק ומשפט תקופה ארוכה בפרוייקט השאפתני "חוקה בהסכמה". גם שם ברור שיש צורך לקבל החלטות פשוטות, הניתנות לניסוח חד, כדי שיובנו ויופנמו היטב, וכדי שאדם יוכל לחקות את כוכבי הסרטים האמריקאים ולומר "אה, אתה לא יכול לעשות לי את זה, זה בניגוד לתיקון החמישי לחוקה".
אלא שהדיונים – אלו שהייתי בהם ואלו שעיינתי בפרוטוקוליהם – מתנהלים כאילו המטרה היא להגיע לטשטוש מקסימלי של הדברים. הדיון מתנהל בשיטה מאוד מומלצת למי שרוצה לכתוב מסמך בלי לקבל אף החלטה: נציגי המפלגות ונציגי עמותות וגופים אחרים מציגים את עמדתם בשאלה, ואז מנסים חברי הכנסת למרוח את הדברים ככל האפשר, כדי להשיג שלוש מטרות:
1.  לא יהיה עליהם להחליט בשאלה הנידונה (כי אין הסכמה להחלטה הנכונה, והם לא מוכנים להיות אשמים בקבלת החלטה לא נכונה.
2.    שבית המשפט יאלץ להחליט.
3.    שיסנדלו את בית המשפט כך שאפשר יהיה לעקוף את ההחלטה.
 
הדוגמא שהייתי נוכחת בה היתה בעניין חוק השבות: אחוז גבוה מחברי הכנסת לא מוכנים לחוק שוויוני, אלא מבקשים להשאיר את הזכות היתרה ליהודים. אבל מיהו יהודי לצורך החוק? בחלום, רק בחלום חברי הכנסת יכולים לקבל החלטה בשאלה הזו. הדתיים זועקים שרק הם יחליטו, המסורתיים מסכימים לזה בחצי פה, והחילוניים אינם מוכנים לתת מונופול כזה בידי קבוצה כ"כ שולית. לא נראה להם שרבנים חסרי השכלה חילונית יודיעו להם שבנם המאומץ הוא קתולי או שאחותם למחצה אינה יכולה להכנס לישראל משום שסבה מצד אביה יהודי ולא משהו אחר שקביל עליהם.  וכך בעיניים כלות, נוכח ההחלטה הנכונה הנמנעת מהם, מסתפקים חברי הכנסת בדחיית ההחלטה לעתיד מעורפל בתקווה שיקרה הנס, והם ימצאו נוסחה לחוקה שלא תיטיב, אמנם, אבל לא יהיה בה פגם של רוע ממש.
תוך חוויית החלום המתוק הזה יודעים חברי הכנסת שאם לא יעזרו ולא יכריעו, העניין יגיע לפתחו של בית-המשפט. מה פירוש יגיע? מישהו ששללו ממנו זכויות בגלל הטענה שאינו יהודי, יעתור בטענה שהוא יהודי גמור. ואז בית-המשפט עשוי להכריע לכאן או לכאן. יהודי או לא. יושבים חברי הכנסת הדתיים אחוזי חררה מעצם הרעיון שלבית-המשפט יש רעיונות משלו, והם לא ממש חופפים את אלו של הרבנות. וגם אם הם חופפים, מי יסכים שהחילוניים האלו יחליטו ותגזל סמכותם ומקור פרנסתם?
וכך נמשך הדיון, תוך שהוא עובר לסעיף המתבקש מתרבות השיח הזה: איך לעקוף את בית המשפט אם וכאשר יגיע העניין לפתחו. והכל עוד בטרם יש אפילו נוסח ראשוני של חוק ולפני שהתרחש אפילו צעד אחד בכל התסריט ההזוי הזה.
במלים אחרות: למה להחליט, כשאפשר להשאיר שאלה לא פתורה, וכך לאלץ את בית המשפט להחליט, ואם יעשה זאת נתנפל עליו בטענה של אקטיביזם שיפוטי. באמת, מה דחוף לבית המשפט הישראלי להחליט? שואלים חברי הכנסת, הרי אפשר למזמז את ההחלטות ולערבב עניין בשאינו ממין העניין, ואילו בית המשפט צ'יק צ'ק, תוך עשר שנים – מקבל החלטות בתיקים. שערוריה.
חברי כנסת יכולים להתפרנס קדנציות תמימות מדשדוש באותה תת סוגיה, והנה מוסד נכבד בישראל מגיע וכורת את הענף שעליו הם מתנדנדים כל השנים.
הפוסט מודרניסטים מתים על הויכוח הרב תרבותי בעניין השיוויון: אם תת חברה מסויימת מקיימת כללים מפלים, כגון איסור על נשים לרשת, האם השיוויון מחייב לאפשר לקבוצה הזו להפלות את מי שהיא רוצה כל עוד מדובר באנשים שבחרו להיות חלק ממנה, או זכותו של הפרט, כגון אשה שהוריה העשירים נפטרו ורוצים לקחת ממנה את הירושה, לפנות לבית המשפט ולקבל סעד?
בישראל המצב מדדה אי-שם בטרום פוסט מודרניות. מדובר באפליות רבות, כנגד אנשים שלא בחרו להכלל בקבוצה המופלה. כגון הדוגמה המוכרת עד זרא של דיני האישות, שם אשה נחותה תמיד, ושורה שלמה של אנשים אסורה בנישואין מפני כל מיני דינים שאין להם כל נגיעה אליהם. לא בבחירה ולא בהקלעות מקרית. מישהו קיבל כוח לנגוש בהם, והכח משחית, והוא מפיל עליהם איסורים והפליות.

 
כאמור, ביום שלישי 20.11.2007 יתקיים עוד דיון בשאלת השוויון.
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On 16 בנובמבר 2007 at 4:42 pm

    ניראה לי שנצא נשכרים אם תגידי בשורה התחתונה מה האזרח הקטן או הבלוגר העצבני יכול לעשות כדי לשדרג את הדיון המתרגש

    האין מוצא הזה ידוע ומוכר ששים שנה, איך יוצאים מזה ?

  • אורה לב-רון  On 16 בנובמבר 2007 at 4:55 pm

    רבים נוספו מאז שאנחנו יודעים "את זה". ההכנות מראש לעוקף בג"צ הן צעד חדש. אין לי מושג מה עושים. יש כאן פרדוכס: הרוב לא רוצה שיוויון, אז אם הרוב יכריע תהיה אפליה, ואם המיעוט יכריע – גם אז לא תהיה דמוקרטיה.

  • טלי  On 17 בנובמבר 2007 at 2:22 am

    אני מלאת הערכה לכוח וליכולת שלך לכתוב על זה באירוניה מחוייכת, כמעט קלילה, ותוך כדי ברור שהדברים מטריפים את הדעת.

  • גולדבלט משה  On 17 בנובמבר 2007 at 6:34 am

    אני יודע שמאד באופנה להתבונן מאד מקרוב ולהתלונן על הכנסת בכל הנוגש לנושאים כמו חוק השבות והגדרת מיהו יהודי לצורך החוק ועל נושא ערך השוויון בכלל ונושאים נוספים-כך גם נושא חופש הביטוי שאינו מעוגן בשום חוק. מה שקשה יותר לראות שהמחיר ששלמה החברה בישראל תמורת אי הכרעה בנושאים מסויימים הוא מחיר סביר מאד. אי ההכרעה אפשרה לנו במידה רבה להימנע מקרע פנימי שאיננו יכולים להרשות לעצמנו
    קל מאד להראות כיצד אנו יכולים לגלוש למחלוקות מרות על כל נושא הכרוך בערך השוויון בחופש הביטוי ועוד

  • איציק  On 17 בנובמבר 2007 at 9:17 am

    הלוואי ואי ההכרעה היתה תמימה כל כך. בתוך אי ההכרעה יש הרבה סיטואציות שצריך להכריע בהן כי הן עוסקות במקרים אנושיים ספציפיים. אז המערכת הפוליטית יכולה לדבר על החיוב שבאי ההכרעה, הנפגע יפנה למערכת המישפטית שתעזור לו ותכריע. כאן הפוליטיקאים נהנים מכל העולמות. הם אינם נדרשים להכריע אך זוכים מן ההפקר במטרה שיוכלו לירות עליה-בית המישפט העליון.

  • אורה לב-רון  On 17 בנובמבר 2007 at 7:45 pm

    למשה גולדבלט: מתוך דבריך עולה כי אתה כנראה לא בנפגעים מאי ההכרעה. אתה לא ערבי שאסור לו להכניס לישראל את ילדיו, אתה לא אב מאמץ שילדיו אינם מוכרים כישראלים ואינם מקבלים אזרחות, אתה לא עגונה שאינה זוכה לגט, וגם לא בודהיסט שמעוניין לשאת יהודיה. כמה נוח כשלא מכריעים ונותנים לאנשים אחרים לשלם את המחיר. הכבד.
    איציק – תודה.
    טלי – תודה. לפעמים היאוש נעשה כל-כך נוח, שיוצא באירוניה.

  • גולדבלט משה  On 18 בנובמבר 2007 at 5:32 am

    שאיני נמנה על הקבוצות להן אין פתרון סביר במשפט הישראלי. לחלק מהקבוצות הללו אני לא אציע פיתרון לדוגמא בנושא איחוד משפחות שכן אימוץ הפתרון עלול להיות הרה אסון לנו כמדינה. בחלק מהמקרים כמו בדיני האישות אני חורק שיניים
    כי בגלל הרצון הצדקני של טהרנים פוליטיים לפתרון שלם אין סיכוי לפתרון חלקי שישפר את המצב -הטוב ביותר הוא תמיד אויבו הקשה של הטוב
    למרות שאני במובן זה נמנה על המגזר "המיוחס" הדבר אינו מונע ממני להביע דעה או פוסל את השקפתי. כפי שמעולם לא פסלתי את השקפתו של מי שלא שירת בחיל קרבי על נושאי מלמה ושלום.

  • אורה לב-רון  On 18 בנובמבר 2007 at 5:00 pm

    למנוע פילוג ע"י שתחול ההלכה המקובלת על קבוצה שמרעה איתך במקום עם אחרים, ולוותר על זכותך להנשא, או לקבל דרכון, או לאכול מה שמקובל עליך, וכך גם לא להגיע לעימות וגם לא להיות טהרן? פשוט במקום להיות הנהנה מהקיפוח, להיות בצד המקופח. יש מצב?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: