הזכות להשמיע דבר שירה – השקט של זך, השקט של אלירז

 
הרגע הזה שבו משתרר שקט ואנחנו זוכים בקשב הוא רגע נכסף. מי לא רוצה שיקשיבו לו מתוך בחירה, מתוך הימשכות אחר דבריו המיוחדים רק לו. לא רק המורה בבית-הספר שזועקת שקט שקט, לא רק הלב המחסיר פעימה לפני שאנו פותחים במונולוג מול קהל או בהצהרת אהבה מול קהל של אדם אחד – כל אחד רוצה לחוש את הקסם האופף אותו לאחר שהזולת בחר להיות בשקט ולהאזין לו, דווקא לו, בשעה שיכול היה לשמוע את אילה חסון בטלוויזיה, את בטהובן בדיסק, את ציוצי הצפורים בואדי, את צפירות המכוניות בכביש. השכינה ירדה עלינו, שקט לכבודי!
ואז, בהיכון הדממה, כשנפשו מתרוננת, יכול הדובר לומר שירה.
אלא שלא תמיד משתררת הדממה. הקרב על האוזן הפרטית והציבורית מתחולל במהומת אלוהים. מי בצעקה ומי בלחש, מי בגימיק ומי בטריק – מנסים להמם את האוזן הפנימית, והשירה לא זוכה לפאוזת השקט שאמורה להקדים אותה.
"רגע אחד שקט בבקשה" אומר נתן זך "אנא. אני
רוצה לומר דבר מה.[…]"
אל נא נלך שולל אחר הנימוס המופלג בבקשה הפשוטה . אמנם יש כאן אנא וגם בבקשה, וכל השורה וחצי הפותחת את הספר "שירים שונים" מתחזה לכמין פניה מצטמצמת של דובר שאינו רוצה להפריע את מנוחת הקורא, ובכל זאת מדובר בקריאה חדה ונוקבת: שקט! שיהיה שקט בשירה העברית! יש כאן מישהו שעומד להשמיע דברים מרכזיים שטרם נשמעו.
הקריאה השיגה את יעדה. זך הצליח להפיל שקט מתמשך, והשירה חתכה את חדרי נשמת השותק המשתוקק. אבחת ההשתקה הזו, הקרב המוצלח על התודעה, משקף הדרת ודאות בחשיבות הדברים, תחושת הדובר כי הוא עומד להשמיע דברים הרי גורל.
רק עכשיו, מקץ שנות טלטלה נפשית זכית, הניבה השירה הישראלית את הפניה המובלעת, את בקשת ההקשבה המצטנעת והכמעט קפקאית, בהיותה מוחקת את הנאמר כבר בחלקו האחר של המשפט:
"אני רוצה לומר דבר
על מה שהיה
 
מבלי לבקש לראות בזה
את ההוכחה שהדבר
אמנם היה."
 
אומר ישראל אלירז בשיר הפותח את ספרו "לפני הדלת, מעבר לקיץ".
במחי אי לקיחת אור הזרקורים מציב אלירז את השירה כמי שמשייטת באויר שאיננו רוח התקופה. אם הצייטגייסט של ישראל העכשווית הוא של משפטיזציה (במובן של אם לא הוכח שזה לא חוקי, אז זה בסדר) אלירז משרטט תחום דיבור חדש: לא ראיות, לא עובדות, לא הנכחה של מציאות  מוסכמת, אלא הדיבור האינטימי, של הדברים כפי שנבטו בתוך הדובר, של האמירות כפי שהן נאמרות מתוכו.
וכדי להשמיע את דבריו אלו הוא זוכה ברגע ענק של שקט.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמואל  On 7 בפברואר 2008 at 1:50 pm

    כמו שיר. רק שהפעם כתבת בשורות ארוכות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: