ואניה, קח אותי למלחמה

 
היתה זו שירה מחודשת שהביאה אותי להכרה מה באמת שרנו בילדותנו. זה קרה ביום שישי על הדשא כשעשרים איש התאספו לחגוג יומולדת. מרביתם בוגרי תנועות הנוער לדורותיהם, בעיקר הדורות מלפני כמה עשורים. אחד הביא גיטרה, וכולם הצטרפו לשירה נוסטלגית. הכוכב הראשי היה ואניה (לא הדוד של צ'כוב, זה מהתנועה הקומוניסטית). זה שעזב והיא שרה "הו ואנייתי ואניה למה עזבת אותי וניה לעולמים?" אבל הספתח הנוגה רק מקדים את הפריצה התודעתית: "ואניה הו ואניה בני היקר" מתחוללת פאוזה דרמטית, הרגשות מתדפקים על הסכר המוסיקלי, עד שהכל מתפרץ בשירה נלהבת  "קח אותי למלחמה!" כן, כך, כל הברה זוכה להדגשה ולמרחב, הלמות הלב מכה ברקות, הדהירה יחד אל הקרב הגדול החלה. כך שאגו כל ילדי התנועה מכתה ד' ואילך. ההשתוקקות לקחת חלק במלחמה הצודקת, הגדולה, עם כל השבט של הצופים והקן של השומר הצעיר והמחנות העולים, הנכונות וההתלהבות ניכרים עד היום ברקיעות ובעיניים הבורקות. יחד משוועים הילדים "קח אותי למלחמה!".
והתמימות. הם לא ידעו שבקרוב יקחו אותם למלחמה, אבל לא זו, אי שם במזרח התיכון הנידח, הרחק מגדות הדיינפר הנחלמים.
ובהמשך מגיעה תשובה חדה לשאלה מה תרצה להיות כשתהיה גדול: הילדה, כמו פלורנס נייטינגייל בשעתה וכמו הילדות הטובות תהיה אחות רחמניה. ומה יהיה ואניה שלנו? "אתה תהיה שם קומיסר אדום ". מילא אחות, אבל איזה ילד היה בוחר להיות קומיסר אילו ידע במה מדובר? איזה ילד יודע או ידע מהו קומיסר? ומהו אדום?
ובעיצומו של להט שאגת הבוגרים הזו ביום שישי הכתה בי ההכרה שהכי קל לשכנע ילדים שכדאי לצאת למלחמה. גם הילדים מהמחזורים היותר מאוחרים, אלו שהקומיסרים והואניות נעלמו מחייהם, עסקו בשאלת הטוב למות בעד. בעד מה? זה משתנה. אבל הילדים, אותה טאבולה ראסה נלהבת של מסירות ופעלתנות, מקבלים את הצו ואת תמונת המציאות המוצמדת לו. ישראל, חשבו ילדי הואניה של שנות החמישים, היא לא מקום של מלחמות. לנו יש עמק המוקף שדות שיבולים, לא דונם פה ודונם שם, זה בשיעורי חברה כשתורמים לקופת קרן קיימת. במציאות הקמה הדשנה משתערת על פני מישורים עצומים, דונמים על דונמים של שיבולי חיטה.כמו שרואים בצילומים מערבות רוסיה. על איזו מלחמה חולמים ילדי ההווה? על איזו מלחמה מנפיקים להם שירי כיסופים?  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 10 באוגוסט 2008 at 2:32 pm

    כבר המלחמות ההן היו מיותרות ומטופשות, לא כל שכן המלחמות הנוכחיות שבהן אפילו מראית העין של צבא נלחם בצבא נעלמה וכל הנלחם באזרחים חפים מפשע הרי זה משובח.

    וכשראיתי את הכותרת של הפוסט בכלל חשבתי שמדובר בפוסט על מלחמת רוסיה-גאורגיה הנוכחית…

  • ענת פרי  On 10 באוגוסט 2008 at 2:55 pm

    בסביבה שבה גדלנו ידענו טוב מאד מה זה קומיסר ומה זה אדום.

    להבה, עלי להבה, כמקבת
    נכה כל היום
    להבה, כמוך כמונו
    דגלנו אדום אדום.

    היתה אינדוקטרינציה, וגם היום יש, גם אם בצורות אחרות ובתכנים אחרים.

    והמלחמות נשארו צודקות או בלתי צודקות – הכל תלוי באיזה מלחמה מדובר: צריך היה רק לשמוע את יוסי שריד וגדעון לוי מקבלים אורגזמה מהפצצות על יוגוסלביה, בשביל להבין שפציפיזם הוא תמיד עניין יחסי.

  • אורה לב-רון  On 10 באוגוסט 2008 at 3:01 pm

    אם ילדים שרים כך עכשיו בגיאורגיה, או שהם עדיין שרים בגרוזיה, ואולי הצבע השתנה, לא אדום. אבל נותר בצבעו האדום הדם
    ענת – ולא נשכח איך כולנו תמכנו בדה אמיציס והילדים האמיצים המקריבים חייהם במלחמה שאנחנו "לטובתה"

  • אורה לב-רון  On 10 באוגוסט 2008 at 3:03 pm

    הפתיעה אותי עוצמתה של הדבקות שנותרה מחוץ להקשרה, שבה שרו כולם בחדווה מקץ עשרות שנים, ואחרי נפילת אותה אימפריה אדומה, את השירים. כאילו עדיין המלחמה בעיצומה ואנו עומדים לנצח (את מי? את מה?)

  • הצועד בנעליו  On 10 באוגוסט 2008 at 4:59 pm

    פרשתי בגיל מוקדם מתנועות הנוער .
    אויה, לא נהייתי קומיסר.

  • חנוך גיסר  On 10 באוגוסט 2008 at 5:18 pm

    שהמלחמה שבה דובר בשיר ההוא היתה "המלחמה הגדולה" להצלת המולדת הסובייטית, שבעצם (למרות כל האינדוקטרינציה והסטליניזם הרצחיני) הצילה את העולם כולו!

    אני מסכים, אורה, שניתן לשטוף את מוחותיהם של אנשים צעירים ולהובילם למלחמות שווא, אך במקרה זה – היה זו מלחמה חריגה במידת הצדק שהיה בה.

  • אורה לב-רון  On 10 באוגוסט 2008 at 9:04 pm

    לחנוך גיסר – אני לא שופטת מלחמות. העובדה המדהימה היא שילדים "הזדהו" בלהט עם מלחמה שבלי ספק לא ידעו אם היא צודקת, לא ידעו שיש מלחמות צודקות, ולא ידעו איפה כל האדום הזה מתרחש. וכך היו מגיבים אילו לימדו אותם שירים של מלחמה אחרת.

  • אורה לב-רון  On 10 באוגוסט 2008 at 9:06 pm

    גם אני עזבתי את התנועה, מסיבות דומות ל"נועה בת 17"

  • גולדלבט משה  On 10 באוגוסט 2008 at 10:43 pm

    בגדודי בודיוני הדוהרים לקרב
    הי הי

  • אורה לב-רון  On 11 באוגוסט 2008 at 7:56 pm

    לא נהססה לצאת בזרוע
    גם אם זו זרוע קוזקית.

  • חני  On 21 באוגוסט 2008 at 10:50 am

    וחזרתי ושוב עזבתי ושוב חזרתי בעיקר כי לא מצאתי את מקומי מחוץ לתנועה, אבל הרבה פעמים גם לא בתוכה. וגם אני נזכרתי בכמה שירים:

    http://www.notes.co.il/hanis/46974.asp

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: