גילוי: שבט אבוד של פולנים יהודיים – סיפורו של מאיר אזופוביץ

 

 

 

 

 
בכיכר השוק הגדולה בקרקוב עומד דוכן המציג שורות שורות של שבטים פולניים לדורותיהם, על תלבושתם: כפריות בחולצות וחצאיות רקומות, גברים בחולצה רוסית, פולנים נכבדים ממאות שונות ומאזורים שונים, ושורת יהודים בקפוטות ושטריימלים לאופנותיהם.
זה היה הרמז הראשון לעובדה, שמצד הפולנים נחשבים היהודים לחלק במרקם החברתי המקומי. הקבוצה היתה חלק מהמקום כמעט אלף שנים (מראשית המאה ה- 11). גם עבור היהודים אין דינה של פולין כדין מקומות אחרים, כי כנראה שהו שם ברציפות יותר מאשר בארצם שלהם, קל וחומר במקומות מחוץ לארצם.
 

 

 

מאיר, לייבלה ושמואל

 

בְּוַרשה, על הגדר של פארק לאזיינקי, צדה את עיני תמונה: יהודי אורתודוכסי, אבל לא בדיוק. מוכָּר, אבל קצת זר. רצתי אל התמונה ומצאתי בתחתיתה כתובית: "מאיר אזופוביץ בבקתת הקראים"
לצידה פגשתי את התמונה הזו
 עם הכתובית: "מאיר, לייבלה ושמואל"
וגיליתי שהן חלק מרצף של 28 הדפסים היוצרים יחד תערוכה. רצתי אל ראש הסדרה, ושם מופיע ההסבר בפולנית צחה (על כך בהמשך).
 
                                 קרעים ביהדות הפולנית, תערוכה
 
תערוכת ההדפסים בחוצות ורשה מציגה את פרשת מאיר אזופוביץ', רומן של הסופרת הפולניה אליזה אוז'שקובה Eliza Orzeszkowa. שפורסם ב-1878 . אוז'שקובה  עסקה בבעיות החברה בפולין, ואת הספר הזה ייחדה לקונפליקט בין היהדות האורתודוכסית לליברליזם.
 
                                                  סיפורו של מאיר
 
מאיר אזופוביץ, הגיבור, מסמל את פרץ המודרניזם המאיים על הקהילה המסורתית. הוא משתוקק לעולם ההשכלה, אבל למעשה אינו מצוייד בכלים המתאימים כדי לנכס את אוצרות הידע, כי עיקר השכלתו מבית המדרש. הוא בעצם מושקע בתלמודיזם.
מאיר, צעיר יהודי גבוה, נאה, חכם ולבבי, דוחה את הכלה שמשפחתו בחרה ומתאהב בנערה קראית, גולדה, בחירה ראויה גם בעיני הקורא. במאה התשע-עשרה, מפרט הספר, הקראים היו כת יהודית קטנה, שלא נהנתה מיחסים קרובים עם הקהילה היהודית הכללית.
אהבתו לגולדה, ניסיונותיו לרכוש השכלה תוך עימותים עם הרב והמלמד, והמאמץ למנוע פשע של יהודי מהעיירה נגד הפריץ הפולני, כל אלו מתריסים כנגד הנורמות הדתיות והחברתיות של הקהילה ומוליכים לחרם על מאיר. אוז'שקובה למדה את משמעות החרם בעיתונות המקומית שסיפרה על פרשת חרם בעיר שקלוב.
מאיר, כמו המספרת אינו חותר להתבוללות, אלא לדו-קיום. כדי לקדם את הכיוון הזה מציגה אוז'שקובה מצד אחד משפחה חילונית שזנחה את המסורת ונוהגה חסר דרך ארץ. ולאורך הרומן כולו היא פורשת בפירוט את המסורת היהודית, את ארבעת חטיבות הטקסט היהודי העיקריות בעיניה (התנ"ך, התלמוד, הרמב"ם, הקבלה – כל אחת מייצגת זרם נפרד! ואיבה קשה שוררת בין הקבוצות "שלנו"). אוז'שקובה מקדמת ערכים מן המסורת היהודית, שבעיניה היא חלק מהפולניות של זמנה. החברה הפולנית שלה היא אוסף של קבוצות. לכן היא מצדדת בעוצמה ברב תרבותיות.
היא עצמה נולדה למשפחה ביילורוסית, שאחר-כך הוגלתה לסיביר,  כך שזמניותו של האדם במקומות שונים ובו זמניותן של קבוצות שונות במקום אחד לא זרים לה.
בזכות הגישה הבסיסית הזו והיכולת להבחין בקבוצות הנבדלות היא מצליחה להציג תמונה מלאה של קבוצות לא רק בכלל האוכלוסיה הפולנית, אלא גם את המתחים החברתיים בין מעמדות בתוך החברה היהודית עצמה.
 
וכך קרה שדווקא ב"מולדת הישנה" נודע לי שלא כל הסבתות היו אורתודוכסיות. שהגם שהרפורמים הם עניין חדש, ואולי אמריקאי, היו לנו, ברוך השם, כתות-כתות גם בוורסיה הפולנית (וזה בנוסף למשבר העולמי של חסידות וליטאות). שנאמר: כל יהודי צריך שני בתי כנסת, זה שהוא מתפלל בו וזה שכף רגלו לעולם לא תדרוך בו.
 
בעקבות הכרזת החרם על מאיר שלנו, נחלצים יהודי העיירה לעמוד לימינו, אבל כמו בכל דמוקרטיה אחרת, הרוב קובע אך השלטון עושה כטוב בעיניו. מאיר נשלח לגלות, שם הוא מחפש את ההשכלה. התקווה היא כי ישוב לעיירה הנחשלת כדי להרוות אותה ממעיין הידע שרכש. אלא שנודע לו כי אהובתו, שהתכוננה לחכות לו בעת נדודיו בעולם, נרצחה. וכל הקלפים נטרפים.
 
 
הפחד הזה מאימי ההשכלה ומוראותיה לא פס מן העולם. מסתבר שגם היום יש נושאי לפיד הבורות, העושים כמיטב יכולתם להסתיר מצאן מרעיתם מציאות לא נוחה ומבלבלת. כגון שהיהדות האורתודוכסית כפי שאנו מכירים כיום, זו המתיימרת לשמור על קו רציף מאז הסבתות של הסבתות שלנו, היא בעצם תופעה חדשה. לא מדובר בקהילה הומוגנית בחומר (לבוש והליכות) ורוח (אמונות וערכים), אלא ברצף של שינויים בכל הפרמטרים, כמתחייב מתקופת הזמן הממושכת שעברה על ציבור לומד ותוסס. את המחלוקת הגדולה חסידים– מתנגדים גילו לנו בבית-הספר, כי צאצאי שתי הקבוצות שומרים על אורחותיהם עד היום ועד כאן. הישיבות הליטאיות והחב"דניקים העליזים הם רק קצה הקרחון של איבה עמוקה ומחלוקת בין כיתתית קשה. אבל גם אלו נחים על רבדים של כתות יהודיות מגוונות.
 
עוד למדתי שהיהודי החדש בארץ ישראל, זה שזנח את הנעבעכיות הגלותית והפך לשומר עברי ראשון ואחר-כך לצבא עברי ראשון, היה לו עבר צבאי-פולני מפואר. כל ילד מכיר את הגזירה לשרת בצבא הנוכרי, ואת הטריקים להשתמט משירות, אבל מאות שנים עסקו היהודים בכיבוש שטחים חדשים והגנה צבאית עליהם עבור הפולנים. לא יאומן, אבל ליהודים בפולין מסורת ארוכה של עיסוק בהגנה וגם בלחימה תוקפת, לא רק לימוד בחדר. 
 
בְּוַרשה התיצבה לעיני תקופת אלף שנות פולין שלנו. לא רק הקצה הנגלה מהמזרח התיכון, לא רק ספרות ההשכלה וספרות המאה העשרים ולא רק החיידרים, והטישים, ולא רק הציונות והאנטישמיות. גם כל אלו, אבל גם מאות שנות חיים גדושות. אין ללמוד ממאה שערים איך נראו אבותינו, שכן יש להניח שלפני
900 שנה נראו אחרת מאשר לפני שלוש מאות. אבל המראה הזה אינו נגלה מכאן. כך למשל, נראו במאה ה- 17
 

ואין גם ללמוד מהרבנות ומספרי ההיסטוריה המקוצרים איך נהגו כל אותם אבות לדורותיהם. היו, למשל, מי שצידדו ברמב"ם, שרבים כ"כ נושאים את שמו לשווא, שהמליץ על שילוב חיי תורה ועבודה, ואף נתן דוגמא אישית: גם למד רפואה, גם עבד כרופא, וגם הספיק לכתוב את כל כתבי הרמב"ם. כאילו לא ידע שצריך למלא את הארץ באברכים ורבנים שתורתם אמנותם וחלילה להפריע להם בזוטות החיים, הוא אמר שהעושים את התורה קרדום לחפור בו "מכבים את נר הדת ומחללים שם שמים".
אבל מאז חל כרסום חד כיווני בעניין זה, והזרם המעדיף בלי עבודה צבר תאוצה. וכמו בתהליך האבולוציה שבו ממשיך השימפנזי להתקיים לצד האדם שהתפתח ממנו, נותרו בשטח גם האסכולות היהודיות המשלבות עבודה ולימודים, כגון הציונות, יהדות ארה"ב ואחרים, אשר לומדים וגם עובדים קשה, עד שבזכות השילוב יש בהם המגיעים למעלת זוכי פרס נובל ואוסקר, ואחרים, כמו הרמב"ם. גם מרפאים וגם כותבים.
אם כך, היתכן, כי בעוד השאלה הישראלית "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי" צוברת תאוצה, יש אלמנט שלישי שאפשר להתכחש אליו, אבל הוא מתעקש לצוץ? היתכן כי התשובה "אני יותר יהודי" מחזקת את החסות הפולנית על היהודי כחלק מן העם הפולני? שהרי "יותר יהודי" אפשר להיות בכל מדינות העולם, ובפולין הרגשנו יותר יהודים הכי הרבה זמן. בעוד התשובה "יותר ישראלי" אפשרית רק כאן, בלי להתכחש לחלק היהודי, והפולני, והעברי. ובעיקר אפשרית רק כאן,  השאלה עצמה: יותר ישראלי או יותר יהודי?
 
                                                         ההיסטוריון בצ'חנוב
את לוונדובסקי פגשתי במרחק 60 ק"מ מורשה, בצ'חנוב. מצויידת במשפט הפתיחה "יָא ווֹגוּלֶה נְיֶה מוּבִי פּוֹפּוֹלְסְקוּ" (אני כלל לא מדברת פולנית) פתחתי את השיחה בהנחה שהיסטוריון שכבר פרסם 30 ספרים והופיע בכנסים בעולם, דובר אנגלית במידה זו או אחרת.
אבל לא. הוא אמר "אָלֶה יָא פָּאן בָּרְדְזוֹ דוֹבְּזֶ'ה רוֹזוּמִי" (אבל אני מבין את גבירתי היטב"
מה שגרר תגובה טבעית מצדי "בּוׁפּאן טַאק בַּרְדְזוׁדוׁבְּזֶ'ה מוּבִי פּופּולְסְקוּ" (זה מפני שאדוני מדבר פולנית כל-כך טובה)
לכאורה, הטקסט הוא הדיבור הפולני, אבל ההיבט הפולני האמיתי נובע מהשימוש הטבעי התכוף ב"פאן" ו"פאני", אדוני וגבירתי. כן, יש כאן רבדים סמויים של הדיאלוג. וזאת לדעת: הפולנים תוכפים אדוני וגבירתי ממש כמו בבית המשפט, כגון: "אדוני יכול לקפוץ לי". והקרבה הזו ללשון המשפט נראית לי קשורה בעיסוק המתמיד באשמה (גם אם לא לפי החוק, רק רגשי אשמה פשוטים). אין ספק, מלבד קרעי השפה שזרמו לתודעתי מאיזשהו זכרון, שלטתי לגמרי במנטליות. היא היתה שלי.
לוונדובסקי, החוקר את ההיסטוריה של האזור, וחופר למצוא מימצאים בסבך של יהודים-פולנים וההשפעות התרבותיות ההדדיות. היום הוא כבן 70, והיה מנהל המוזיאונים העירוניים. בילדותו המוקדמת הוא זוכר עיר שמחציתה יהודים ומחציתה פולנים. יום אחד לא נותרו יהודים. נעלמו מחצית תושבי העיר. הילד שראה את הזוועות ידע מה קרה, אבל לא הבין. מבחינתו הוא שומר הגחלת הצ'חנובית. הוא מונה בגאווה את האנשים המצליחים "שלנו": זוכה מדליית הזהב האולימפית בהרמת משקלות, הוא גר כאן (מצביע על הבית), אהרון צ'חנובר, פרס נובל בכימיה, הוא גר בישראל, ויש לנו חתן פרס נובל באמריקה. וגם את, הוא אמר, משוררת יוצאת צ'חנוב, והזמין אותי לקיים ערב שירה בעיר.
וכך נרשמתי בשושלת נוספת, שושלת יוצאי צ'חנוב, פולניה-יהודיה-ישראלית. בהיסטוריה שכותב לוונדובסקי יש פולנים צ'חנוביים אמיתיים הפזורים בכל העולם, חלקם סבלו רדיפות קשות במולדת, אבל גם הם חלק מהמורשת שלו.

                                            מה היה כתוב בראש התערוכה?

 

 

"מאיר אזפוביץ" מאת אוז'שקובה (1878) הוא הספר השני שנכתב אחרי "לייב ושורה" מאת יוליאן נמצביץ" (1821) ועיסוקו ביהדות מרכז אירופה. שתי יצירות אלה נכרכו יחד בדיונים על השאלה היהודית, דיונים אשר לא היו ספרותיים גרידא.
בשלהי המאה ה- 19 היוו היהודים כשליש מכלל אוכלוסיית מרכז אירופה. בזמן זה מנה הרוב פולנים ואוקראינים, שליש היו צ'כים וסלובקים ופחות משליש היו סרבים. במערב אירופה, בה היהודים היו מעטים יחסית, והאמנציפציה תפסה תאוצה, נגעה שאלת היהודים ליהודים וללא יהודים בשני אופנים: א. כיצד יתאימו עצמם יהודים שהשתחררו מן הגטאות לכלל האוכלוסייה ב. כיצד תוכל האוכלוסייה הלא יהודית להתאים עצמה ליהודים אלה. בממלכה הפולנית בה כל אדם חמישי היה יהודי, היו אלה שאלות מורכבות והן הולידו שאלות נוספות: כיצד יוכלו יהודים שירצו לעזוב את הגטו להתאים עצמם לאוכלוסייה? כיצד תוכל האוכלוסייה הכללית להתאים עצמה ליהודים שלא רצו לעזוב את הגטו? האם אותם יהודים שהשתחררו מן הגטו יוכלו להתאים עצמם לאלה שלא רצו לצאת? ושאלה רביעית אשר לא נפתרה באופן מוחלט, לא במאה ה-19 ולא במאה ה-20, ועד עצם ימים אלה לא במערב, לא במרכז ואפילו לא במזרח אירופה, ובאופן כללי לא בשום מקום אחר, היא השאלה כיצד ניתן להתקיים בעולם העכשווי מבלי לאבד מן היהודיות?
את אליזה אוז'ישקובה (1841- 1910) לא עניין טיב היחסים בין היהודים והפולנים והיא לא ביקשה להעביר איש על דתו. בספרה "איזסוביץ'" היא עסקה אך ורק ביחסים שבין היהודים שלא רצו לצאת מהגטו לבין אלה שהשתחררו ממנו.  הציורים של אלווירו אנדריולי יוצרים הקבלה אוניברסלית שגיבורה הוא האדם הבודד התר בשבילי החיים אחר חוקיות, וגילוייו הם מנת חלקו הידועה לא רק ליהודים.
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי פליישר  On 1 באוקטובר 2008 at 6:15 pm

    תודה אורה על הקישור
    נהניתי מאוד
    יריעה רחבה פרשת בסוגייה שמשנה את הגבולות הידועים.
    פתאום הפכנו יותר פולנים מישראלים וזה מתחיל לבלבל
    אבל זו בטח כוונתך שמעתי אותך צוחקת בין השורות
    שנה טובה
    מירי

  • מאשה  On 2 באוקטובר 2008 at 6:46 am

    הספר יצא בתרגום לעברית?

  • אורה לב-רון  On 2 באוקטובר 2008 at 11:51 am

    למירי: כן, יש בזה משהו קינקי, לדעת שיש עוד זוית להסתכל עלינו, והיא לא שלנו. כמו לגלות שבזמן שטרחת על איפור הפנים, מישהו הציץ לך מלמטה
    למאשה – למיטב ידיעתי הוא תורגם לאנגלית. לעברית לא, כי הוא לא באג'נדה של אף קבוצה בארץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: