ראיתי דתי ששמע אשה שרה, ולא קרה לו כלום

אריתה פרנקלין. קול באשה.

 

ההורים ישבו מול הבמה, והתלמידים דקלמו, שרו ועשו תנועות מגוכחות לכבוד יום הזכרון. ההורים היו זחוחים ומפוצצי אגו וראו רק את הטלנט הפרטי שלהם, שנראה להם סוליסט ענק, בלי להבחין בשלושים המשתתפים האחרים שהתרוצצו באותו להט כמו שלו.
ההורים המאוחדים מנטלית מחמת האושר, היו אמהות ואבות, אשכנזים ומזרחיים (שאז היו קרויים ספרדים), צעירים וכמעט קשישים, חילוניים וחובשי כיפה. כולם בארשת התמוגגות, מלבד מי שכעס על שילדו הרך לא קיבל את התפקיד שהוא ראוי לו. מי שהיה שם לא היה מנחש שהאב חובש הכיפה עובר בזה הרגע עבירה חמורה, וכשהבנות מצחקקות ומזייפות על הבמה, הוא עצמו חוזה, באותה שעה ממש, בערווה.
נכון, זה היה לפני שנים, בטרם פרוץ ההתנכלויות לרקדניות וזמרות באירועים ישראליים. להיפך, הארץ מלאה ריקודי-עם חושפי רגליים יחפות וחגיגה לא נחשבה לחגיגית בלי ברכה צפירה או שושנה דמארי או זמירה אחרת.
מראית הפנים הזו גרמה לי לגדול בבורות נוראה. אני מתוודה שכלל לא עלה בי החשד שאני נתונה בעיבורה של הוויית פריצות נוראית, בפרהסיה מושחתת שדינה חמור ורק רב ישורנו. נוכח עיני התמימות נהנו ההורים הדתיים של רבקה יחד עם השכנים הדתיים מקצה הרחוב אפילו מבמות הבידור של יום העצמאות ושילבו מראות זימה כאמור עם ציונות מתפרצת ואמונה פנימית.
גם כשהתחלתי להבין דבר או שניים בענייני ערווה לא הבנתי כמה מזעזעת הפריצות הווקלית תחת כל עץ רענן. נשים הפקירו את ערוותן לרבים כשפצחו בשירה בציבור עם טיול ביה"ס, בימי שישי בתנועות הנוער, ברדיו ואפילו, רחמנא ליצלן, הן נועזו לשיר במקלחת. להגנתי אני טוענת שלא יכולתי לדעת, שכן, הגברים הדתיים שהאזינו לשירה לא הראו סימני עוררות מינית יותר מגברים אחרים, ויותר מגברים נוכח נשים שאינן שרות. אם לדייק, רק אצל אחדים התחולל שינוי פיסיולוגי המעיד על כי האיש עומד בלב הבעיה. רק לעיתים, בצר להם, היו שנאלצו להצמד לגוף נערה באוטובוס כדי להפיג את הערוותיות הנודפת מהשירה שזה עתה ביצעה במקלחת.
אבל בחלוף הזמן התעשתו שומרי הצניעות, והבינו שאין מנוס, יש הכרח להלחם בתופעה הפושה בכל פה שר שירים. צריך למנוע מהנשים לשיר בקול רם במקומות ציבור. ולכן ביקשו מהן לכסות את הערווה בכנסת ולעוף מהמקהלה.
 
נציגי אלוהים עלי אדמות עוסקים כבר שנים בטיהור בית המחוקקים הידוע בכינויו כנסת ישראל. מסתבר כי בשעה שרבים מקריבים את חייהם באוהלה של תורה, אחרים נמנעים ממגע הקדושה ומתגייסים לכנסת. שם הם מחדירים רשימות שאינן מחדירות לתוכן נשים.
למרבה הצער נאלצים גיבורים אלו להסתופף באולמות השיש הכנֶסֶתיים (כנסת, להבדיל מכנסיה) יחד עם נשים יהודיות כשרות ואחרות שאינם מכירים ביהדותן מחשש פרבוסלביות, והללו גם הללו נשים נאות עד מאוד, אבל בעזרת השם ישתבח יעלמו אלו מן ההיכל ורק גברים קדושים ייצגו את הקדוש ברוך הוא, שלדעתם הוא זכר.
והנה מסתבר שהערמומיות הללו מצליחות לפשות בכל מקום. הן מתגייסות אפילו לצבא היהודי היחיד בעולם, ונותנות שם את קולן הטמא. אז מה נותר לחיילים הקדושים לעשות? כמובן, לעזוב את המקום!
אבל אנו לא נחדל להתפלל כי שמו ישתבח יסייע לטוהר המחנה ולהשמת כבוד בת המלך בבית פנימה, ואולי אפילו בצינוק. יש לקוות כי אם ידכאו אותן מספיק, אולי הרצון לשיר יעבור להן מעצמו.