סעודת אחד במאי לחתולים

 
אתמול, אחרי ההפגנה, ראיתי בפינת המדרכה סעודה נדיבה ערוכה לחתולים. על יריעת ניילון מסודרת נפרשו נתחי עוף, גולש, פיסות בשר ברוטב עשיר, קציצות מפוררות – כֵּירה ממש.
קבוצת חתולים כבר נקהלה במקום. על המטעמים עצמם חלשו שלושה חתולים שמנמנים, מטופחים, בעלי-בית בחזותם, חוטפים מזה וגם מזה אינם מרפים, טועמים, מתלקקים ולוקחים תוספות.
סמוך אליהם ניצבו בהיכון ארבעה חתולים מקורבים, אבל פחות נחשבים, מחכים לזכות לטעום נתח. גם הם בעלי מניות, אבל לא מניות שליטה.
בפאתי החיזיון ישבו בברכיים כפופות חתולים רזים, מדולדלים, כאלו המייחלים לדעיכת תאבונם של הקודמים בתור. אולי, אם ירצה השם, יזכו באיזו שארית, איזשהו שמץ שפע שיחלחל לפיהם. לא ברור אם משום שישבו קודם לכן על "הארץ" והשתכנעו מדברי נחמיה שטרסלר לאמור: אם כל האוכל יגיע לפיהם של השמנמנים, תבוא יד נעלמה ותיתן להם ביס (או לפחות לֵק). ואולי לא קלטו את עומק הטקסט, והם סתם קטני אמונה וממתינים שם רק משום ששם נמצא האוכל.
 
בכל מקרה, נפלאות האחד במאי האירו את עיני: אנחנו לא נופלים מחתולים! אם חתול יכול להיות חזיר, אז גם אנחנו לא מפגרים אחריו!