אדלמן. מארק אדלמן

כבר בפולניה שלפני המלחמה היו שידעו כי גם בישראל לא תפסק המלחמה לזכויות סוציאליות.

חוט נמשך משם ועל פני העולם כולו, כולל אמריקע הנכספת, חוט של אנשי העבודה הקטנים שנאבקים בגביר המקומי או בתאגיד הגלובלי.

הם ידעו. הם התארגנו. הבונד. היתה להם הנהגה.

אתמול נפטר מארק אדלמן, האיש שחי "פשוט כך" כדבריו, וגם מת פשוט כך.
 
במאי 2006 פרסמתי ב"מארב" רשימה על האלטרנטיבה הפחות מוכרת, לציונות:

 

האם תנועת הבונד חוזרתה?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 5:07 pm

    כן, גם אני ראיתי אתמול את הידיעה על מותו ורציתי להעלות פוסט בנושא.
    אישיות מרתקת. וקבלי לינק לקטע קצר איתו:

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 5:21 pm

    ואתה ממש מרגישה נכמרת לעמלים

  • חיים  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 6:14 pm

    הבונד היה מערכת פוליטת חברתית כוללת שהתבססה על החלק החילוני, בכל מקרה לא דתי קיצוני, של העם או השבט או מה שתרצו האשכנזי ושפתו האידיש. ראיית העולם הייתה שמאל לפעמים מתון לפעמים פחות. הקומוניסטים טבחו בהם כמו בציונים אולי אפילו יותר אבל איני יודע לפרש זאת. הנחת הבסיס הייתה שארץ ישראל כלומר הציונות אינה מסוגלת לפתור את בעיית מיליוני היהודים דוברי האידיש, קיומם הפיזי וקיום תרבותם הייחודית. משום כך יש למצוא דרך יחד עם החלקים ה"פרוגרסיביים" של הרוב ושל מיעוטים לאומיים אחרים בארצות אירופה בעיקר המזרחית לכביכול אוטונומיה תרבותית בתוך מדינה צודקת מבחינה חברתית וכלכלית. דבר מה דומה דורשים הקטלנים בספרד כיום. היה הרבה מאוד מהחיובי בתנועה חלומית זו. היא הייתה מבוססת על ההנחה הבסיסית שלב האדם האירופאי טוב וניתן יהיה למצוא מקום לשבט הזה באירופה "טובה". בראייה לאחור זה נראה כאחד הניסויים הנוראים ביותר לבדוק את החיובי שבטבע האנושי, נמצא שאין דבר כזה. אבל ברור כיום שלא הייתה ברירה אמיתית חוץ מלהאמין במה שהאמין הבונד. כל נסיון להחיות עם זה ותרבות זו לא יצלח הם נכחדו
    כעמים רבים אחרים שהיו ואינם. אנחנו הישראלים האשכנזיים דוברי העברית שריד אחרון חי של העם המופלא הזה
    אדלמן לא קיבל את מה שקרה והמשיך להיות בונדיסט ומתוך כך אנטי ציוני אבל בשנותיו האחרונות קלט את האמת האיומה שההולכים כבר לא יחזרו ולאט לאט השלים שהציונות היא התחליף, לא
    לגמרי
    הוא היה כמעט שריד אחרון לתרבות ענקית שלעולם עוד לא תהיה כמוה. יהי זכרו ברוך.

  • amram nawi  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 6:16 pm

    as i am on vacation and dont have hebrew, i must mention the amazing book of conversations with this noble anti-fascist and non-zionist jew, which was published in hebreww as "Lehakdim et Elohim" – from the ghetto thru a career in (human!) medicine to the solidarity movement….

  • אורה לב-רון  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 6:59 pm

    רק לפני שנה הייתי ליד האנדרטה, וחשבתי על אנשים כמו אדלמן ואנילביץ', ועכשיו לראות אותו באותו מקום ולדעת שלפני רגע מת. כן, יש צורות רבות לריגושים

  • אורה לב-רון  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 7:02 pm

    במובן מסויים קשה לי להכריע מה היתה הדרך הנכונה. כי הרי אלמלא השואה כנראה שהציונות היתה מתגלה כדרך שגויה. והרי גם היום מרבית העם היהודי אינו מתרכז בישראל, והוא זקוק להתארגנות סוציאלית. ומאידך, גם בישראל אנחנו זקוקים לה. אז האם אפשרית אופציה הזויה של תנועה יהודית לא ציונית בישראל?

  • אורה לב-רון  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 7:04 pm

    הומניזם נשמע היטב גם בשפות אחרות. כמין קדיש לקדוש.

  • חיים  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 8:40 pm

    אורחים בבלוג שלך. כללית החלק הטוב של החיים אלו אופציות הזויות. או אולי הזיות על אופציות. נחליף יהודי בעברי הכנענים היו מין הצעה לאופציה. אבל חייבת להיות ישראל. ראי: היטלר שרף יהדים כצוענים, בזכות ישראל, בעיקר בזכות ישראל, היחס ליהודי בעולם אינו כלצועני, בודאי לא במזרח אירופה. איני מייעץ לאיש לחיות כצועני בשום מקום בעולם. מי שיאמר לי שאין זה כך והיהודים אינם צריכים הגדרה עצמית על טריטוריה שלהם אציב מולו את הצוענים. גם את יהודי ונצואלה, אירן, שוודיה ונורווגיה שאם לא ישראל היו נדמים לצוענים ורובם יודעים זאת, קראי איך הגולדסטון ה….הזה מתחיל להתחטא ולהתחנף. אך לא על כך רציתי לדבר בדברי על אדלמן. הכאב והצער האין סופי שלי [אני אשכנזי יליד הארץ שאינו דובר אידיש] זה על העם דובר האידיש שהושמד. ובאמת היה זה עם נבחר בעצמו כשלעצמו מתוכו ואם צריך הוכחה חיצונית: בזכות תרומתו לכלל האנושות. אם פרסי נובל הנם אינדקס אז הנה ההוכחה ואם עולם הקולנוע וכ"ו. למרות אדלמן הלוחם היה זה עם מאוד לא אלים יחסית לעמים אירופאים אחרים[ הצוענים גם אינם אלימים ]וזהו זה. מות אדלמן מסמן עבורי את האובדן ההוא. כבר אבות ישורון ידע שדבר כזה כבר לא יקום יותר לא כאן וודאי לא שם. מה יהיה כאן? הלוואי ויהיה טוב, אני כבר לא בטוח. תודה עבור המקום ותשומת הלב.

  • אורה לב-רון  ביום 4 באוקטובר 2009 בשעה 9:14 pm

    אני דווקא דוברת יידיש, אם כי לא ברמה של עברית. ואדלמן בהחלט חלק מהעולם ההוא. הבונד היה המפלגה היהודית הגדולה בפולין. ונכון שהכל נקטע באופן מוחלט שכזה, עד שמרבית הישראלים אינם יודעים לא רק מי הוא, אלא גם מהו הבונד, ולא מיהו טווס הזהב.
    פשוט לא יכולתי שלא ליחד לו מקום קטן כזה

  • רון אדלמן  ביום 14 במרץ 2010 בשעה 10:01 am

    …אני חושב שזה קרוב משפחה שלי

  • גדי איידלהייט  ביום 15 באפריל 2012 בשעה 11:00 am

    יצא עכשיו ספר חדש על אדלמן. כדאי לקרוא אותו. בארץ לא יודעים עליו כמעט כלום. לא חייבים להסכים לכל מה שהוא אומר ואני לא מסכים לרוב מה שהוא אומר, אבל הספר מרתק http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2012/04/marek-edelman.html

כתוב תגובה לamram nawi לבטל