בבוסטון ראיתי את מדינת היהודים

 

גם יהודית וגם דמוקרטית

 

טנגו עם אבא

לאחרונה  הייתי בחתונה משפחתית בבוסטון. החתן-כלה בחרו בחתונה יהודית שיוויונית. כלומר עם רב, ועם טקס זהה לשני בני הזוג, מלבד שבירת הכוס, כי בעידן הירוק אפילו השיוויון משתדל לא לבזבז את משאבי כדור הארץ.

החתונה היתה שמחה ועולצת, מושקעת במידה, בנוף נהדר שנשקף ממלון היאט, עם חברים של הזוג מכל קבוצות המהגרים בארה"ב הלומדים במוסדות הבוסטוניים )הארווארד, MIT,  (BUיחד עם לא מעט ישראלים, קרובי משפחה יהודיים לגווניהם, דוברי עברית, ציוניים, שלושה אורתודוכסים, חילוניים, חוגגי החגים היהודיים – קהל גדול מאוד.

זה קרה בדיוק ביום המשט לעזה, וחששתי להישאל ואולי להיות מותקפת. אבל הם לא שמעו על זה, הקהל הגיע לשמח חתן וכלה. הכלה רצתה לדעת האם גם בארץ החתונות נראות כמו שלה. ראיתי בעיני רוחי את החתונות באולמות בישראל, את החתונות ה"פירטיות" עם אברי גלעד במקום רב, ולבסוף הודיתי שאפשר להתחתן כך גם בישראל, אבל בהבדל אחד קטן: הזוג לא היה נרשם כנשוי.

שיינדלה

 

ההצלחה הדמוגרפית היהודית

 

אמרנו כבר שהרב היה רפורמי? בארה"ב הנישואין אינם הטקס הדתי, אלא ההרשמות אצל רשם הנישואים. עניין אזרחי. לעניין המסיבה, או האירוע, או האירוח, אין כל נגיעה לחוק. זה יכול להיות טקס דתי, או שמחה אחרת. איש כטוב בעיניו יחגוג.

גם אמריקה, ממש כמו ישראל, היא מדינת הגירה. אבל בשונה מאיתנו, היהודים בה חופשיים לבחור את הפרקטיקה של דתם ואת השתייכותם הקהילתית. יהודי חילוני יכול להינשא גם ללא סממני דת, ורבים בוחרים דווקא בחתונה עם רב וחופה, כי הם אוהבים לחוש חלק מהקהילה שלהם, האמריקאית-יהודית. היהדות איננה עניין שניצים עליו, אלא מקום להגדרה עצמית.

 

 

המוני מהגרים יש באמריקה, מיליונים ליתר דיוק, שהגיעו בעבר וממשיכים להגיע כל העת, והם יוצרים להם קהילות חדשות. קהילות של יוצאי מדינות ותרבויות. קהילות של אנשים המבקשים לשמור על הישן וגם להתערות בחדש. קהילות שהן תמהיל של תרבות המוצא עם התרבות האמריקאית החדשה. לשמור עטרה ישנה, אבל לא להסתגר מפני החדש.

גם ליהודים יש קהילות. הן נוצרו באמריקה וממשיכות להשתנות. שתי וערב של יהודי-ישראלי-אמריקאי. כך, למשל, הכתובה בחתונה היתה בשתי בשתי שפות, עברית ואנגלית (מה זה ארמית?). הטקס עצמו נבחר להיות שיוויוני  (כלומר הכלה הקיפה את החתן שלוש פעמים, והוא הקיף אותה, היא טבעת – הוא טבעת וכן הלאה) –  עוד מונח מהתרבות המתחדשת.

מי מתקבל לקהילות? מי שרוצה. מהגרים מישראל, מהגרים יהודיים מפולין, ילדי מהגרים, בני משפחותיהם ומצטרפים חדשים. וכך הן מתחדשות ומתרחבות. הקהילה היהודית בצמיחה, ותוססת.

 

הכלה, החתן, הוריהם וילדיהם כולם דוברי עברית שוטפת. הם אוהבים את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר, ואפילו לא חושדים שאחד מבני המשפחה, צעיר שעבר גיור רפורמי, לא נחשב ליהודי. אצלם הוא "הכי יהודי במשפחה" ומנהל את ליל הסדר מדי שנה. אפילו סבתא פרואנית שלא התגיירה, כי היא לא אוחזת בדת, יכולה להיות חלק מהקהילה, כי היא חוגגת את חגי ישראל ויודעת להגיד מלים נחוצות בארץ כמו תודה ומה שלומך היום.

בגן הילדים היהודי של הקהילה כל הילדים חובשים כיפה בשיעורי העברית. אבל ממש כל, גם הבנות נחשבות וזוכות לשעה של כיפה בדיוק כמו הבנים. יושבות שם יחד ילדות להורים ישראלים, אמריקאים, פולנים, וילדים מאומצים שלא הודיעו להם מעולם כי הם נחשבים להינדים, קתולים או פרבוסלביים בגלל מוצאם של הוריהם הביולוגיים. הקהילה, כמו אמריקה עצמה, קולטת הגירה כל העת, באמצעות נישואין ואימוץ ילדים מרחבי הגלובוס. את מקומה של ההַדָּרָה הנהוגה בישראל, תופסת גישה של הֲכָלָה.

מי שיקפוץ להגיד ש"גם באמריקה יש גזענות" מתפרץ לדלת פתוחה. כמובן שגם באמריקה יש, והרבה, אבל רשת החוקים מצייתת לעקרון השיוויון.

הפועל היוצא המובהק ביותר של מסורת הכללת המהגרים כחלק אינטגרלי מהחברה, היא צמיחתה המתמדת של הקהילה היהודית. היא משגשגת ומתרחבת. היא מציעה חיי קהילה תוססים ואטרקטיביים הנותנים מענה למשפחות בהרכבים מגוונים וליחידים שונים. יהדות אמריקה לא ממשיכה ברוח "קשה להיות יהודי" ומעדיפה את "כיף להיות יהודי אמריקאי".

 

 

 

ובינתיים… בישראל…

 

גם כאן יש פלורליזם. גם כאן המדינה מכירה בכתות שונות, אלא שכולן מזרם יהודי אחד. הם קוראים לעצמם אורתודוכסים, שפירושו שמרנים. הם טוענים שהשמרנות היא ייחודם, שהם נזהרים בקפדנות מפני כל שינוי כדי לשמר את העבר בדיוק מירבי.

בני הכתות הללו נהנים מחופש הפולחן. מותר להם להינשא אצל "הרב שלהם" והמדינה מכירה בנישואין. חותמת של כל אחת מהן מכשירה את המזון, וזאת למרות שבני הכת האחת אינם אוכלים אצל הכת היהודית האחרת ולהיפך.

נכון שטענת אי השינוי מופרכת מעצם ההתפלגות לכתות קטנטנות, אבל סתירה לוגית עוד לא הפריעה לאיש להחזיק בעמדותיו.

 

המדינה, מכל מקום, מאמצת את עמדת הקהילה הלא גדולה הזו, על הסתירה הפנימית, ועל רצונה לכפות את דרכיה על הרוב שאינו משתייך אליה. בעשותה כן מוותרת המדינה על אוכלוסיות שלמות שהיא מגדירה כיהודיות. שכן בישראל יש קהילות יהודיות מגוונות, חילוניות, רפורמיות, שומרות מסורת ואחרות, בעלות מנהגי עדות, אמונות ואי-אמונות שונים. אך מאחר ואינן זוכות להכרת המדינה, והיא מאלצת אותן "להתחפש" ולנהוג על פי דרכי האורתודוכסי, הרי במובן מסויים הן בבחינת אנוסים. כגון במקרה של אימוץ ילד בחו"ל, ההורים נדרשים להתחפש לבני הקהילה האורתודוכסית, לחתום על מסמכים המבטיחים הבטחות שקר כי ילדיהם ישלחו למוסדות זרים (דתיים) וכיוב'.

 

מחוץ לגדר

 

וכך, בעוד מדינת ישראל נושאת את שם "הסכנה הדמוגרפית" כנגד מי שאינו יהודי, בפועל היא מוותרת על אנשים שבחרו להגדיר עצמם כיהודים ומשליכה מן הכלל. אלו לא ייקברו, אלו לא יינשאו, אלו לא יאכלו אצל אלו, אלו לא ילמדו עם אלו. סנקציות קשות לאורך כל הדרך.

לא פעם אפילו אסור להם להכנס לתחומים שונים, כגון רחבת הכותל המערבי, שהיא סמל בכל הרמות, מופרדת בתשע גדרות, וילדיו של חייל ממשחררי המקום אינם יכולים לבקר יחד, כי הכת האורתודוכסית לא תסכים שהבנים והבנות יראו יחד את פועלו של אבא.

וזו המדינה שבחרה להגדיר עצמה יהודית ודמוקרטית, והיא לא יהודית. רוב האנשים שהיא עצמה מגדירה כיהודים, ולכן כופה עליהם להינשא רק עם אחרים שהוגדרו כיהודים, מופלים בישראל כפי שאינם מופלים במדינה דמוקרטית אחרת בעולם. וכך יש בהחלט יסוד לקינה הישראלית המתמשכת על צמצום מה שכאן נקרא העם היהודי. אבל אל חשש, הוא פורח במקומות אחרים. בוסטון, למשל.

 

ואם פתחנו בחתונה, נשאר באירועי נישואין: איפה זכותו של יהודי להינשא לבחיר/ת לבבם? איפה?

טוב, ישראל זה לא אמריקה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  ביום 17 באוגוסט 2010 בשעה 9:32 pm

    יופי של סיקור.
    אני די מזדהה עם המלים שלך.
    מומלץ כאן
    http://blog.tapuz.co.il/estan

    בקטגוריה-מאמרים

    אסתי.

  • אזרח.  ביום 22 באוגוסט 2010 בשעה 7:55 pm

    כתבת נפלא.

  • oralevron  ביום 22 באוגוסט 2010 בשעה 8:39 pm

    לאזרח. ככה מקבלים את פני במדינת היהודים שאינה בבוסטון. תודה

  • oralevron  ביום 22 באוגוסט 2010 בשעה 8:40 pm

    תודה על התפוז, אסתי.
    חזרתי מבוסטון מזה זמן מה, אבל איכשהו לא התאקלמתי חזרה.

  • מוריס  ביום 23 באוגוסט 2010 בשעה 10:13 am

    כמות הגוים באמריקה – שאחד מהוריהם היה יהודי בדור הקודם

    הינה הוכחה ל"הצלחה" הגדולה של הפלורליזם היהודי בארה"ב

  • oralevron  ביום 23 באוגוסט 2010 בשעה 10:47 am

    למען האמת זו בדיוק ההוכחה להצלחה. הרי אצלנו היינו מאבדים את כל המשפחה, לדורותיה לעתיד לבוא. ושם הם ממשיכים להיות חלק מהקהילה היהודית, לומדים עברית, חוגגים את חגינו ומחנכים את ילדיהם בדיוק כמו ילדי היהודים האחרים בקהילתם. ממש כמו רות המואביה שהבן שלה התחנך כאן וגם הנכד וכיום דוד המלך נחשב לגמרי חלק מהיהדות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: