דודה נינה מגלה את ירושלים

 

מפתה מדי. שבי מאחור

נינה באה מניו יורק לבקר את המשפחה. היא חפשה ומצאה מלונית דירות במרכז ירושלים, אחרי שבררה ביסודיות שאכן יש מטבחון, יש חיבור לאינטרנט בכל חדר וגם בלובי, ויש חדרים ללא עישון. היא הגיעה לירושלים ביום שישי, קנתה מצרכים אחדים למקרר במטבח, פרקה את המזוודות, ואז, כפי שסיכמנו בינינו, שלפה את הלפטופ כדי להודיע לי במייל שהיא כאן ונקבע שעה לאסוף אותה מהמלון לארוחת ערב שבת המשפחתית.

 

אבל האינטרנט לא עבד. היא ירדה ללובי, גם שם הוא לא עבד. היא ניגשה לדלפק הקבלה, והם הודיעו לה: טוב, היום שבת.

נינה לא ידעה מה הקשר בין שבת לבין פעולת האינטרנט, אבל היא כן ידעה בוודאות שהיום לא שבת, אלא שישי.

נכון שהפקידים עשו כמיטב יכולתם להסביר לה ש"השבת נכנסת בערב", אבל נינה לא הבינה את המטאפורה. כאמריקאית היא סבורה שלוח השנה הוא קביעה שרירותית, הנסמכת על משכהִ הטבעי של היממה. כלומר 24 שעות. ולא יתכן יום אחד ארוך יותר.

ואם הוא ארוך יותר, תהתה נינה, למה האינטרנט לא עובד?

נינה יצאה מהמלון, כדי למצוא נקודת חיבור לאינטרנט.

אבל היא לא הצליחה למצוא נקודת חיבור לעוברים ושבים.

על מדרכה אחת נשים, על מדרכה שנייה גברים,

נינה ביקשה לשאול את אחת הנשים, לא משנה מאיזה גיל. אבל

"לא הצלחתי ליצור איתן קשר עין".

באמריקה, כך לדעתה, אין קבוצת אוכלוסיה שלמה בעלת מומחיות כה מושלמת בהימנעות ממבט.

"אנחנו מדינת היהודים-לחוד-והיהודיות- לחוד,-ומאחורה" הסברתי לה, כולל איך זה עובד באוטובוסים, ובאיזה נימוס דוחקים באשה לעבור לשבת מאחור, גם אם היא ממש הרוסה מעייפות וצנחה עם כל הסלים על הספסל הראשון באוטובוס.

 

 

אין לכם רוזה פרקס?  התפלאה נינה.

דווקא יש לנו, ויותר מאחת, אבל גם הממשלה וגם בית המשפט החליטו לאפשר את האפליה ואכן היא משגשגת ומתרחבת וחלה על יותר ויותר נשים נרדפות ממדרכה למדרכה ומקצה אוטובוס לקצהו.

נינה התקוממה כי 'זה בניגוד לעקרון השיוויון בפני החוק'. טוב, זה מפני שהיא לא יודעת שהעקרון הזה לא תופס בישראל. למשל, בתה שנישאה לאירי, לא היתה יכולה להנשא לו בישראל. אבל באמת לא התחשק לי להכנס באמצע החופשה, ועוד לפני ארוחת הבוקר, לסוגיות של למי מותר כאן להתחתן עם מי, למי מותר להתחתן עם מי, ולמי מותר לשבת באוטובוס עם מי.

הימים ימי פסח, וכשנינה הציעה שנסתפק בסנדוויץ' הקרוי כריך, נאלצתי לשלוף את הידע שלי כמקומית והסברתי שכדי למצוא לחם צריך לנסוע לתל-אביב, כי המדינה מכרה לנו את הלחם לגוי לשבוע ימים.

"איך אתם מוכנים לסבול את כל זה?" היתממה נינה, אבל אני שמרתי על הכבוד הלאומי והסברתי לה "ואיך אנחנו, הנשים בכל העולם, מוכנות לסבול את זה?" כפמיניסטית בעלת רזומה מרשים היא מיד הבינה שגם במקרה הזה אין מה לעשות בטווח המיידי. וכי גם אם לא נכוף ראשנו, עלינו להמשיך לספוג את הדיכוי הברוטלי הזה עוד תקופה לא מבוטלת.

 

ואגב שֶבְּאגב: בתל-אביב עצרה נינה את נשימתה, כאשר ראתה גברים אורתודוכסים צעירים מצויידים בפמפלטים (עלונים) ומחלקים אותם תוך כדי מעבר ברחובות החטאים בהם מוצגים לראווה חלקי גוף חשופים של נשים בלבוש קייצי משגע. נינה שאלה אותי: האם גם התעוררות חשקים היא עניין של גיאוגרפיה, והארוטיקה שמתפרצת בירושלים מדלגת על תל-אביב, או שמא מדובר באורתודוכסיה של כת אחרת עם כללים אחרים.

יכולתי לומר לנינה שלאלוהים פתרונים, אבל הרי הוא לא קיים באמת, אם כי הוא הכרחי כדי לכפות חומרות על אנשים חפים מפשע.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: