שירת נשים או שירת מזרחיים – מה יותר גרוע?

 

עופרה חזה. אשה או מזרחית?

 

לאחרונה חדר לשיח שלנו מושג שמצליח לקומם עוד לפני שיורדים לעומק פשרו החברתי: 'שירת הנשים'. המושג משליך אותנו באחת לסיטואציה שבה נשים שרות עם גברים או בלעדיהם, וקבוצה של גברים מתמוטטים מחמת פיתוי וחייבים לנוס על נפשם. מכאן התקדם השיח עוד צעד אחד, אל עבר הטענה: אם שירת הסירנות יכולה להטביע את ספינת הגברים, אולי נאסור עליהן לשיר בפומבי, או לפחות בפומבי אחד. צה"ל. 

מאז עזיבת החיילים הדתיים את אירוע השירה המסוכן בקורס הקצינים, אנחנו מוצפים בחובשי כיפות המגיבים בלהט. רבנים אחדים ניסו לשכנע את גנץ לוותר לדתיים על קול באשה  

,הבוקר, ב"הכל דיבורים" הסביר בהתרגשות אחד הרבנים הצבאיים לשעבר, ודתי בהווה, ש"מה יקרה אם הם יקומו ויעזבו עד תום 'שירת הנשים'?! למה לא לאפשר להם את זה?"

האמת היא, כפי שהסביר לי מומחה לקצינים, שבקורס קצינים כל מי שאינו מציית, ללא הבדל מהו אי הציות ומהו העונש – עף מהקורס. אם ברצונו להיות קצין, עליו לשוב ולעשות מועד ב', כדי להראות שאין מדובר במעידה חד פעמית.

 

להצדקתו הסביר אותו רב, כי ההנחיה הרבנית שונה כשמדובר בטקסים דוגמת יום השואה, שם מתבקש החיל הדתי לכבוש את יצרו ולהישאר במקומו אפילו אם ירדנה ארזי שרה.

 

האבחנה הזו מאוד תמוהה: הרי ממה נפשך, אם החיל שלנו מצליח לעמוד בשירת נשים ביום השואה, למה לא יצליח לעמוד בה בסיום קורס קצינים? ואם יצרו משגע אותו והוא לא מסוגל להתרכז בנוראות השואה ומלחמת העצמאות, אז למה לאפשר לו להשאר?

 

אבל כל אלו הם רק סממנים של אפליה מקיפה יותר שהמדינה גם מקבלת וגם ממסדת. ההדתה של צה"ל. הפיכת הצבא לגוף דתי גורר אפלייתן של נשים ודחיקתן מהמרחב הציבורי בצבא. זה מתרחש מאליו, בבחינת המשך אותה תופעה בחברה הדתית. תחת האיצטלה של "רגשות דתיים" זה הפך לגמרי לגיטימי לפגוע בזכויות נשים ובזכויות חילוניים.

למה הדבר דומה? הרי יש בארץ לא מעט משפחות שסולדות מזמר מזרחי. האם צה"ל היה מקבל את בקשתם של חיילים בני אותן משפחות לסלק מצוותי ההוואי את המזרחיים? האם הייתה קבוצה של יוצאי ליטא מבקשת מהרמטכ"ל לאשר לבניה החיילים לצאת בשעת שירת מזרחיים? האם ב'פוליטיקה' היה מתקיים דיון בלגיטימיות התופעה ובדרכים כיצד הגזענים יכולים לצאת מהמופע עד תום שירת הזמרים המזרחיים?

המתראיינים חובשי הכיפות (כן, לא כולם, לא ממש כולם) מתחטאים: "ככה גדלנו. צריך להבין". ואכן אנחנו מבינים. הגזענות כלפי נשים מבקשת להיות מוכרת רק משום שהיא לא חדשה, אלא נשענת על הדרה, דחיקה ושעבוד ארוכים.

 הכפייה הדתית הזו בצה"ל פנים רבות לה, ולמעשה לא רק פנים אלא היא השתלטה על הגוף כולו. למשל, עניין הכשרות. שנים היה בצבא אוכל כשר לחיילים דתיים, שלא הסתפקו בלוּף הנודע לשמצה. עד שהוחלט לחסוך לחיילים החילוניים כל אופציה לצ'יזבורגר, ולהפוך את הכשרות לעסק משגשג הרוכש מטבחים מיוחדים להפרדה גם במקום שרק חילוניים (וחיילות, רחמנא ליצלן) משרתים בו, המעסיק המון חיילים בתשלום, ועוד ועוד תקציבים הכלולים ב'תקציב הביטחון' ולמעשה הם תקציבי דת.

אבל הדובדבן של הכשרות היא הכפייה על החילוניים. למשל, חייל חילוני שנשאר בבסיס בפסח, מפספס את ליל הסדר בבית ואת מאכלי החג הביתיים, אסור לו לקבל מההורים חבילת חג, מחשש שהוא יקבל סנדוויץ' האהוב עליו, ולא מזון שהדתיים מסכימים שיאכל. מותר לחייל לקבל פטור מאמירת ההגדה ופגישה עם דודה בתיה על שולחן המשפחה, אבל אסור לו לקבל את הצ'יזבורגר שויתר עליו כבר בפיסקה הקודמת, ואפילו לא חבילת ביגל'ה כשרה למהדרין, כי הדתיים כבר עברו עם הנר ושרפו פירורים.

אבל בכל אלו לא די. הדת היהודית, כידוע, מתפצלת לכתות כתות, זה לא יאכל אצל זה ולהיפך. כל אלו מבקשים עתה להקצות מתקציב הביטחון עוד כספים כדי להכניס לצה"ל כשרויות שונות. מה פתאום שנכפה על מישהו שלא נוגע באוכל שהכשירה הרבנות הראשית, לאכול דווקא אותו. לא די שכופים אותו על החילוניים? לכל כת בדת היהודיתכשרות משלה, והיא רוצה תקציבים כדי לממן עוד רב ועוד צוות מכשירים.

ומה עם הצמחונים? למה להם לא מגיע לשרת בבסיס שאין בו בשר, הפוגע ברגשותיהם?

ומה עם החילונים המבקשים שכל אחד יאכל מה שיאכל, ויתן גם לאחרים לאכול בשקט?

מספרם העצום של כופי הדת הללו בצה"ל נובע בין היתר גם מתנאי השירות המיוחדים: לחיל דתי יש 'הסדר', שכבר משמו עולה ריח של קומבינה. במקום שלוש שנים לחייל חילוני, הוא משרת שנה וארבעה חודשים, ובכ"ז נחשב לחיל מלא.

וקריאה לשלטונות צה"ל: הדתיים לא ממש שמים על התנ"ך, יש להם כל מיני הלכות לכל מיני קבוצות, אבל לנו כדאי לזכור איך חגגו בני ישראל את הניצחון על סיסרא:  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא,  לֵאמֹר.  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  בְּהִתְנַדֵּב  עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.   ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ 
רֹזְנִים:   אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 

דבורה שרה, וכל העם האזין, מלכים, רוזנים ו-כ-ו-ל-ם. והיא יכלה לומר בגאוה אנוכי אשירה! (בלי אישור מהרב הצבאי ובלי שבני הכת ההסדרית יצאו מהתנ"ך.