גל נוסטלגיה עכור שטף אותי למראה שלט הענק של דן חסכן. שוב הגמד הבלתי נלאה אוחז קופה בידו, ומדבר על לב הילדים לשלשל לשם את מטבעותיהם. אני זוכרת היטב את הורי מציגים בפני את קופת המתכת הירקרקה, ומסבירים לי שיעור ראשון בכלכלה: לא כדאי לבזבז את כל דמי הכיס על ארטיקים ושטויות, עדיף לשים בכל שבוע כסף בקופה, והוא יצטבר ויצטבר, עד שאוכל לרכוש משהו גדול ושווה, נניח אופניים, או אפילו שכר לימוד לאוניברסיטה, ואפילו אפילו, לילדים חסכנים במיוחד – תשלום ראשון לדירה.
אנחנו ילדה טובה, אמרתי לעצמי, ובכל שבוע שלשלתי לקופה דמי ארטיקים ומסטיקים ומחליף צבעים עגול, ומדבקות קטנות – שלא קניתי. כן, שווה להתאפק. בכל פעם שהקופה התמלאה, הלכתי עם אבא שלי לבנק, קבלנו תבנית עם חריצים ארוכים למטבעות שיש לסדר לפי גודל. ישבנו שם וסידרנו את האוצר בחרדת קודש. פעם זה יהיה מפתח לעולם קסום. לאחר שחסכתי סכום עגול אפילו קבלתי אלבום בולים מהבנק. הפתעה!
אחר-כך פרצה לחיינו האינפלציה, שהתחלפה באינפלציה רצחנית, וכל הארטיקים-מסטיקים-מדבקות שלי התנדפו בזרם הכלכלי שנעדר משיעור החיסכון שקבלתי מהורי. במילים אחרות, המטמון ירד לטמיון.
כל זה היה פעם. מזמן. שכחתי.
ואז הופיעה בחיינו התספורת: נודע לי שמספר אנשים קבלו את כל הארטיקים-מסטיקים-מדבקות-מחליפי צבעים-שמלות ברבי וגם את הכסף של הורי שהם קראו לו פנסיה, והם לא מוכנים להחזיר. והכי מפתיע – שהבנק מסכים שהם לא יחזירו.
לכן מאוד לא התפלאתי שראיתי שוב את הגמד השקדן פונה לילד החסכן. ברור שהבנק צריך כסף. רק לא ברור לי למה כמה אנשים מבוגרים צריכים כל-כך הרבה מסטיקים וארטיקים.
אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק 
תגובות
ותראי איך כולם נטפלו דווקא ללאומי
פועלים כמשל. כולם
נתנו לתשובה, נתנו ללבייב, נתנו לבן דב
ולמי לא נשאר?
לפנסיונר/לילד
נכון מאוד. ואם במקרה נשאר לו איזה משהו קטן, בא ביבי והעלה שוב את המס על רווחי הון, שמעמד הביניים לא ישכח מאיפה ובעיקר מי משתין עליו.
(מס על רווחי הון נשמע עשיר כזה, לא? לא משהו שלמשל חייל יהיה אמור לשלם כשהוא שם את הכסף שלו בפק"ם…)