היו ימים בהם כל הורה ישראלי ידע, שבעזרת השם, ילדו כבר לא ישרת בצבא. כי אמנם אנחנו מדינה צעירה, ממש פיצפונת, מושא ליבו של כל פדופיל מדינות, אבל אנחנו עושים ספורט ומדע, ומתחזקים ומתחזקים.
ובאמת ניצחנו בנוק אאוט את 'כל מדינות ערב' בששה ימים, ומעתה פטורים ילדינו מהעניין הזה של שנתיים וחצי שירות צבאי ומלחמה באמתחתו. זהו. אנחנו המלך. ולמה רק שנתיים וחצי? כי כשהיינו קטנים וחלשים, ומעטים בהרבה, לא היה לנו כוח להיות חיילים שלוש שנים. היינו אלופי עולם בשנתיים וחצי.
אבל תמיד יש שמאלנים שמקלקלים את עזרת השם. וכך, בעוד ההצלחה חוגגת ואבק השריפה עולה לנו לראש, חנוך לוין החליט שדווקא השטחים הכבושים, הם הבטחה למלחמה נוספת, ונוספת ונוספת…. והוא הכריז על זה בראש במות שמאלניות הקרויות תיאטרון, ועוד בכספי ציבור.
וכך שחרר לאטמוספירה שלנו את האמירה הרומנטית "את ואני והמלחמה הבאה".
כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה,
המלחמה הבאה עלינו לטובה.
את ואני והמלחמה הבאה,
שתביא מנוחה נכונה.
כשאנחנו מחייכים ברגע אהבה,
מחייכת איתנו המלחמה הבאה.
כשאנחנו מחכים בחדר הלידה,
מחכה איתנו המלחמה הבאה.
את ואני והמלחמה הבאה…
כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה –
את ואני והמלחמה הבאה.
וכשכול זה כבר נגמר שוב אנחנו שלושה –
המלחמה הבאה, את והתמונה.
את ואני והמלחמה הבאה…
ועל אף שהיינו על גג העולם, והכובשים הכי נאורים, ותיכף הערבים יבינו כמה כיף להיות בשליטת כוחות הביטחון הישראלים, לקחנו את לוין לריאות, והתחלנו לחכות.
האם זו תהיה מלחמה עם סוריה?
האם עם מצרים?
האם עם לבנון?
האם עם עזה?
האם עם רמאללה?
כן וכן וכן וכן.
האם חרדות מגשימות את עצמן?
ועכשיו, את ואני כובשי השטחים כבר בדיור מוגן (אבל לא מפני טילים)
ועכשיו אנחנו מחכים לאירן.
בואי המלחמה הבאה, כדי שאת ואני נדע שלא עזבת אותנו.
אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק 
תגובות
רציתי להכניס לרשימה, אבל לא יודעת להכנס לעריכה.