Category Archives: אמנות

גם זה קרה בשבת

 OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מודעות פרסומת

נקודות במקום דירה

 

עיצוב: יערה קידר

 

שיטת הניקוד פועלת. מי שאינו יכול לרכוש דירה, יקבל נקודות זיכוי. ממש כמו בכרטיסי אשראי. מה מקבלים תמורת הנקודות? והאם אפשר לבטל אותן יום אחד כמו שקרה בחברות האשראי? והעיקר – מה הסיכוי לקבל דירה בסופו של דבר. ומתי, לעזאזל, הוא סופו של דבר?

 

מחאת הדיור הרשימה מאוד את הממשלה. הגורמים האחראיים הבינו מיד שיש לתת תגובה תקשורתית הולמת. לא עוד התעלמות מהמצוקה, לא עוד "לכו לעבוד", כי הרי, כפי שגילה ראש הממשלה 'יש ישראלים שלא גומרים את החודש'. ובנוסף, הרי עיקר המלחמה היום היא בשדה התקשורתי. לכן יש להציג פתרון תקשורתי לדיור, כזה שיש בו בילדינג (ועדה, ועדה, דיונים דיונים) עד לקליימקס (תוכנית עם נקודות). וזהו.

חשוב להבין שנקודות הן מאוד באופנה. גם בשמלות הקיץ יש, גם בעבירות תנועה. ומה שלא עבד בתחבורה, כנראה גם לא יעבוד בדיור. אבל יעבוד במערכה התקשורתית.

נקודות הן פתח להסטה מג'ורית של הדיון מהצורך בדירות, להתעסקות בקריטריונים. פתאום, במקום לדבר על דירות שלושה חדרים או שני חדרים, אבל דירות להשכרה או לרכישה, על דיור בר השגה ודיור ציבורי – מתכסחים ההפרד ומשולים על שנות הנישואין והשירות הצבאי.

כאשר הממשלה מסמנת מי זכאי לדיור, היא קובעת בעצם שיש מי שאינו זכאי לדיור. כמובן, מלבד הזכות הטבעית של העניים לגור מתחת לגשר (למרות שבישראל אין גשרים בעלי רוחב המספק מעין תקרה.

למעשה, הממשלה העבירה את הזעקה לדיור, לשיח מורט עצבים על מי יוכל לממש את זכותו ומי יחפש את החברים שלו.

ב'מדינות אליהן אנחנו רוצים להדמות' הקונספט מתעקש על זכותו של כל אדם לדיור. לכן מי שמשתכר פחות מסכום מסויים, זכאי לדירה. הדירות המדוברות הן, בדרך כלל, כבר מאובזרות בציוד הדרוש.

אצלנו אי אפשר להחיל את התקנה הזו. וזאת משתי סיבות: המדינה דואגת לשלם משכורות מאוד נמוכות, ולאור הצלחתה להגיע לקהלים נרחבים בשכר זעום – פתאום לכולם תגיע דירה.

הסיבה השניה היא שהמדינה משלמת לקבוצה מאוד גדולה כדי שלא תעבוד ולא תלמד מקצוע, ולכן היא לא יכולה גם לתת להם דירה.

שיטת הניקוד, לעומת זאת, מאפשרת להעביד המוני ישראלים בקישוש זכויותיהם לנקודות. יהיה צורך בועדות, בראיות ומסמכים, בהטרדת כל מיני גורמים כדי להשיג את המסמכים הדרושים, בבודקי המסמכים. כל זה יגרום, במקרה הטוב, לעיכוב של כמה שנים של הנודניקים האלו שרוצים דווקא דירה, במקום לצאת למילואים או לשנתיים לימודים בחו"ל, עד סוף הקדנציה של הממשלה.

ובמקרה הרע, יחולו שינויים שיגרמו להסרת הזכאות לדירה, כגון זוג שהיה נשוי 12 שנה וזכאי לדיור, פתאום יתגרש או יתאלמן, והזכאות תתפייד.

במקרים הנדירים בהם אנשים יצברו את כל הניקוד הזה ויישארו איתנו בכל מובן – הם יוכלו להצטרף לתור הארוך של חסרי דיור המחזיקים אישורי זכאות לדיור כבר שנים. זכאות – כן; דיור – לא;

רק השבוע הופיעה באחת ממהדורות החדשות 'אשה סבירה' אחת, שהיא ושלושת ילדיה זכאים לדיור, ובידה אישור כבר 6 שנים. בנה הבכור יחגוג בקרוב 18, ובכך יהפוך בבת אחת לבגיר, והמשפחה תאבד את זכאותה. וכך תוכל האשה לסכם בסיפוק שהצליחה לשרוד עם שלושה ילדים ובלי דירה, ושהמדינה היתה ממש נחמדה אליה ואפשרה לה להחזיק באישור זכאות לכל אורך תקופת היותה אם חד הורית לשלושה קטינים.

אגב, שיטת הניקוד נוסתה משך שנים ע"י חברות האשראי. משהו אקראי כזה, שלא בשליטת המשתמש. מין מפעל הפיס כזה: מדי חודש מקבלים דו"ח, ובו מספרי נקודות. מדי פעם אפשר היה לרכוש בהן משהו, ואז משהו אחר לגמרי ובעל ערך אחר לגמרי. למה? ככה.

ואז גם חברות האשראי מצאו שזה מיותר, וביטלו את הנקודות. מסתבר שהן באמת לא שוות שום דבר.

הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה

7.8.2011

לפני. כאן יהיה עם מי לדבר

 מזכיר: אתמול התכנסו 380,000 מפגינים בתל-אביב. מילאו את רחובות מרכז תל-אביב.

שר התחבורה: רחובות? זה התחום שלי. למה לא הודיעו לי?! אם הם היו בכביש, זה מנוגד לתחבורה החופשית שלי.

 שר השיכון: ברחוב? מה אין להם בית?

מזכיר: הם אומרים שלא. והם אומרים שהם רוצים אחד.

ראש הממשלה: אחד? מצחיק. אגב בית אחד, אתמול הייתי בבית אחד שהתכנסו בו אלפי אנשים למסיבת טבעת היהלום הגדולה שקנה בעל הבית לבעלתו. אז מה אתה אומר, שהיו עוד אנשים שהתכנסו אתמול? חשבתי שכולם היו במסיבת היהלום.

מזכיר: לא, זה לא אלו.

שר הביטחון: העלו מסוקים לאוויר?

שר המשטרה: שניים. אז מי אלו?

שר החוץ: רוסים?

שר הפנים: דתיים?

שר בלי תיק א: מתנחלים?

מזכיר: השכבות החלשות ושכבות הביניים.

ראש הממשלה: צחוקים. אתה מתכוון הרקבובית והעלים?

מזכיר: כן, אלו.

שר האוצר: אבל הרי הם ממלאים את התפקיד שלהם ויש תוצאות פנטסטיות.

ראש הממשלה ( בחיוך לשר האוצר): הרקבובית שמדשנת את הצמיחה היחידה מסוגה בעולם.

שר האוצר (מחזיר לו חיוך): והקבוצה שקבלה הזדמנות לחיות מחוץ לזבל, אבל רחוק מאיתנו

ראש הממשלה: ולא לשכוח לנפנף להם כל החיים באופציה.

שר הפנים: אופציה?

שר האוצר: אופציה – פעם תהיה לכם דירה, פעם תהיה לכם תחבורה, פעם תהיה לכם משכורת נורמלית. רק חכו בשקט.

ראש הממשלה: אף פעם לא שמעתי שדשן מתעורר ושהעלים מתחברים אליו?!

מזכיר הממשלה: זה שוק חופשי…

שר האוצר: דשן היא מילה יותר יפה לזבל.

ראש הממשלה: גם רקבובית מילה יפה. וגם הצמיחה שהביאה פנטסטית. היא העשירה אותנו בפרחים נדירים. בגובה מגדלים במרכז העיר. (בשביעות רצון) הצמיחה גברים חופשיים עם כל ההון שבעולם.

שר בלי תיק ג': אז איך מחזירים אותם הביתה? איך מחזירים לנו את השקט לגרוף כפי יכולתך?

שני שרים בלי תיק בבת אחת: ועדה!

מזכיר: יש לנו את רשימת בעלי העניין ומתוכם נבחר שורה ארוכה ומיגעת שתטרחן את המוחים עד התעייפות סופית.

ראש הממשלה: בלי נשים!

שר האוצר: אולי אחת לקישוט נגד פמיניסטיות.

שר בלי תיק ב': בצד השני דווקא יש ריבוי נשים…

שר הפנים: זה בניגוד ליהדות.

שר החוץ: שוב השמאלנים נגד מדינה יהודית.

שר השיכון: את הבחורות עם הדירות צריך לשלוח בחמישי למטבח, לבשל לשבת.

שר הפנים: וביום רביעי קניות לשבת, שיהיה מה לבשל.

ראש הממשלה: בחורות? יהיה צחוקים.

מזכיר: אז לפרסם הודעת הרגעה על הקמת ועדה?

סיכמנו!

 

9.8.2011

 

מזכיר: אין ברירה, שוב נפגשים, כי המאהל לא מתפזר.

ראש הממשלה: מה עם הציוד החדש לפיזור הפגנות?

שר המשטרה: זה עובד על ריח של ערבים.

שר האוצר: והמסוקים החדשים?

שר הבטחון: זה עובד רק בהסעת קצינים בכירים ופונקציונרים עכשוויים.

שר בלי תיק א': למה שלא ניתן להם פרור?

שר בלי תיק ב': הם יסתפקו. פירור זה הרבה בשביל רקבובית.

שר האוצר: אבל מהפרוסה של מי ניקח את הפירור?

ראש הממשלה: (מגחך בשביעות רצון) קיצוץ רוחבי?!

שר האוצר: (מרוצה) ניתן להם פירור מימין וניקח אותו משמאל?

שר התיירות: למה רוחבי? אצלי אין מה לקצץ!

שר המשפטים: בטח לא אצלי, עם כל העבריינים והמושחתים האלו.

ראש הממשלה: טוב, אבל אי אפשר לקחת מהיכן שיש

הרי לא במקרה חילקנו למי שרצינו.

שר החוץ: אי אפשר לקחת מההתנחלויות. הם המצביעים שלנו.

שר התיירות: להיפך, בואו נסלול שם עוד כבישים, ככה נספק עבודה לעוד מובטלים.

שר האוצר: אבל אין אבטלה. פשוט אין הכנסה מעבודה.

ראש הממשלה: רגע, רגע. לא להתלהם. תיכף עוד תגידו לתת שכר הוגן לעבודה. צחוקים.

שר המשפטים: זה יערער את המעסיקים, ובעיקר את הקבלנים הנצלנים.

ראש הממשלה: בלי קבלנים, כל השכר שאנחנו משלמים עבור העובדים שלנו, יגיע לידי העובדים. וממה יתעשרו הקבלנים? תארו לכם, סדום ועמורה.

שר בלי תיק ב': אולי כדאי לחזור על המנטרה השמלאנית. כמו עד עכשיו, מי שלא אוהב שעושקים אותו, הוא אויב העם.

שר בלי תיק ג': משום מה זה לא עובד הפעם.

שר האוצר: אני אומר לכם, כדוקטור לפילוסופיה, שכבר אריסטו ידע שכדי ללכד את כולם צריך למצוא שעיר לעזאזל שיוצג כאויב משותף. אנחנו מצאנו את השמאל, ולא נוותר עליו.

שר החוץ: הצלחנו אפילו לשכנע את הרקבובית שמי שדואג לזכויות שלהם, ושל בני אדם בכלל, הם טרוריסטים שמאלנים. אלה יאכלו כל דבר.

 

הֲגִירַת הַחֲלוֹמוֹת

מֵחֶבְרוֹן נִפְתְּחָה הָרָעָה. וְזֹאת אַחֲרֵי שֶׁיִּרְמִיָהוּ רָאָה

סִיר נָפּוּחַ בְּפָסוּק יג'.  וְהַסִּיר פְּּרוּ וּרבוּ וְקַבְּלוּ

תַּקְצִיבִים, וְהַנָּפּוּחַ עוֹד וָעוֹד

וְהָרָעָה עוֹד וָעוֹד, וּמְלוֹא כָּל הָאָרֶץ לֹא

יְכוֹלָה לְהָכִיל

הָרָעָה. וַאֲנִי

שַׁבְתִּי אֶל עָפָר הָאָרֶץ, עֵינַי בְּכֹתֶל

הַמִּזְרָח, נְשׁוּאוֹת אֶל הָעֵמֶק

בִּירַת הַזֹּהַר וְהָאוֹרָה.

 

בזק היום: כל האהבות תפוסות

אחד מהם

תקלה בקווי הטלפון. האם התוצאה היא מענה קולי ברשת הארצית המצטטת את שם ספרי "כל האהבות תפוסות"?

למשל, הסיפור שמעון בעד נאמנות:

שמעון בעד נאמנות

 

אהבה ונאמנות הולכות יחד. שמעון משוכנע בזה. אם הוא אוהב מישהי, אז הוא רוצה רק אותה, הוא לא מוכן להסתפק במישהי אחרת. הוא גם לא יכול, אפילו אם הוא משתדל בתום לב. סתם מישהי, מבחינתו כמאוהב, לא מספקת את מה שאהובתו האמיתית מספת. לכן הנאמנות מתרחשת מאליה. זה לא עניין של ערכים, הוא פשוט מסוגל להיות רק עם זאת שהוא רוצה.

 

את מי הוא רוצה?

השאלה היא, כמובן, את מי הוא רוצה. זה לא פשוט לדעת. יש המון נשים, ואחדות נראות מש טוב, וחלקן גם נחמדות כאלו שממש מתחשק ל… אבל לא באמת מתחשק לעשות את זה, אם זו לא היא, כלומר האחת שהוא רוצה.

נניח ששמעון פוגש את מלכה, למשל, ומשוכנע שהיא הדבר האמיתי, והוא אומר לה, ואז הוא פוגש מישהי אחרת לגמרי, בכל המובנים, ואין לו ספק שזאת, זהבה, אהבתו האמיתית, והוא אומר לה. בינתיים מלכה מגיעה ושמעון מנסה להיזכר אם הוא מעדיף אותה או את זהבה, וזה קשה, כי לכל אחת יש מעלות אחרות לגמרי, כאמור. ואז שמעון מצהיר שהוא לא יודע מה שנעשה איתו.

 

איך יוצאים מהסבך?

האמת היא שקשה לדעת בוודאות מי היא האחת והיחידה בשבילו, את מי הוא אוהב, כי הרי אין הגדרה מוסכמת לאהבה, ואפילו גדולי הפילוסופים לא מסכימים על כך, וגם המצאת הפסיכולוגיה לא פתרה את הבעיה. והנה דוקא ממנו, משמעון, נדרש לתת תשובה חד משמעית לאמור: את זאת וזאת אני אוהב, רק אותה.

 

חשיבות הדיוק

מאחר שמדובר באדם שמוכן להסתבך עם אשה אחת בלבד ברגע נתון, אסור לו לטעות. לכן שמעון מקבל ברצון עצות מזולתו, ואפילו מהנשים עצמן. אם מישהי אומרת לו "אתה לו אוהב אותי, כנראה" למרות שרק שעה קודם אמר לה שאותה הוא אוהב, מיד הוא שוקל את דבריה כאפשרות ריאלית ואפילו מחמיא לה "יכול להיות שאת צודקת. טעות שלי".

סוף סוף שמעון עיבד שיטת ניפוי הבנויה על הנאמנות הטבעית שלו: הוא יבדוק בזמן אמת מי עושה לו את זה. הוא יעשה להן אודישן.

 

השיטה

לפני שיחליט עם מי הוא מתכוון להכנס למיטה, הוא יכנס איתן למיטה – בשלב הזה רק באופן טכני, מבחינתו – יחבק, ינשק, יגפף – ואז הוא יראה אם היא מעמידה לו אותו.

אם כן – סימן שאותה הוא רוצה.

אם לא – סימן שהוא נאמן למישהי אחרת.

במקרה השני הוא גם יודיע, מצטערים, אבל אהבה זו אהבה.

 

איך הנשים מקבלות את זה?

ברור שהנשים מקבלות את השיטה באהדה, משתי סיבות: אחת, לא מדובר בעוד גבר שמזיין בלי הבחנה, אלא באחד שעוצר ממש לפני. ומוידיע שהיא לא עמדה באודישן, התפקיד כבר תפוס. שנית, נשים מאוד מעריכות גברים שנאמנים לאהבה, כלומר להן. אמנם כאן הנאמנות היא לא להן, אלא למישהי אחרת, אבל הן יכולות להעריך את זה באמצעות אנלוגיה.

ואם הן לא עוברות את האודישן?

אז אין מה לעשות. זה לא ששמעון, מצידו, לא ניסה, או לא רצה. להיפך, הוא רצה וגם עשה כמיטב יכולתו.

 

מתי להגיד?

שמעון, מצידו, מוכן להגיד להן כמה שיותר מהר שמדובר באודישן. אבל להגיד לפני, זה לא באמת אפשרי כי יש סיכוי שלא כל אחת תסכים להשתתף באודישן כזה. בכלל, יש סוג של נשים שאינן מוכנות להשתתף באף אודישן, אפילו אם הן הנבחנות היחידות, וזה סיכון ששמעון אינו יכול לקחת.

אם זו האחת והיחידה שהוא מחפש, גם אז אי אפשר לומר לה מראש, כי לא כל אחת תתלהב לדעת שזכתה בתפקיד באודישן. לכן, ורק מפאת חשיבות המימצא, חיוני לשמור את פרטי ההליך בסוד מפני המשתתפות, כמו בקבוצת ניסוי רפואית, כשאי אפשר לגלות לאנשים שהם מקבלים פלצבו.

 

ההפי-אנד

היתרון הגדול בשיטה של שמעון הוא, כי אחרי שהוא מנפה את כל הנשים בעלות המעלות, הוא נשאר עם האחת והיחידה, אהבתו האמיתית. ככה חוסכים לבטים.

כמובן, מלבד השאלה, שמא מלכה, האשה שעשתה לו את זה, לא עשתה לו את זה באמת, כי בדיוק כשהוא היה איתה, הוא חשב על זהבה, מכאן שאהבתו בעצם היא זהבה, למשל

פורסם ב"מארב", סלמנקה בפולין

 

BATIA M

 

 

 

 

 

 

החג הירוק והמגדל המעופף – משבועות למיצג בלונדון

 

החג הירוק, קראו בגולה הדוויה לשבועות (שם לא היו תנובה וחברות החלב). שבעה שבועות שראשיתם ואחריתם בשדות החיטה: סופרים מיום הנפת העומר, עד קציר החיטים. ואז חוגגים בטקס ביכורים, כולם מתחרים על הטנא הכי צבעוני, הכי מרשים והכי מייצג את ביכורי האדמה.
הירוק הגיע גם הביתה. נהגו לקשט את הקירות והרהיטים בענפים מלבלבים ואילן הועמד גם בבית הכנסת.

היום, כשבישראל עוקרים עצים (אם אינם יהודים כהלכה) ולא מכניסים אילנות בחגים (כי הם נוצרים כהלכה), נתקלתי במיצג ירוק בדיוק בשבועות, דווקא בלונדון, בנשיונל תיאטר.
האנגלים מתעלים מהתבוננות באפרים ירוקים. משטחי דשא שאינם מופרעים ע"י קניונים או שערי כדורגל מוציאים אצלם לפועל זרם בלתי נשלט של אופוריה. הנגישות לאחו בריא מאותת לבריטי שהוא יצור נעלה. למעשה, זה לא כל-כך סוטה. בימינו זה בהחלט מבצע להשיג אחו ראוי לשמו. צריך להשקות אותו, אפילו כשמדובר בבירת הממטרים הפזורים כמו אנגליה. נכון שאנגלים רבים מטפחים פס דשא צר בקדמת הבית הקלאסי, אבל לא זה המשטח שהנפש משתוקקת אליו. אי אפשר להתמכר ולהשתחרר בפס כל-כך מוגדר ומצומצם.

 

השלט לצד המיצב

 

וכאן מציעים זוג האמנים Heather Acroyd  ו- Dan Harvey מדשאת ענק בהומור בריטי: היא מאונכת, וצומחת על מונומנט הבטון העצום והקשוח העונה לשם נשיונל תיאטר, ומכסה שניים מקירותיו.

 

 

 

 

 

 

 

מדובר במיצב הנראה למרחוק: שני קירות של קוביית הענק על גג המבנה מצמיחים דשא עדין, בירוק צעיר, כאילו מזמין לצעוד עליו, אם במקרה אין עליך כוח משיכה. הפעולה החלה בהדבקת זרעים מסוג מסויים, כמין שטיח אפור, השקייה מאסיבית בת ימים אחדים, ואז נבט השטיח החגיגי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כנראה שרעיונות טובים מתפשטים באופן טבעי. זרעים נפוצו ברוח, ותרמו לעשב רענן גם ברחבת התיאטרון.

 

 

מבצבץ בין המרצפות

 

גולים על אדמתנו

זה אנחנו, וכל-כך הרבה אנשים במאה ה- 21. לא רק מי שעבר שואה, היה חלוץ, עזב ילדים בפיליפינים כדי לטפל בקשיש בקצה תבל, אלא גם אם, במקרה, נולדנו כאן ולא נסענו ללמוד/לעבוד/לטייל שנתיים שלוש במקום אחר, ואם במקרה נשארנו בעיירת הולדתנו כל השנים – אז כנראה שהורינו היו כאן מהגרים בני גולים, ניני יוצאים ממצרים, ומצווה לספר ביציאה הזו, בקריעת ים סוף הזו. ובכלל, כאילו שאפשר להפטר משכבות ההגירה והגלות הנכרכות בסיפורי החיים המשפחתיים, הניבטות מכל עניין פעוט של יומיום. מרימים אבן קטנה, קטנטנה, ומגלים נהרות של חיים קטועים.
זה מה שעושה רמי קמחי בטרילוגיה שלו: האב שהצליח להיות עקור כל חייו, קודם מילדות במקום אחד לנעורים במקום אחר ואחר-כך לבגרות במקום אחד וקרע במקום אחר. וגם קרוע מעצמו, כשרגשותיו במקום אחד וגופו מבצע התעמלות שמוכרחים כדי להתקיים. ואמו שגרה כל-כך קרוב לאמי, ותודעתה זרועה צרפתים שולטים ומצרים משרתים, כשאצל אמי קיימים רק פולנים משרתים ואוסטרים שולטים.
והשירה הנפלאה על כנף האניה. כן לדינו.
 
גולים על אדמתם, הטרילוגיה הדוקומנטרית של רמי קמחי תוקרן השבוע ביום חמישי, 1.2 ב- 19:00 בסינמטק תל-אביב

שלושה חלקים בטרילוגיה:

מסעותיי עם אחי
סינמה מצרים
שפת אב

בעיטות של אהבה נושכת

 

לאחר שקיבלתי החלטה קטגורית שלא להתקרב ל"בבל", מצאתי את עצמי בסרט. טעות, טעות. את הבמאי, אלחנדרו גונזלס אינאריטו, הכרתי כסוחף בסרטו "אהבה נושכת". אחר-כך עשה את 21 גרם ה"רוחני" ועכשיו זכה בפרס הגדול: תקציב אמריקאי. והוא סיפק את הסחורה.
אבל הכניעה להוליווד לא ריסנה לחלוטין את המזג הסוער. יש שני רגעים (מתוך סרט ארוך ומייגע)  שבהם בועט הכוח הגועש של אינאריטו מבעד לשמיכת הפוך הורודה של אמריקה:
האחד, הרגע של הרומנטיקה-האינטימית – כשבראד פיט וקייט בלנשט (הפצועה האמריקאית) נשארים לרגע לבד בבית העפר המרוקאי, מראה לנו אלחנדרו בפריים את תמונת הנשיקה הקלאסית, בתנוחה ה"נכונה" של הראשים. אבל מתחת רוחשת האנרגיה הבועטת שלו כי הבלונדינית נמצאת אמנם בזרועות הגבר, אבל לצורך הטלת מימיה. על המסך התמונה המקובלת, ומתחת מפעפעת הידיעה כי הגוף אינו מרתיע גם ברגעים הבלתי היגייניים.
השני, הרגע של קריאת הגוף מתוך הבדידות – כשהנערה היפנית החרשת יושבת על כורסת רופא השיניים, משוועת לקשר ותשומת לב, אינה שומעת את הדברים הבנאליים שאומר רופא למטופל, ולפתע, כמין אקט נואש של מצוקה, מושיטה את לשונה ונוגעת בפיו.
באמת, לא יעלה על הדעת לעשות דברים שכאלו. והוא לא עושה אותם בסרט כזה. מי יכול להרשות לעצמו לסכן את המשך הקריירה. אבל בכל זאת, הבמאי המקסיקני מפזר סימנים קטנים כדי לומר שטרם תש כוחו לבעוט מתחת לרסן.

רמברנדט ומצעד הגאווה

 

רמברנדט. יעקב והמלאך

 

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. 
בראשית לב
 
כולנו יודעים שיעקב שרה עם המלאך, נאבק בו, ויכול לו. אך על מה נסב המאבק? מה היה טיבו? האמנם ניגש אדם זר אל יעקב, האיש העדין ויושב האוהלים, והשניים נאבקו כמו שני אקדוחנים מחוץ לבר? והאם דרש ממנו הזר דבר מה עד כי יעקב נאלץ להאבק?
אם מצרפים את ראשית הסיפור "ויותר יעקב לבדו" עם "ויאבק" נוצרת סיטואציה אינטימית ופיזית. לילה סביב, יעקב עומד לפני החושך, ברגע חף מכל צורך להקפיד על מראית עין אבל עם צורך עז לקירבה. ברגע זה מופיע מישהו, והשניים מנהלים סוג של מגע פיסי ממושך והדוק. אך ראה זאת רמברנדט. המלאך הנשי חולש על הציור ועל יעקב כמו חיבוק קוסמי ענק, ואילו יעקב נאבק מתוך רוך עצום, ידו מונחת במאבק להתמסר ולהכנע, ראשו שואף אל גופו של המלאך. זהו המאבק.