ארכיון קטגוריה: אמנות

הקלות לאמנים שלא זכו במכרז

טלעד, זכיינית מצויינת, לא זכתה במכרז.
יוסי א. תסריטאי מצויין, לא זכה יחד עם טלעד.
האם טלעד תקבל הקלות מהרשות השניה? לא ידוע
האם יוסי א. יקבל הקלות מהרשות השניה? ידוע שלא.
ולא רק יוסי. כל המכרזים, ההצעות, הפיילוטים, כל התוכניות שנופלות וגם אלו שמתקיימות בסופו של דבר, מתאפשרות הודות להשקעה ענקית של תסריטאים, מפיקים, צלמים, שחקנים, מוסיקאים, צבא עצום של כשרונות, המשקיעים שעות-כשרון רבות כדי לקיים את הערוצים שהזכייניות זוכות בהם, וגם את אלו המבקשות לזכות בהם.
קחו, למשל, את כל תוכניות הכוכבים הנולדים: הרי לצד נינט שזכתה ויוסי הדר והצוות שהפיק, מי שאפשר את התוכנית הם כל אותם אלפים שהגיעו לאודישנים. בלעדיהם אין תוכנית, ואף מגיש מופלא לא יכול למלא את החסר. והרי כל אחד ממשתתפי המאבק הקשוח, כישרוני יותר או פחות, השקיע את כל מאודו, רכש בגדים, עשה חזרות, עצר את נשימתו, הטריד את משפחתו, שכניו וחבריו שישיגו עוד אס.אמ.אסים, נסע באוטובוסים – ולבסוף חזר הביתה ללא הזכייה.
אני לא יודעת אם טלעד יקבלו "הקלות" או לא. גם ללא תואר בכלכלה אני מבינה שלא מדובר בהקלות, אלא בכסף. אבל יחס הם בהחלט מקבלים. יו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, אמרה "אני מכבדת את בני גאון, ואם הוא רוצה להציג את דבריו בפני המועצה הוא יותר ממוזמן". וזה הרבה יותר מכפי שיקבלו יוסי א. וחברים.
 
הערה: בני גאון, במשמעות "טלעד", הוא היום היו"ר.

ההורים של לב-אפור ב"הארץ"

 

 

 

 

רשימה שלי מ"הארץ" ספרים היום

שממנה נשמט בטעותשם המחברת (אני)

 

וכאן אפשר לראות עוד ציורים מהספר, ולרכוש אותו ישירות מהאמנים עדי קפלן ושחר כרמל

מי צומח מהשורשים שלי?

נוכח הדרישה הישראלית להוכחת שורשים, צפות תודעות של חלקי קולקטיבים. בכל תודעה קולקטיבית גר אדם אחד. לבד. יהודי, דתי, דובר פורטוגזית, יליד חיפה – כמה כאלה יש? ואם יש, אולי לאחד יש אבא צרפתי?האם לחפש שורשים ביהדות? ביערות פולין? בשואה? בשבילי א"י? מי בכלל נמצא יחד איתי באותו קולקטיב?
 
המורה לספרות בתיכון הציג לכתה את מודל "התלוש": יהודי גלותי, חי באזורים אנטישמיים, מנוכרים, אביונים, נע ונד נצחי, כמין צ'רלי צ'פלין הנווד היוצא בסוף הסרט לדרך, מתרחק אל האופק, צרורו הדל על שכמו. מנגד עמדה דמותו של "האדם השורשי": ישראלי הנטוע עמוק במולדתו ובמורשתו. רצוי עם רקורד מוכח של נגיעה של ממש באדמה.
מאז נשמעת מכל עבר הדרישה להוכיח שיש לך שורשים. אין לך שורשים(!) הוא אחד הגינויים הישראליים המוכרים היטב. זה יכול לבוא מצד דתי הפוסל את החילוני על העדר שורשים ביהדות ומצד עדת מחפשי שורשים לאו דווקא במולדת הציונית, אלא במחנות ההשמדה באירופה או באתרים מבוקשים במרוקו.
כתלמידת תיכון לא עלה בדעתי שהדרישה לשורשים היא ביטוי לתחושת התלישות עצמה. הדרישה הישראלית הבלתי פוסקת להגדיר את הקולקטיב אליו שייך כל אחד משקפת את הלחץ של חברת מהגרים. האם את משלנו או מצרינו? הצורך לסווג כל ניואנס מניב את סדרת השאלות: האם את יותר ישראלית או יותר יהודיה? יותר אשכנזיה או יותר פולניה? יותר ערבי או יותר ישראלי? וזו רק הסדרה המקוצרת.
כבת אופיינית למדינת הגירה, גם רשימת השורשים שלי מתפרשת על פני קולקטיבים מגוונים: דוברי העברית, היידיש, הפולנית, הרוסית, עירונים, אמנים, בנות יחידות. תהליך ההיכרות עם אחרים נוגע כמעט תמיד בחיפוש אחר קולקטיב משותף, גישוש המתלכד לרגע לכלל כינון קולקטיב כזה (אה, גם ההורים שלך ברחו לרוסיה במלחמה) ופרימתו לאלתר (לא, אצלנו בבית לא דיברו יידיש). הקיץ נסעתי לפולניה, לשבוע טיול באתרי טבע. כל מכרי ומודעי, וגם זרים גמורים, פסקו מיד: פולניה? אה, בטח שורשים.
כבת למהגרים התודעה שלי מאכלסת את הישראליות מזווית מסויימת, ולצידה שלל זכרונות פולין שאינם שלי, כי מעולם לא הייתי שם עד עתה. כל השנים מתקיימת לה דואליות של קולקטיב ישראלי שאני חלק ממנו, ושל קולקטיב אחר שלא פגשתי. "אני קבלתי חינוך פולני" מדגישה אמי, כמתארת את קוצר ידה להעניק לי חינוך ראוי ממש, בעולם כל-כך פרוע הנוהג במזרח התיכון. סיפורי הילדות שקראו באוזני מתוך ספרים פולנים, רצופים ילדים וילדות שגילו מרדנות קשה אשר באה לידי ביטוי באי רצון לאכול מרק (שאמא בישלה) או בהתעקשות לקלוע את הצמות בעצמה. כמובן שכולם זכו בעונש הולם ובשיר גנאי.
יחד עם זאת, הפולנים כפי שסיפרה לי אמא, הם מאוד אלגנטיים, מנומסים, מחונכים היטב ומתלבשים באיפוק. הצעירים יוצאים בימי ראשון ליערות, קוטפים פטריות ותותים, ומבלים נפלא, אם כי פחד ללכת ברחוב אם אתה יהודי.
הגיע הרגע לברר מהי בדיוק קבוצת ההשתייכות שלי, ומהי תודעתה הקולקטיבית. האם, למשל, הפולנים כולם אנטישמים, מאז ועד עתה, כפי שטוענת אמי, או, כמו שאומרת גולה, חברתה, היום זה לא פעם. ויש גם האפשרות של גברת לוין, שנוסעת כל שנה לנופש בזקופנה, ולא מבינה מה הן רוצות "היא מעולם לא חשה אנטישמיות".
ואיך זה לשמוע פולנית ברחוב ובשלטי הדרכים, וברדיו, והפירוגים, האם הם בטעם הביתי הישראלי או שבפולנית הם יותר טעימים? והיערות שקוטפים בהם תותים ופיטריות, האם הם חלק מנוף ילדותי, כפי ששמעתי מסיפורי תולדות הורי?
 
תהליך קימום החלק הפולני בהשתייכות שלי היה סדרה של נגיסות בתמונת המציאות, כמו פייד אאוט המותיר מתווים של תמונות, אבל מחליש את עצם נוכחותן. אין ספק, בביקורי ב"מולדת הישנה" לא היתה לי חוויית יהודי בגלות, אלא תיירת ממדינה הרבה יותר מבוססת, כפי שאמר לי אחד הצעירים "ישראל זו אמריקה של אירופה". וכך, בלי לקבוע עמדה בשאלת האנטישמיות, הוגליתי מתוך הקולקטיב של העליה הפולנית שלאחר מלחמת העולם.
באחד הימים נכנסתי למסעדה בקרקוב, מהסוג שאצלנו קוראים לה "מזרח אירופאית". מלצר צעיר שמע אותי מדברת עברית ומיד אמר בשפת הקודש "שלום מישראל". תוך סדרת שאלות חשפתי את העובדה כי שתי המלים העבריות הללו היו מחצית מאוצר המלים שלו בשפת הקודש, לצד "טעים?" ו"תודה". ההסבר שלו לווה בחיוכים "אמא שלי כנראה יהודיה". מה פירוש כנראה? והוא הסביר "היא יודעת קצת עברית, אז כנראה יש בה משהו יהודי."  השולחן שלנו געש:
אם אמא שלו יהודיה, גם הוא יהודי!
אבל אבא שלו גוי, אז הוא גם גוי.
ואולי אמא שלו יודעת עברית מאבא שלה, ולכן היא לא יהודיה, ולכן גם הוא לא.
שפע ההצעות בניסיון להגדיר את השתייכותו של המלצר הצעיר לקולקטיב שלנו התעלם לחלוטין מעמדתו שהוצגה בפנינו בפשטות: הרי לא אמר שהוא יהודי, הוא אמר שאמא שלו, וגם זה כנראה. אבל הצורך הישראלי לנווט בתוך התודעות הקולקטיביות בלב ארץ השורשים פולין, חזק יותר מהזכות להגדרה עצמית של המלצר.
בפולין לא עלה בדעת איש שאני פולניה, למרות עובדה המוטחת בי כאן בכל עוצמת הסטריאוטיפ. החלטתי לברר מהי הזיקה למקום הולדתם של הורי. שכן הם פולנים שטרם סיימו את המאבק האידיאולוגי בשאלת הסטאטוס: מי נחשב יותר, צ'חנוב, עיר הולדתו של אבי, המצויה באזור ורשה, או פודבולוצ'יסק, עיירת ילדותה של אמי, הנטועה בגליציה. אמי נפגעה אישית משינויי הגבול שחוללה האימפריה הסובייטית שהותירו את אזור הולדתה באוקראינה. והרי בתודעה הקולקטיבית הפרטית שלה פודבולוצ'יסק היא פולנ
יה עם זיקה לאוסטריה, שכן מי יכול לשכוח את יחסו האגדי של פרנץ יוזף ליהודי ממלכתו?
בוורוצלב פגשתי את מרתה. צעירה (24) פולניה שנענתה בהתלהבות לנסיונות הברור שלי על משמעותם של מקומות הולדתם של הורי. את צ'חנוב זיהתה, למרות שלא ביקרה בה. אבל על השטעטל של אמי לא שמעה מעולם. ניסיתי להשתמש בשמות הערים באזור:
טרנופול? לבוב? אבל מרתה לא מכירה. זו לא פולין, זה קרה לפני שנולדה וזה לא בראש שלה. מתודעתה הקולקטיבית הפולנית לא רק פרנץ יוזף גורש, אלא גם מחצית גליציה – יוק.
אחר-כך פגשתי את מרתה השניה: מישראל? יש לי קרובים בתל-אביב ורעננה!
רק אחרי שיחה נוספת הסתבר לי שלשתינו יש משפחה בישראל, אבל הקרובים שלה עובדים זרים, ולכן גם הם, כמו מרתה עצמה, קולקטיבים נפרדים ממני וממנה.
עצמתי עיניים. אולי אמצא משהו שימחיש לי את התודעה הקולקטיבית של הורי, עם העבר הפולני והיחסים המורכבים בארץ הולדתם? האם הפולנים מתחרטים על העלמות היהודים? האם הם מצרים על הארועים שאינם נמחים מתודעתנו? מה הם חושבים על היהודים שחיו בקרבם?
בשוק בקרקוב ראיתי דוכן בובות אתניות פולניות: שורות שורות של דמויות בתלבושת לאומית, עממית, אופיינית מכל האזורים והתקופות. אחת השורות היתה של יהודים חסידים. עוד נדבך בעבר המעורר עניין בדיוק כמו עולם כפרי שנעלם או מסורת אזורית שנמחקה.
בכיכר המרכזית בקרקוב מחלקים חומר תיירותי. צעיר אחד נתן לי עלון של חברה המציעה טיולים בסביבה. על דף אחד היו שני מסלולים: למכרות המלח העתיקים, ולאושוויץ. שני אירועים מעברה של פולין, שהיתה להם נגיעה לציבור מאוד ספציפי, ולא כבשו את התודעה הקולקטיבית.
ובכל זאת אין להכחיש שמרכיבים מסויימים גרמו לי לתחושת פמילייריות: השפה המובנת, הפירוגים המצויינים, השיפוטיות המעצבנת, חוסר יכולת האילתור והדבקות הקשוחה בחוק ובנוהג. רסיס של תודעתי הרגיש בבית. השאר היה כמו פצצת מצרר: לא שייך בשלמות לשם וגם לא לשום מקום אחר, ומוכן להתפזר באינספור נקודות. יש לנו שורשים, אבל הם מתגלים כשורשי מים או שרשי אויר. 
 
 

גולסון קראמוסטפה המתיישבים

 

ההגירה העולמית, אחד מגורמי שיבוש הקולקטיבים, תופסת מקום גדל והולך באמנות העכשווית. לא מכבר ראיתי את המתישבים יצירת הוידיאו של האמנית הטורקית גולסון קראמוסטפה, המציגה שתי נשים בעלות הופעה מוקפדת עתירת פרטים, מוסלמית ונוצרית, כל אחת בפריים של ביתה, מוקפת בחפצים ובנוף היפה הנשקף מבעד לחלונה. במהלך הסרטון הן מתחלפות בפריים, כל אחת מוצאת את עצמה במקומה של האחרת, תלושה בעולם לא לה. תחושת הזרות מתעצמת כשהן נעות באיטיות של ניכור בתוך החדר שנקלעו אליו. ברגע השיא, הרקע נעלם, ומול הצופים נותרות שתי נשים, כל אחת לבדה בפריים ריק.
 

צופיה היתה ילדה

תודה ליורי על האסוציאציה

 

חנוך לוין

מלחמת חתולים, פרנצ'סקו גויה

 

 

 

 

CAT FIGHT פרנצ'סקו גויה 1.40X 4.38 מוזיאון הפרדו, מדריד

 

 

שני חתולים מוטחים על הבד בצבעוניות רבת עוצמה. הם מרוכזים משפם ועד קצה זנב במאבק לחיים ולמוות. זהו רגע שיא. אור מסנוור בוקע מנגד באורח קסום, מסמן לנו את התלקחות כוחות הקיום. גויה כבר הפעיל את הקסם הזה ב"הוצאה להורג" שם בוהקת חולצתו הלבנה של הנידון למוות מול כיתת היורים.

כאן, על קיר לבנים כתום ונעים, שצמחיה ירוקה מלבלבת עליו באדישות, מתרחשת הדרמה.

אנו חוזים בגיוס כל ההוויה למאבק. אגרסיה טהורה מרסקת את הקווים המוגדרים היטב בכתום עז וחום של הקרקע, לגיבוב של צלליות לא סדורות. חתול אחד שחור, וסביבו הילה של פייד-אאוט, השני אפור וחלקים ניכרים ממנו כבר באותו מצב של פייד-אאוט. האם זה הפחד? האם צילו של המוות? שני הזנבות מורדים, אך לא שמוטים, כך גם הראשים מורכנים, אך דרוכים. אפילו הפה פעור כלפי מטה והמבט ממוקד באיזו אימה פנימית. אין אף איבר מזדקר בביטחון ולו חלקי. אין ספק, זה מאבק על כל הקופה. שני אורגניזמים מחרפים את נפשם. הרתעות אחור פירושה, עבור כל אחד מהם, נפילה לתהום. זינוק כלפי האחר מסוכן לא פחות, כי הוא יצור זינוק תגובה מנגד, ושוב עלול החתול ליפול לתהום.

האם מדובר בשני חתולים או בשני כוחות פנימיים? כך או כך הם תלויים זה בזה, אחוזים במאזן אימה, או אפילו מגלמים אותו: תנועה לא זהירה של האחד, תביא לאובדנו של האחר, ואז יאבד לו האיזון, יעלם הכוח הנגדי המאפשר לו להישאר במקומו. אבל גם אם החתול האחד יעלם, יישאר החתול המנצח בודד על צוק, צרור הרגשות האצור בצלליות הפרווה יתרוקן באחת, נקודת הכובד של תנועתו תאבד. הצבעוניות מהממת החושים קושרת בעוצמה את המשולש: חתול, חתול וצופה. מי יעיז לזוז ראשון?

שבוע הספר – מקרה י.ל. ברוקשטיין

י.ל. ברוקשטיין בחר בחופש, לכן עזב את רומניה הסובייטית והיגר לישראל. ואכן מיד זכה להשתכשך בחירות המערבית. לא עוד צנזור שיאמר לו מה אסור להשמיע, שילשין מה אמר למי, שישב על העורף כמו עין אלקטרונית משוכללת כאילו לא שמעה על האופציה של ירמיהו (ה  כא) עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ. להיפך, שם היה בטוח ששומעים אותו בכל מקום, גם כשבילה רק עם הכותל. הדיכוי הפוליטי אפילו לא נזקק לאמצעים, לאחר שחרושת השמועות כבר ממוקמת בתודעה, מנטרת את המחשבות, מסננת את המלים בדרכן אל הדף הלבן (זה היה לפני עידן המחשב הביתי). ברוקשטיין כתב ספרים ואף הגיע לעמדה באגודת הסופרים, אבל חש את כובד מה שהוא אוצר ומונע מלבוא לידי ביטוי. המערב היה זוהר בקצה המנהרה, שחרור קוסמי, מושא לערגה אשר מימושה הוא בגדר חלום.
לעומת זאת כאן, במערב (אם ישראל היא במערב) הוא יכול לומר מה שעולה בדעתו. כל מה שעולה בדעתו. לכל אחד. פתוח עם השכנים, עם חברים לעבודה, עם הרשויות. שמורה לו גם הזכות לכתוב הכול. אולי המלה שמורה מיותרת בהקשר זה, כי אין צורך בשמירה על הזכות, היא נתונה לכל, חופשית בשוק. מותר לכתוב מכתבים לחברים בארץ ומעבר לים, מכתבים למערכת, מכתבים לעיריה, והעיקר – ספרים. ו…. נטל דף חדש והחל לכתוב פתוח ומשוחרר.
רק בשלב זה התברר לברוקשטיין שהגיע לחלק עולם שחלים בו כללים אחרים. לא כללי האמנות, לא הערך הספרותי, אלא השווי הכלכלי. הדיכוי הכלכלי, כך הסתבר לו, אינו טוטאלי פחות מהפוליטי.
נכון, אפשר לכתוב הכל, אבל מי יפרסם? מותר להשמיע הכל – אבל מי יקשיב. אנשים חביבים דווקא הסבירו לו: כדי שהוצאת ספרים תגלה ענין, צריך להוסיף קצת אלימות או סקס, אחרת זה לא מוכר; או לחילופין, אפשר לכתוב "יחד" עם סלבריטי, או עיתונאי ידוע (שגם הוא, בעצם, סלב), גם זה מוכר. בעצם, אמרו לו, כל רעיון אחר יתקבל בברכה, ובלבד שהוא מוכר.
אבל ברוקשטיין לא ידע להחליף דיכוי בדיכוי. הוא רצה להתחיל לכתוב משוחרר, אם כי ידע גם לכתוב תחת דיכוי פוליטי. אבל איך הופכים את המסננת המשוכללת שפיתח ברומניה, לפילטר כלכלי יעיל? איך אומרים סגול עכרורי בדרך יותר מוכרת. ובעיקר: האם כשמוצאים את הדרך הזו, זה עדיין אותו סגול שהגה בלבו?

כמובן שהאשמה לא רק בעריצות שלא התמידה. גם הגשטאלט הפנימי של הסופר המגדל את דיבורו סביב גידולים שכבר היכו בו שורשים והוא יודע לזהות בהם כל עלה עוד טרם לבש צורה, שנקלע לפתע לבית גידול זר, אחראי לעיקור היכולת לכתוב סגול בשפה החדשה. אבל נפש הסופר לחוד, וזיהוי העריצות הרודה בו לחוד.
 
וגם על חיסולים וספרים
בתוכנית "ערב חדש" המשודרת בערוץ הראשון (החינוכית) בחרו לציין את פתיחת שבוע הספר, וזה כבר יפה. אבל לא בספרות דוקא, לא צריך להסחף, אלא בספרו של איש המודיעין לשעבר מישקה בן-דור, המשימה ברלין. השיחה נקיה מענייני ספרות, וכולה נסבה על מעללי המודיעין ובחירותיו של מקבל פקודות שאינן עולות בקנה אחד עם מצפונו ונטייתו.
 
עד כמה מצייתים לכל פקודה? שואל רונן ברגמן?
ומישקה בן דור מספר על רשימת החיסולים, ואיך הוא עצמו הצליח לא אחת להסיר ממנה שמות נידונים לחיסול. לא על דעת עצמו, אלא במהלכי שכנוע בדרגים הגבוהים יותר. מסתבר שהקביעה שמדובר ב"בכיר טרור" היא עניין למו"מ. כך גם נחרץ גורלו לחיסול או לחיים. כמין רשימת שינדלר מצטברת של בן דור ואחרים שמצפונם נוקף כשהם מזהים ברשימה מי שלדעתם נמצא שם בטעות, או לא בדין. מסתבר שדנים בכל שם, ויש על מה לדבר.
האם עכשיו, כשנודע לנו על חיסול מסוכנים, עלינו להניח שזה לאחר הניפוי, או שמא, חלילה, לא הגיעה השם לידיעת בן דור ושינדלרים אחרים, או אולי המחסל ביצע פקודה, הוא כלל לא ידע במי מדובר. מלבד, כמובן, באובייקט חיסול בפקודה (וסליחה על הטאוטולוגיה).

ובכ"ז גם המלצה אופטימית לחגיגת הספרים:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=723173&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
 
 
 
 

סל תרבות למובטלים

עשרות תלמידי בתי ספר מצטופפים מול ציור של ולסקז, מתישבים ומתרווחים לרגליו. המורה שואלת בספרדית, עינים רבות נעוצות בציור בריכוז. שמחת הארה עולה לפתע בפנים, וילד קופץ עם התשובה.
"כנראה שמוזיאון הפרדו כלול בסל התרבות" חולפת בי מחשבה ישראלית. בכ"ז, שילמתי 6 יורו, וזה סכום לא מבוטל למשפחה שיש לה מספר ילדים במערכת החינוך. ביציאה אני מעיינת בעלון שקבלתי בכניסה. יש פירוט המחירים וההנחות. מסתבר שרק יחידי סגולה משלמים סכום כזה. ילדים – חינם.
"מי משלם את דמי הכניסה?" עולה בי תהיה ישראלית "משרד החינוך או שמא המוזיאון סופג את העלות?" התשובה יותר פשוטה: זה ממש לא ענין של כל אזרח לדעת מאיזה סעיף בתקציב הוא נהנה. גישה חופשית לאמנות לכל ילד, נחשב אינטרס לאומי. מי שספג אמנות כזו בילדותו, יש סיכוי טוב שיהיה צרכן אמנות בבגרותו, כך סבורים בספרד.
נאמנים לרוח זו נפרשת רשימת ההנחות וכניסות החינם. את עיני שבתה בעיקר כניסת החינם למובטלים: לא סתם פרזיטים שחייבים להצטרף לתוכנית ויסקונסין. המובטל של היום הוא אחד הילדים שספג אמנות בילדותו. עכשיו אין לו הכנסה, אבל היחס לאמנות נשאר. אדרבה, במקום להסתובב ברחובות הוא יכול לראות את הדכאון של גויה, ואיך מעבר לה אורבת השמחה. בכלל, מומלצת הגישה: בצר לאחר, אל תמהר למנוע ממנו את הנאות החיים המנחמות. אני בטוחה שהאמנים המוצגים היו מאשרים את הרעיון.
 
וזו רשימת דמי הכניסה המלאה למוזיאון הפרדו במדריד:
 
דמי כניסה בסיסיים: 6 יורו
דמי כניסה בהנחה: 3 יורו
אזרחי האיחוד האירופי המשתייכים למשפחות גדולות
סטודנטים ממדינות מחוץ לאיחוד מתחת לגיל 25
מחזיקי כרטיסי נוער
קבוצות לאמנות ותרבות המונות יותר מ- 15 משתתפים
כניסה חופשית
מבקרים מתחת לגיל 18
מבקרים מן האיחוד האירופי מעל גיל 65, פנסיונרים
נכים
מובטלים אזרחי האיחוד האירופי
סטודנטים ממדינות האיחוד עד גיל 25
מחזיקי כרטיסי נוער
חברי אגודת ידידי המוזיאון
חברי AEM&ICOM, APEME, ANABAD,
מורים מכהנים
כניסה חופשית לכל בימי ראשון, ב-2 במאי, ב- 18 במאי (יום המוזיאונים הבינלאומי), החג הלאומי וחג החוקה.

5 כוכבי צדק

"לבי החסיר פעימה"/ שובו של הזעם הצרפתי

תומס פורץ לתודעתנו תוך התנפלות אלימה ותזזיתית על דיירי בנין בפריז. בין פרץ אלימות אחד למשנהו הוא נרגע כמו נרקומן: מחובר באוזניות למוסיקת אלקטרו, גופו מנתר בתדר אולטרה מהיר. כך חוזר הזעם החברתי לקולנוע הצרפתי.
"לבי החסיר פעימה" – שזכה השנה בפרס הסזאר, מציג בפני הצופה את הגרסה העכשווית לגיבורים משולי החברה. תומס (רומן דורי) נזרק לנתיב זעם ואלימות של אביו, המשמש מורה דרך ומאיץ, לבל יסטה מהמורשת המקצועית שלו: הצד האפל של הנדל"ן, כמו גירוש בכוח של דיירים עלובי החיים והפעלת אמצעים נגד בעלי חוב. אלא שמבעד למוסיקה הרועמת באוזניות, מבליחה לרגעים מורשת אחרת, נשגבת – המוסיקה של באך, מורשת אמו הפסנתרנית, שנפטרה לפני שנים, אבל לימדה אותו נגינה בילדותו.

 

לא אומר מלה על האור שמגיע מגבה של המורה הסינית, הקוטב של המוסיקה, הרוח, הגאולה, ומנגד והאפלולית הרובצת מעברו האחר של תומס

בין שני הקטבים הללו מוטח תומס בשם האם ובשם האב. בלב המאפליה נדלקת אצלו תקווה כבויה לשוב ולהאחז בעולם שהוגלה ממנו. מרגע זה הוא מתחיל ללמוד שיעורים פרטיים אצל פסנתרנית סינית. בתהליך מואץ ואינטנסיבי הוא מנסה לצקת את הזעם שאצר לתבניות רגש מופתיות המנשבות מהמוסיקה של באך.
השעורים הם דיאלוג שובה לב בין נגינתה העדינה, רחבת הנשימה של המורה, לבין פרצי הכעס הבלתי מרוסן שתומס שופך על הקלידים. שיחה מילולית לא תיתכן ביניהם, כי הצעירה אינה דוברת צרפתית. באחד מרגעי השיא היא מדברת אליו בהתרגשות, מסבירה בלשונה על הרוגע שבמוסיקה. כך אומר לנו אודיאר שתומס אינו מבין את שפת השקט, זו סינית בשבילו.
האם יצליח תומס באודישן וישוב למוסיקה? האם הגיע לתחתית וכבר לא ניתן לעלות? השאלות האלו מלמדות שראינו יותר מדי סרטים אמריקאים. התשובה היא לא. לשתי השאלות.
האדם יכול לשנות את מצבו, אבל אין רק שתי אפשרויות. זו הגרסה של אודיאר לגאולה.
כשרומן דורי פורץ למסך, אי אפשר שלא להזכר בבלמונדו הצעיר. השניות של מושך ומרתיע, יפה ומכוער, מתועב ואהוד,כוכב ובריון ליגה ג', חוזרת למסך, ושוב זה עובד. אני יודע לעשות רע בדרך כה מצודדת, רומזת לנו הדמות, אבל אם תשלחו לי תו של מוסיקה שמיימית אאחוז בו ואצא מהרפש. כמה מרענן להציג מחדש את האופציה לגאולה דרך האמנות והרוח, גם אם אתה זרוק בתעלה בצד הדרך, מתחת למגפי התוקף.
  
"לבי החסיר פעימה". בימוי: ז'אק אודיאר; תסריט: ז'אק אודיאר, טונינו בנאקוויסטה; צילום: סטפאן פונטן; מוסיקה: אלכסנדר דספלה; שחקנים: רומן דורי, נילס ארסטרופ, לין דאן פאם, יונתן זכאי, אור אטיקה, עמנואל דבוס, אנטון יקובלב, מלאני לוראן, עמנואל פינקל

המניפולציה הגדולה של הזכות לתת שם

מי שלמד בבית ספר ישראלי בשנות החמישים מכיר היטב את הרוטינה: המורה נכנסת לכתה, מגלה שיש שמות גלותיים בקרב התלמידים, והיא מחליפה מקלרה לנוגה, מהנרי לחיים ומפרלה לפנינה. זהו אקט המשלב כח ואמירה: במו פי אני מעבירה אותך דרך כור ההיתוך הישראלי!
ההיתקלות בשם משפיעה על ההסתכלות. אותה צעירה דקיקה ואטרקטיבית זוכה למבט שונה אם היא מציגה את עצמה כבריג'יט או מרים. וציורו הנפלא של דלקרואה נקלט במקביל לשמו המלא "החירות מובילה את העם אל המתרסים" ויחד יוצר הסחפות לעבר מטרה אחת. אבל אילו היה נקרא "עשרות חיילים צרפתים דולקים אחרי זונה אחת" אי אפשר היה להמנע מהסתכלות אירונית, בלי שיגרע מכוחה העצום של היצירה.

 

חירות נוהגת את העם למתרסים (1832) – הציור מתאר את מהפכת יולי 1830. דלקרואה עצמו לא השתתף בקרבות אולם חש צורך "לצייר בשביל המדינה". המון נישא של אנשים חמושים, מובל בידי אישה חצי עירומה הנושאת את דגל הטריקולור ונער נושא אקדחים, מזכיר גל גדול רגע לפני השבירה. גופות המהפכנים שרועים על הקרקע כשאת הרקע ממלא עשן לבן. הצבעים של הדגל מודגשים היטב.

 

לכל אדם יש שם, אבל לא כל אדם יכול לקבוע מהו השם. הקרב על הזכות לקרוא בשם חושף צפורניים של כוח, אלימות וכסף. הקרב על הזכות הזו ניטש בחזיתות רבות. בשיח הכלכלי-חברתי, למשל.
תוכנית כלכלית אינה יצירתם של כלכלנים בלבד. למעשה, יש בה חלק מרכזי לקופירייטרים. ניקח לדוגמא מהלך מורכב שנועד להעביר כספים ממקום למקום וקשה להסביר אותו ואת השלכותיו. השם שיינתן לצעד ישפיע לא מעט על אופן התקבלותו. הוא עשוי להתקבל בתחושת רווחה אם ייקרא צמיחה אבל יעורר התנגדות עזה אם ייקרא העמקת הפערים. או פיטורי שליש מעובדי חברה. זה מתקבל על הדעת אם ההליך נקרא התיעלות, אבל אחרת לגמרי אם הוא נקרא השלכת עובדים כדי להגדיל בונוס להנהלה.
לכן צוותי היח"צנים והתדמיתנים הנחשפים בכל פניה לציבור: מו"מ לשלום או מו"מ לנסיגה? לא פרטנר או חמאס מתון?  משתמטים מצה"ל או נהרגים באוהלה של תורה?
 
יש תחום שלם שכוונתו למכור תדמית, הפרסום. אחד הכלים החזקים שלו הוא מתן השמות. איך מוכרים מוצר שעיקרו מספר גרגרי תירס מצופים בפירורי לחם? נותנים לו שם קולע: שניצל תירס! נשמע טעים, בריא, ויחד עם זאת – שניצל כמו שאנחנו אוהבים. נכון, בלי השניצל, אבל בכ"ז – המלכודת נסגרה. שניצל אחר שקלע בשם והצליח במניפולציה, הוא שניצל הבריאות. לפני שנים, כשעבדתי בפרסום, אמר לי טכנאי מזון של אחת החברות: אם את דואגת לבריאותך – אל תאכלי את המוצרים שלנו. אני לא נוגע בזה. ואז הגיע תיאור מזוויע של שומנים מוקשים ושאריות עיבוד פולי סויה, הנעטפים בפירורים אטרקטיביים ויזואלית, ועמישראל מלעיט בהם את ילדיו. העיקר הבריאות. אז מי מחליט שמותר לקרוא למוצר "שניצל בריאות", גם אם הוא מכיל שאריות ייצור מזון ירודות?
 
ולפני סיום, סיפור על חברתי המקיימת ויכוח כרוני עם אחייניתה המתעקשת לקרוא לה דודה. "אני טלי" אומרת הדודה. והשאלה: מי קובע?
 
זה קורה גם במישור הלאומי, כמובן: מכירים את שדרות ירושלים ביפו?  השדרה היפה הזורמת מדרום תל-אביב ועד גבול בת-ים. השדרה הוקמה בשנת 1915 על ידי המושל התורכי של יפו דאז, חסן בק, ונקראה שדרת ג'מאל פאשה. עם הכיבוש האנגלי נכבש גם שם השדרה, והוסב לשדרות המלך ג'ורג' ואנחנו קבענו בעלות כשקראנו לה שדרות ירושלים.
 
ובדומה, רשימתו המצויינת של יואב קרני על דרום אפריקה ומלחמת השמות

http://www.reshimot.co.il/karny/10228.asp

ֽיבָמָה – שפחת המין המשפחתית

4 כוכבי צדק

זה התחיל לפני זמן רב כל-כך, הסחר בנשים. עכשיו אפשר לראות על הבמה איך זה התרחש. תאטרון אתגר מעניק לנו הצצה אל מעמדה של שפחת המין המשפחתית עם כינון המסורת היהודית.
בראשית ל"ח מספר את סיפורה של תמר שנישאה לער, בנו של יהודה. אחרי מותו נאלצה להרות מאחד מאחיו, לפי החוק שנהג אז. זה לא היה אפשרי, והיא נשלחה חזרה לבית הוריה, עגונה. בערמה פיתתה תמר את יהודה חמה, והרתה לו. http://kodesh.snunit.k12.il/i/t/t0138.htm
תיאטרון אתגר מציג את הסיפור התנ"כי, אך כבר בחירת השם מעידה על נקודת המבט: "אשת". אשה בסמיכות. זהו סיפורה של תמר: רננה רז, המרגשת ויובל פיינגרמן "לבושים" בחמש בובות, מושכים אותנו בעידון אכזרי לתוך האהבה המלבלבת בין תמר לער, בכורו של יהודה, עד לרגע בו הוא מת והיא הופכת ליבמה. מהי יבמה? לפי הצו התנ"כי היא אלמנה חסרת ילדים, הכלואה בין הגברים במשפחת הבעל. מי שירצה – יבעל אותה, עד שתהרה. אם לא ירצה – היא עגונה לנצח.
"אשת" עוקבת אחר נסיונותיה של תמר לפתות שני גברים, אונן ושלה, גיסיה, שאין לה ענין בהם. מתנהל משחק מקדים המעורר תחושה של ציד: אונן מתקרב לתמר, נוגע בה שוב ושוב, והיא נמלטת באינסטינקט, אך שבה בצו ההכרח. אבל אונן הוא אבי הפעולה הקרויה על שמו עד היום, לכן הוא מגפף את תמר, אבל גומר בחוץ. ילד לא יצמח מכאן וגם לא ישועת-תמר.
בצעד מכמיר לב היא מנסה לפתות את שלה הקטן, הקטן עד כי אינו מסוגל לעוררות מינית. וכך נשלחת תמר לבית אביה, להמתין לשלה, שיגדל ויהיה בעלה. מקץ שנים מגיעה השמועה כי שלה נשא אשה, ואת תמר שכחו. לא נורא, העיקר שלא תבייש את המוסר הנהוג ואת המשפחה, ותשאר בבית הוריה ערירית ובודדה.
אלא שתמר נוקטת יזמה, מתחפשת לזונה וממתינה ליהודה היוצא לעסקיו. לגברים, כידוע, מותר לשכב עם זונות, כי יש להם הכשרון הנפלא הזה שלא להוליד ממזרים. הם גם אינם צריכים לבדוק את מוצאה של האשה, כפי שהוכיח יהודה כשנשא אשה כנענית. כשיהודה פוגש את תמר המחופשת, הוא עושה מה שמותר לגבר – מתפתה ושוכב אתה. אלא שתמר אינה תמימה כבתחילה. היא דורשת ממנו את טבעת החותם שלו כערבון, ונעלמת מחייו.
כשנודע ליהודה שתמר "הרתה לזנונים" הוא מצווה להוציאה להורג, כאילו לאקט הקובע לא נדרש שיתוף פעולה גברי. אלא שהחותם בידה והסוף הוא טוב. טוב עד כדי כך, שלימים יצמח משושלת זו דוד המלך. עוד דרך חתרנית של הסיפור התנ"כי לומר: רק אמא יהודיה? רק יבום? אולי, אבל רק ב"כאילו".

בתוך הויכוח העכשווי הניטש עד חורמה על הקול הדובר והמודר בתרבות, חוזר הטקסט המקראי ומציג את ריבוי הקולות שנשתמרו ברורים וצלולים בתוך המינימליזם המהודק שלו. זה קורה אפילו ברובד הלשוני. הדוגמא הבולטת "יבמה". מאין באה המלה הזו? אכן, מהשורש י.ב.מ, אלא שבמילון אבן שושן מצויין במיוחד שלא ידוע מאין הגיעה אלינו מלה זרה שכזו. רבים עסקו בה, באשה הזו המצפה לגאולה, ובינתיים נתונה לתאוותם ושרירות לבם של בני המשפחה. התלמוד מלמד שיבמה זו העסיקה את דמיונם של גברים שישבו בחברותא עד שנזקקו למסכת שלמה כדי להכיל כל מחשבותיהם. כך, למשל, פינטזו על יבמה שלבעלה חמישה אחים ושאר אופציות שגם חוברות פורנו עוסקות בהן. ומהו יבום זה אם לא לשכב עם אשת אחיך? אם לא האמירה שמאחר ומדובר ברכוש המת (שהרי נקנתה בטבעת), הרי כמו ארון משפחתי, קודם זכותם של בני המשפחה להשתמש בארון, ואם אינם רוצים – נסגור את הארון במחסן.
"אשת" הוא סיפור האשה שיצאה מן המחסן. אלית ובר, יוצרת "אשת" עקבה אחר קולה של תמר שנשתמר בשתיקתו החתרנית בטקסט המקראי, ועכשיו הוא נשמע ונוגע ללב.

"אשת", תאטרון אתגר, יצירה של אלית ובר, מוסיקה מקורית ברי סחרוף. על הבמה רננה רז, יובל פינגרמן.