מתי יתקבל החוק לביטול מפלגות השמאל?

שמאלני אינו תואר, זו האשמה. ומאחר שמדובר בבוגדים תוקעי סכינים בגב האומה, ננקטים נגדם צעדים. אבל למה לנסות לנפות אותם מהתקשורת, מבתי המשפט, מהאקדמיה? לא יותר פשוט להוציא את מפלגות השמאל אל מחוץ לחוק?

 

רוזה לוקסמבורג

ניחוח קל של נוסטלגיה עולה באפי כשאני שבה ושומעת את הקריאות המוכרות "תוקעי סכין בגב האומה", כפי ששמעתי במקור Dolchstoßlegende. זה היה כשמפקדי הצבא הגרמני העידו בפני הרייכסטאג על הסיבות לכישלונם במלחמת העולם הראשונה, ותלו את האשמה בשמאלנים (ובמרומז יהודים).

גם שם, ההמונים קנו את הרעיון. כל-כך יותר נוח לאתר קבוצה שתישא באשמת הצרות הלאומיות, מאשר להסכים לחלוקה צודקת של הנטל.

אחר-כך, כשהתחלף השלטון ב- 1933, הוא אימץ את הרעיון בהתלהבות ובגדול. המהלך הזה אִפשר לו לפתור במחי רעיון אחד, שתי בעיות שלטוניות: האחת למצוא את האשם הפרמננטי בכל החולאים והקשיים הקיימים, ואלו שעוד יצוצו; והשניה להדיר כל מתנגד לכל דבר ולתפוס את השלטון האבסולוטי במדינה.

 

לא עבר זמן רב, והממשלה הנבחרת הוציאה אל מחוץ לחוק את כל  הארגונים שאינם נציונל סוציאליסטיים וביטלה את כל המפלגות למעט מפלגת השלטון.

עבר הרבה זמן, אני לא זוכרת בבהירות כל פרט, אבל זוכרת היטב את ההפתעה כשהאשימו אותנו בשריפת הרייכסטאג, וכולם קנו את זה.

 

 

מעניין, שגם בישראל רוב השמאלנים הם יהודים. ומעניין שגם הם תוקעים סכין בגב האומה, למרות שמאז מלחמת העולם הראשונה כבר יש אמצעי לחימה יותר משוכללים לחיילים (גם השמאלנים שבהם). ומעניין עוד יותר שגם אצל היהודים קונים את זה.

 

לאור כל זאת, אני רוצה לצאת בשתי קריאות נרגשות, שתיהן מועתקות מגופי ימין:

1. אל תתנו להם רובים(!) (קונספט ישראלי)
2. יבוטלו מפלגות השמאל (!) (קונספט גרמני)

 

שירת נשים או שירת מזרחיים – מה יותר גרוע?

 

עופרה חזה. אשה או מזרחית?

 

לאחרונה חדר לשיח שלנו מושג שמצליח לקומם עוד לפני שיורדים לעומק פשרו החברתי: 'שירת הנשים'. המושג משליך אותנו באחת לסיטואציה שבה נשים שרות עם גברים או בלעדיהם, וקבוצה של גברים מתמוטטים מחמת פיתוי וחייבים לנוס על נפשם. מכאן התקדם השיח עוד צעד אחד, אל עבר הטענה: אם שירת הסירנות יכולה להטביע את ספינת הגברים, אולי נאסור עליהן לשיר בפומבי, או לפחות בפומבי אחד. צה"ל. 

מאז עזיבת החיילים הדתיים את אירוע השירה המסוכן בקורס הקצינים, אנחנו מוצפים בחובשי כיפות המגיבים בלהט. רבנים אחדים ניסו לשכנע את גנץ לוותר לדתיים על קול באשה  

,הבוקר, ב"הכל דיבורים" הסביר בהתרגשות אחד הרבנים הצבאיים לשעבר, ודתי בהווה, ש"מה יקרה אם הם יקומו ויעזבו עד תום 'שירת הנשים'?! למה לא לאפשר להם את זה?"

האמת היא, כפי שהסביר לי מומחה לקצינים, שבקורס קצינים כל מי שאינו מציית, ללא הבדל מהו אי הציות ומהו העונש – עף מהקורס. אם ברצונו להיות קצין, עליו לשוב ולעשות מועד ב', כדי להראות שאין מדובר במעידה חד פעמית.

 

להצדקתו הסביר אותו רב, כי ההנחיה הרבנית שונה כשמדובר בטקסים דוגמת יום השואה, שם מתבקש החיל הדתי לכבוש את יצרו ולהישאר במקומו אפילו אם ירדנה ארזי שרה.

 

האבחנה הזו מאוד תמוהה: הרי ממה נפשך, אם החיל שלנו מצליח לעמוד בשירת נשים ביום השואה, למה לא יצליח לעמוד בה בסיום קורס קצינים? ואם יצרו משגע אותו והוא לא מסוגל להתרכז בנוראות השואה ומלחמת העצמאות, אז למה לאפשר לו להשאר?

 

אבל כל אלו הם רק סממנים של אפליה מקיפה יותר שהמדינה גם מקבלת וגם ממסדת. ההדתה של צה"ל. הפיכת הצבא לגוף דתי גורר אפלייתן של נשים ודחיקתן מהמרחב הציבורי בצבא. זה מתרחש מאליו, בבחינת המשך אותה תופעה בחברה הדתית. תחת האיצטלה של "רגשות דתיים" זה הפך לגמרי לגיטימי לפגוע בזכויות נשים ובזכויות חילוניים.

למה הדבר דומה? הרי יש בארץ לא מעט משפחות שסולדות מזמר מזרחי. האם צה"ל היה מקבל את בקשתם של חיילים בני אותן משפחות לסלק מצוותי ההוואי את המזרחיים? האם הייתה קבוצה של יוצאי ליטא מבקשת מהרמטכ"ל לאשר לבניה החיילים לצאת בשעת שירת מזרחיים? האם ב'פוליטיקה' היה מתקיים דיון בלגיטימיות התופעה ובדרכים כיצד הגזענים יכולים לצאת מהמופע עד תום שירת הזמרים המזרחיים?

המתראיינים חובשי הכיפות (כן, לא כולם, לא ממש כולם) מתחטאים: "ככה גדלנו. צריך להבין". ואכן אנחנו מבינים. הגזענות כלפי נשים מבקשת להיות מוכרת רק משום שהיא לא חדשה, אלא נשענת על הדרה, דחיקה ושעבוד ארוכים.

 הכפייה הדתית הזו בצה"ל פנים רבות לה, ולמעשה לא רק פנים אלא היא השתלטה על הגוף כולו. למשל, עניין הכשרות. שנים היה בצבא אוכל כשר לחיילים דתיים, שלא הסתפקו בלוּף הנודע לשמצה. עד שהוחלט לחסוך לחיילים החילוניים כל אופציה לצ'יזבורגר, ולהפוך את הכשרות לעסק משגשג הרוכש מטבחים מיוחדים להפרדה גם במקום שרק חילוניים (וחיילות, רחמנא ליצלן) משרתים בו, המעסיק המון חיילים בתשלום, ועוד ועוד תקציבים הכלולים ב'תקציב הביטחון' ולמעשה הם תקציבי דת.

אבל הדובדבן של הכשרות היא הכפייה על החילוניים. למשל, חייל חילוני שנשאר בבסיס בפסח, מפספס את ליל הסדר בבית ואת מאכלי החג הביתיים, אסור לו לקבל מההורים חבילת חג, מחשש שהוא יקבל סנדוויץ' האהוב עליו, ולא מזון שהדתיים מסכימים שיאכל. מותר לחייל לקבל פטור מאמירת ההגדה ופגישה עם דודה בתיה על שולחן המשפחה, אבל אסור לו לקבל את הצ'יזבורגר שויתר עליו כבר בפיסקה הקודמת, ואפילו לא חבילת ביגל'ה כשרה למהדרין, כי הדתיים כבר עברו עם הנר ושרפו פירורים.

אבל בכל אלו לא די. הדת היהודית, כידוע, מתפצלת לכתות כתות, זה לא יאכל אצל זה ולהיפך. כל אלו מבקשים עתה להקצות מתקציב הביטחון עוד כספים כדי להכניס לצה"ל כשרויות שונות. מה פתאום שנכפה על מישהו שלא נוגע באוכל שהכשירה הרבנות הראשית, לאכול דווקא אותו. לא די שכופים אותו על החילוניים? לכל כת בדת היהודיתכשרות משלה, והיא רוצה תקציבים כדי לממן עוד רב ועוד צוות מכשירים.

ומה עם הצמחונים? למה להם לא מגיע לשרת בבסיס שאין בו בשר, הפוגע ברגשותיהם?

ומה עם החילונים המבקשים שכל אחד יאכל מה שיאכל, ויתן גם לאחרים לאכול בשקט?

מספרם העצום של כופי הדת הללו בצה"ל נובע בין היתר גם מתנאי השירות המיוחדים: לחיל דתי יש 'הסדר', שכבר משמו עולה ריח של קומבינה. במקום שלוש שנים לחייל חילוני, הוא משרת שנה וארבעה חודשים, ובכ"ז נחשב לחיל מלא.

וקריאה לשלטונות צה"ל: הדתיים לא ממש שמים על התנ"ך, יש להם כל מיני הלכות לכל מיני קבוצות, אבל לנו כדאי לזכור איך חגגו בני ישראל את הניצחון על סיסרא:  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא,  לֵאמֹר.  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  בְּהִתְנַדֵּב  עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.   ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ 
רֹזְנִים:   אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 

דבורה שרה, וכל העם האזין, מלכים, רוזנים ו-כ-ו-ל-ם. והיא יכלה לומר בגאוה אנוכי אשירה! (בלי אישור מהרב הצבאי ובלי שבני הכת ההסדרית יצאו מהתנ"ך.

הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה

7.8.2011

לפני. כאן יהיה עם מי לדבר

 מזכיר: אתמול התכנסו 380,000 מפגינים בתל-אביב. מילאו את רחובות מרכז תל-אביב.

שר התחבורה: רחובות? זה התחום שלי. למה לא הודיעו לי?! אם הם היו בכביש, זה מנוגד לתחבורה החופשית שלי.

 שר השיכון: ברחוב? מה אין להם בית?

מזכיר: הם אומרים שלא. והם אומרים שהם רוצים אחד.

ראש הממשלה: אחד? מצחיק. אגב בית אחד, אתמול הייתי בבית אחד שהתכנסו בו אלפי אנשים למסיבת טבעת היהלום הגדולה שקנה בעל הבית לבעלתו. אז מה אתה אומר, שהיו עוד אנשים שהתכנסו אתמול? חשבתי שכולם היו במסיבת היהלום.

מזכיר: לא, זה לא אלו.

שר הביטחון: העלו מסוקים לאוויר?

שר המשטרה: שניים. אז מי אלו?

שר החוץ: רוסים?

שר הפנים: דתיים?

שר בלי תיק א: מתנחלים?

מזכיר: השכבות החלשות ושכבות הביניים.

ראש הממשלה: צחוקים. אתה מתכוון הרקבובית והעלים?

מזכיר: כן, אלו.

שר האוצר: אבל הרי הם ממלאים את התפקיד שלהם ויש תוצאות פנטסטיות.

ראש הממשלה ( בחיוך לשר האוצר): הרקבובית שמדשנת את הצמיחה היחידה מסוגה בעולם.

שר האוצר (מחזיר לו חיוך): והקבוצה שקבלה הזדמנות לחיות מחוץ לזבל, אבל רחוק מאיתנו

ראש הממשלה: ולא לשכוח לנפנף להם כל החיים באופציה.

שר הפנים: אופציה?

שר האוצר: אופציה – פעם תהיה לכם דירה, פעם תהיה לכם תחבורה, פעם תהיה לכם משכורת נורמלית. רק חכו בשקט.

ראש הממשלה: אף פעם לא שמעתי שדשן מתעורר ושהעלים מתחברים אליו?!

מזכיר הממשלה: זה שוק חופשי…

שר האוצר: דשן היא מילה יותר יפה לזבל.

ראש הממשלה: גם רקבובית מילה יפה. וגם הצמיחה שהביאה פנטסטית. היא העשירה אותנו בפרחים נדירים. בגובה מגדלים במרכז העיר. (בשביעות רצון) הצמיחה גברים חופשיים עם כל ההון שבעולם.

שר בלי תיק ג': אז איך מחזירים אותם הביתה? איך מחזירים לנו את השקט לגרוף כפי יכולתך?

שני שרים בלי תיק בבת אחת: ועדה!

מזכיר: יש לנו את רשימת בעלי העניין ומתוכם נבחר שורה ארוכה ומיגעת שתטרחן את המוחים עד התעייפות סופית.

ראש הממשלה: בלי נשים!

שר האוצר: אולי אחת לקישוט נגד פמיניסטיות.

שר בלי תיק ב': בצד השני דווקא יש ריבוי נשים…

שר הפנים: זה בניגוד ליהדות.

שר החוץ: שוב השמאלנים נגד מדינה יהודית.

שר השיכון: את הבחורות עם הדירות צריך לשלוח בחמישי למטבח, לבשל לשבת.

שר הפנים: וביום רביעי קניות לשבת, שיהיה מה לבשל.

ראש הממשלה: בחורות? יהיה צחוקים.

מזכיר: אז לפרסם הודעת הרגעה על הקמת ועדה?

סיכמנו!

 

9.8.2011

 

מזכיר: אין ברירה, שוב נפגשים, כי המאהל לא מתפזר.

ראש הממשלה: מה עם הציוד החדש לפיזור הפגנות?

שר המשטרה: זה עובד על ריח של ערבים.

שר האוצר: והמסוקים החדשים?

שר הבטחון: זה עובד רק בהסעת קצינים בכירים ופונקציונרים עכשוויים.

שר בלי תיק א': למה שלא ניתן להם פרור?

שר בלי תיק ב': הם יסתפקו. פירור זה הרבה בשביל רקבובית.

שר האוצר: אבל מהפרוסה של מי ניקח את הפירור?

ראש הממשלה: (מגחך בשביעות רצון) קיצוץ רוחבי?!

שר האוצר: (מרוצה) ניתן להם פירור מימין וניקח אותו משמאל?

שר התיירות: למה רוחבי? אצלי אין מה לקצץ!

שר המשפטים: בטח לא אצלי, עם כל העבריינים והמושחתים האלו.

ראש הממשלה: טוב, אבל אי אפשר לקחת מהיכן שיש

הרי לא במקרה חילקנו למי שרצינו.

שר החוץ: אי אפשר לקחת מההתנחלויות. הם המצביעים שלנו.

שר התיירות: להיפך, בואו נסלול שם עוד כבישים, ככה נספק עבודה לעוד מובטלים.

שר האוצר: אבל אין אבטלה. פשוט אין הכנסה מעבודה.

ראש הממשלה: רגע, רגע. לא להתלהם. תיכף עוד תגידו לתת שכר הוגן לעבודה. צחוקים.

שר המשפטים: זה יערער את המעסיקים, ובעיקר את הקבלנים הנצלנים.

ראש הממשלה: בלי קבלנים, כל השכר שאנחנו משלמים עבור העובדים שלנו, יגיע לידי העובדים. וממה יתעשרו הקבלנים? תארו לכם, סדום ועמורה.

שר בלי תיק ב': אולי כדאי לחזור על המנטרה השמלאנית. כמו עד עכשיו, מי שלא אוהב שעושקים אותו, הוא אויב העם.

שר בלי תיק ג': משום מה זה לא עובד הפעם.

שר האוצר: אני אומר לכם, כדוקטור לפילוסופיה, שכבר אריסטו ידע שכדי ללכד את כולם צריך למצוא שעיר לעזאזל שיוצג כאויב משותף. אנחנו מצאנו את השמאל, ולא נוותר עליו.

שר החוץ: הצלחנו אפילו לשכנע את הרקבובית שמי שדואג לזכויות שלהם, ושל בני אדם בכלל, הם טרוריסטים שמאלנים. אלה יאכלו כל דבר.

 

תנו לק.ג.ב לחסל את השמאל בדרך הקצרה

למה צריך גם את חוק החרם וגם ועדות חקירה לשמאל, כשיש ידע רב כיצד לחסל את הסמולנים בשיטה יותר יעילה?

 

זהירות. הצילומים המופיעים כאן הם של שמאלנים שהמשיכו בדרכם אל השמאל, למרות רדיפות הרשויות.

 

     

דאו אונג סן סו קי

 

רק אתמול התקבל חוק החרם, וכבר הוחלט על הקמת שתי ועדות לתחמון חקירת השמאל. ולמה צריך תחמון? הרי יש משטרה היכולה לחקור כל עבירה על כל חוק. אז זהו, שלא מדובר בעבירות. השאלה האמיתית היא איך לחקור שמאלנים ולמצוא אותם אשמים. הבעיה היא שמדובר באנשים שלא עברו על החוק, לא עסקו במעשים אסורים כגון ריגול, שיתוף פעולה עם אויב, מסירת מידע. הפעם מדובר ברצון  להוציא אל מחוץ לחוק אנשים שעושים דברים שמותר לעשות. אבל רק אותם, ויחד עם זאת לא להפריע לאחרים לעשות אותו דבר בדיוק.

פושקיןרוזה פארקס

העובדים הם מחלה

הולכים קדימה. מתקדמים אחורה.

העובדים הם מחלה, צריך לעקור אותה מהשורש

יהודי לא מנצל יהודי (אם יש לו ערבי)

 

האחד במאי. חג העובדים. ישראל, מדינה טולרנטית והדמוקרטיה היחידה מסוגה, מאפשרת לעובדים לצאת בריש גלי ולהצהיר על הנטיות שלהם: הם עובדים. כאילו לא השתנה העולם, כאילו אין להם מושג שהנכון הוא לחיות על ההון ועל עבודה זולה של אחרים, הם מתייצבים בראש חוצות עם הניגון הישן: רוצים זכויות, רוצים להתארגן.

 ולא שלא ניסו כבר הכל כדי לגמול אותם מדרכיהם הרעות. שוב ושוב נרתמים אנשי עסקים ובעלי הון – אלו שמגיעה להם תודה שהם נותנים לנו לנשום חינם במדינה שלהם – כדי להפעיל תוכנית הבראה. כולם יודעים שתוכנית הבראה היא שם קוד לפיטורי עובדים ושליחתם לעתיד חדש ללא העבודה הממארת הזו. אבל הם, ממש כמו תאים סרטניים, גם אם נפטרת מהם במקום אחד, הם שבים ומופיעים מקץ זמן במקום אחר. וגם שם, במקום להסתפק בשכר רעב ולהגיד תודה, הם דורשים 'זכויות'. פתאום הם צצים עם דו"חות, מדברים על הזכות לתזונה, הזכות לדיור, הזכות לניידות. מאין כל הדו"חות האלו, אחרי שנים שכוחות השוק (שוב שם קוד, הפעם לגורפי הרווחים) שקדו על הדרה מחינוך והשכלה. מי הם הבוגדים שזכו בהשכלה ומעמידים אותה לרשות הדו"חות המפריעים, עוד מהמורה קטנה בדרך לעוד הון גדול.

ולשם מה הם עושים את כל זה? עבור הפרוטות העלובות וספיגת נוהגי האדנות של הבעלים אלו הקרויים מעסיקים? למען הזכות לקום מוקדם מדי בוקר, לעבור בדיקת נוכחות, נזיפה על איחור, או גרוע מזה שבח על דיוק, ובמקרים חמורים במיוחד אפילו זכייה בתואר עובד מצטיין על עבודה שזיכתה את המעסיק בהמוני מיליונים? לא מובנים, העובדים האלו. הרי הם מודים בפה מלא, בדו"חות שהם עצמם מנפיקים, שאינם מספקים לילדיהם את הצרכים הבסיסיים כמו מזון מאוזן, קל וחומר שאינם מעניקים להם בריאות כהלכה וחינוך ראוי. בינינו – כמה ילדי פועלים נוסעים מדי קיץ לסאמר סקול? לכמה מהם יש גישה לשר הביטחון ו/או ראש הממשלה לשעבר? כמה מבינים איך שעון יכול לעלות בסכום שאבא שלהם מסתפק בו לשנת עבודה שלמה?

 

אחת מאבני הנגף בדרך המלך הוא המיתוס הישראלי 'עבודה עברית'.  זהו פרק היסטורי בתולדות הישוב בארץ, הקורא להעדפת עבודה עברית על עבודה נוכרית. כמובן שמדובר בפראיירים ובורים שהסכימו לעבוד בעבודות שחורות, ממש כאילו לא היו יהודים. הטעות הפטאלית שלהם ניכרת כבר בבחירת המלים: הם כינו את העובדים-הזרים- שקַל- לנצל בשם הרומנטי 'נוכרים', ובכך שמטו את הקרקע מתחת ללגיטימציה של ישראלים רבים שהיו יכולים להתעשר על חשבוננו כבר אז, והפסידו שנים של חיי עושר עצום. ומי יפצה אותם על כך?

 אבל היום, במצעד האחד במאי שנדחק לשלהי אפריל, נראה כי סוף סוף נרשם תיקון: שורות שורות של עובדים ופועלים, הקרויים ערביי ישראל, שירטטו את קו העבודה. אלו הם מבצעי העבודה העברית. כי גם היום העבודה העברית היא שלנו, אבל היא מבוצעת (וגם זה רק כשמרשים להם) ע"י פועלים ערבים. בבחינת הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. הסיטואציה הזו הרבה יותר נוחה למוסר: הבה ננצל את הפועל, אחרי הכל הוא לא יהודי. נכון, אם אין ברירה, אז יהודי מנצל יהודי. אבל תודה לאל שיש גם ערבים בארץ הזאת.

יום הזיכרון שוב הפתיע את מכבי

 

רגע, רגע, בדיוק נכנס לי יום הזיכרון

איך קורה שיום הזכרון חל בתאריך לא מתוכנן, ומתעקש להתנגש עם היורוליג? מה, כשקבעו את המשחקים לא היה לנו לוח שנה?

 

רגע, רגע, עוד אל תכריזו מדינה. שבת

לתומנו חשבנו שלוח השנה מתנהג בצורה מסודרת. לכן כולם שלפו יומנים, תיאמו תאריכים, הקפידו שלא יפול על שבת, המוני אוהדים רכשו כרטיסים, סימנו את המועד, ערוצי טלוויזיה ערכו את לוח השידורים בהתאם, ופתאום, רגע לפני, נודע למכבי שיהיה יום הזיכרון. מלבד, כמובן, שאלת השאלות "מתי יוצא החג השנה". שהרי מדובר בלוח עברי המתורגם ללוח האזרחי. אבל מסתבר שאפשר לחולל ניסים ומהפכים גם בלוח האזרחי, שאין לו כל קשר למקורות היהודיים או הדתיים. היכולת הלאומית המופלאה הזו לשנות את הזמנים החלה מבעיית יום העצמאות.
ביום שישי ה' באייר תש"ח, בשעה 16:00 הוכרזה מדינת ישראל.
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נשא את ההכרזה, כל בית בישראל היה צמוד למכשיר הרדיו "….. הוכרז על הקמת ….."
היה זה יום שישי, ערב שבת מלהיב מאין כמותו והמונים יצאו וחוללו ברחובות ללא חשש חילול שבת. מנקודת המבט שלהם הם חוֹללו, לא חיללו. היום הזה נקבע כיום חג: יום העצמאות.
לכאורה, מאז נחוג החג מדי שנה, בתאריך בו הוא חל, כפי שיום ההולדת הפרטי חל ביום שהוא נופל מדי שנה. אבל בישראל נזכרו לפתע שלא יפה להקים מדינות בימי שישי, כשהשבת עלולה להיכנס בכל רגע ולהיתקל במדינה הצעירה שבדרך. זה גם מאוד מפתה, קטינה ממש.
ליהודים יש ניסיון ארוך שנים בחגים שחלים ביום לא מתאים. מה עושים כשפסח נופל בשבת או יום כיפור בשישי? במקרים כאלו יש סידור שאלוהים מסכים לו, מיני "עירוב תבשילין" ותפילות מיוחדות. אבל בעניין יום העצמאות לא הגיעו להסכמה מדאורייתא, ואז תוקן בכנסת החוק ו"הוזז" יום העצמאות בעדינות ממועדו המקורי.
עד 1957 נחגג יום העצמאות במועדו. כן כן, זה קרה פעמיים בשבת ופעם אחת ביום שישי. אבל ב-1958 "הוזז" החג לראשונה וב-2004 הוזז לאחרונה כך שנותרו רק שלושה ימים בשבוע בהם "מותר" לחגוג את יום העצמאות: שלישי, רביעי, וחמישי. 
יש גם הסבר לצמצום: בחגים הדתיים יש שבתון, ואסור למאמינים לטייל ולבלות, ממש כמו בשבת מן המניין. לכן זה לא משנה להם באיזה יום בשבוע חל החג. ואילו ביום העצמאות יש יום כיף. אבל אם הוא חל בשבת הדתיים מפסידים. הם רואים את כל עם ישראל מטייל בארץ ישראל ואילו הם נאלצים להישאר בבית עם תורת ישראל. וכך ירדה השבת מסדר היום של העצמאות. גם יום שישי משאיר את הדתיים עם חצי יום לפני שצריך לסגור את המנגל ולדהור הביתה, כדי להשיג את השבת. כאן לא תמה ההתחשבנות. מאחר ויום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, ובטקסים שלו משתתפים רבנים, הם לא מוכנים להפסיד את האירוע. ולכן, גם יום הזיכרון לא יחול בשבת. לכן צריך לשוב ולמצוא מקום בלוח השנתי של כל שנה, להכניס את שלושת הימים יחד, ולא בשבת. צא ולמד: כשאומרים לילדים בביה"ס ש"היום יום העצמאות" הכוונה היא בעצם שאולי זה לא ממש היום, אבל היום מותר לחגוג, לפי הפשרה הקואליציונית. קצת כמו ילדים שנולדו ב- 29 בפברואר, והם חוגגים בתאריך רק אחת לארבע שנים.
אגב, את יום העצמאות הממשי (זה שהוקמה בו המדינה) אי אפשר היה לקיים לפי המצב הקואליציוני דהיום. שהרי אז ההמונים פצחו בריקודים ודהרו ברחובות, והשבת נכנסה בלי להפריע להם.

והנה השנה חל היורוליג ביום הזיכרון, וגם אם הגויים מוכנים להזיז ביום, אין כאן פתרון. כי כאן שולפת ישראל את החידוש השני שלה במניין הימים: כל יום נמשך 24 שעות, מלבד ימים שמתחילים לפי הדת והקואליציה כמה שעות קודם. הימים המתארכים הם תמיד אלו המקצרים את ימי הבילוי ומעבירים אותנו למצב של דום-שתיקה.

העובדים הסוציאליים ורטוריקת השוק החופשי

 

שוק חופשי

 

 

העובדים הסוציאליים נאבקים על שכרם של חבריהם שנזרקו לעמותות. אם המדינה תצליח, היא תפריט גם את השאר. נפטרתי ולא שילמתי. לכן המאבק על השכר בעמותות הוא גם על השכר שלהם בעוד זמן קצר

 

שוק מאורגן

כולם מסכימים ששכר העובדים הסוציאליים הגיע לשפל, ושהם יכולים להיות חברים של המטופלים שלהם מבחינה סוציואקונומית. כולם גם מסכימים שבאמת מגיע להם תגמול על עבודתם, למרות שהמדיניות הישראלית מעודדת דווקא תגמול על ניהול, ולאו דווקא על עבודה. כולם גם מוכנים לחתום בפועל על הסכם שאיכשהו מתגמל אותם על העבודה המפרכת. אבל רק בתנאי שלא כולם ייהנו מזה. משרד האוצר מתעקש לקיים מצוות הפרד ומשול גם בעובדים הסוציאליים. הוא מתעקש שישאירו בשטח את חבריהם בעמותות בשכר הרעב המשפיל שלהם. אחרי הכל, מדובר בעובדים שעד לא מכבר היו חלק מהממסד הממשלתי והמוניציפלי, ואנשי האוצר עמלו קשה כדי להפריט אותם משם לכל הרווחות. ועכשיו, לאחר שנוִפנְפו בהצלחה מרשימת מקבלי המשכורות של מוסדות המדינה, פתאום הם מבקשים את שכרם האבוד. אנשי האוצר לא מתבלבלים, הם שולפים מנדנם את אקדח 'השוק החופשי'. לטענתם, העלאת משכורתם העלובה של העו"סים בעמותות, היא 'התערבות בשוק החופשי', מהלך הנחשב למגונה בהרבה מתשלום שכר-רעב או מניצול מנוול רגיל. אלא שלמעשה ההתנגדות הזו עצמה היא התערבות בוטה בשוק החופשי. הרי משרד הרווחה (שהוא למעשה המעסיק של העמותות שמעסיקות את העובדים – להלן 'המעסיק') מעוניין ואף מצהיר בפרהסיה, שהוא מעוניין בשמירה על שיוויון בין העו"סים לקבוצותיהם. שר הרווחה, כחלון, ממש מבקש לשלם לכל העובדים הסוציאליים באשר הם. מי כמוהו יודע שמדובר בקרב בלימה, וכי אם יצליח האוצר לדלדל את המופרטים, תתפשט מגיפת ההפרטה גם לעו"סים שעוד נותרו לו, והם צפויים להתאחד עם חבריהם המקופחים בעמותות. והנה האוצר מתערב במו"מ בין 'המעסיק' לבין העובדים. גם מתערב, גם מפריע, וגם מטרפד. לא מספיק שהוא מאיים בשוטים ובעקרבים של השוק החופשי על עובדי ישראל, הוא גם נושא את השם המשוקץ לשווא. בבחינת מניפולציה בתוך מניפולציה. לא שיש כאן חידוש גדול, הרי כולם מעסיקים יח"צנים בוגרי אורוול האמונים על הדאבל-טוק, אז למה לא לנצל הזדמנות כדי להגיד הכל טוב, ולהתכוון אבל לא לכם?! המדינה (לא רק שלנו) דוגלת בשוק חופשי כרטוריקה שיווקית. אבל בפועל היא רגולטור שמכוון את זרימת ההון: הנחה בחשבון המים לדנקנר (רק מיליונים אחדים), העברת עתודות גז, העברת אוצרות ים המלח, העברת כספי הפנסיה שלנו כהשקעה – הכל לידיים מעטות. התערבות בשכר הבכירים – לא! התערבות בשכר המינימום – כן! התערבות בהוצאות מיליארדים מישראל – לא! התערבות בכניסת עובדים לישראל – כן!

מכאן, שאף אחד לא רוצה שוק חופשי. אבל יש האוהבים לסנגר עליו תוך שהם נהנים מהטבות, ומהגבלות לאחרים.

או: למה הפרטת העובדים הסוציאליים היא שוק חופשי, ושמירתם על כוח המיקוח לא?

מתוך השבי – לייזר וולף לגלעד שליט

המשורר היידי לייזר וולף (  1910- 1943 ) כתב מתוך השבי ,את שירו הטווים (די וועבער).

כשאנחנו חושבים על גלעד אין לנו עדויות מבפנים.

הנסיבות לא אותן, אבל השבי הוא שבי.

 

עומד ראשון משמאל, לייזר וולף

והנה השיר בתרגומי לעברית, ואחריו במקור ביידיש.

 

 

 

                   הטווֹים

 

אנחנו זרוקים בכלא, בשלשלאות ובמלחצַיִם,

שבורות הגפיים אך שלמה התודעה

לאור ולחום מקווים.

אנו טווים את האש, אנו טווים את השמחה

של התכת הסורגים, של ניתוץ השלשלת –

אנו טווים! אנו טווים!

 

אנחנו זרוקים בְּלילה חוּם ומר.

מנצנצת הגיליוטינה – צוחקת!

להשליך, לגרור, לערוף אותנו!

אך מתחת לסימן הדמים, שם את עורפת

התכריכים עבורך נטווים,

אנחנו טווים, אנחנו טווים.

 

אנחנו זרוקים מעונים בשלמת ברזל.

בְּרֵיחות רעילים היום מתערסל

נתון במכאובים.

כמו נחשים בבקבוק אנחנו שבויים

וטווים את הקללה עליכם ועל השנאה

אנחנו טווים, אנחנו טווים.

 

אנחנו עובדים מתחת לאדמה, בַּשְחור

אנחנו טווים את הדגל האדום כמו הלב,

אנחנו נאבקים, אנחנו באים, אנחנו חיים!

אנחנו טווים את הרשת לערפד החום,

גרמניה-הישנה – אנחנו טווים לך תכריכים,

אנחנו טווים, אנחנו טווים!…

 

 

לייזר וואָלף/ די וועבער

 

מיר ליגן אין תפיסה, אין קייטן, אין צוואַהגען;

די גלידער צעבראָכן, נאָר גאַנץ דער געדאַנק

אין הייסן אין ליכטיקן שטרעבן.

מיר וועבן דעם פייער, מיר וועבן די פרייד

פון שמעלצן די קראַטע, פון ברעכן די קייט –

   מיר וועבן, מיר וועבן!

 

מיר ליגן אין ברוינער, אין ביטערער נאַכט.

עס פינקלט די גיליאָטינע – זי לאכט!

די אויסוווּרפן שלעפן אונדז קעפן!

נאָר אונטערן בלוטיקן מאַרק, וווּ איר קעפט,

ווערן פאַר אייַך די תכריכים געוועבט, –

   מיר וועבן, מיר וועבן!

 

מיר ליגן פארפייַניקט אין אייַזערנעם ראָק.

אויף גיפטיקע אָדערן וויגט זיך דער טאָג,

אין לייַדן געגעבן.

מיר זייַנען געפאַנגען ווי שלאַנגען אין פלאַש

און וועבן די קללה פאַר אייַך און דעם האַס,

   מיר וועבן, מיר וועבן!

 

מיר אַרבעטן אונטער דער ערד, אין דער שוואַרץ,

מיר וועבן די פאָנע די רויטע ווי האָרץ,

מיר קעמפן, מיר קומען, מיר לעבן!

מיר וועבן די נעץ פאַרן ברוינער וואַמפיר,

אַלט-דויטשלאַנד – מיר וועבן תכריכים פאַר דיר,

   מיר וועבן, מיר וועבן!

 

 

 

לייזר וולף לא שרד.  הוא נפטר באוזבקיסטן. "לעולם לא עוד" אנחנו אומרים.

גלעד עדיין חי. תראו לנו ש'לא עוד' מתחיל עכשיו.

בזק היום: כל האהבות תפוסות

אחד מהם

תקלה בקווי הטלפון. האם התוצאה היא מענה קולי ברשת הארצית המצטטת את שם ספרי "כל האהבות תפוסות"?

למשל, הסיפור שמעון בעד נאמנות:

שמעון בעד נאמנות

 

אהבה ונאמנות הולכות יחד. שמעון משוכנע בזה. אם הוא אוהב מישהי, אז הוא רוצה רק אותה, הוא לא מוכן להסתפק במישהי אחרת. הוא גם לא יכול, אפילו אם הוא משתדל בתום לב. סתם מישהי, מבחינתו כמאוהב, לא מספקת את מה שאהובתו האמיתית מספת. לכן הנאמנות מתרחשת מאליה. זה לא עניין של ערכים, הוא פשוט מסוגל להיות רק עם זאת שהוא רוצה.

 

את מי הוא רוצה?

השאלה היא, כמובן, את מי הוא רוצה. זה לא פשוט לדעת. יש המון נשים, ואחדות נראות מש טוב, וחלקן גם נחמדות כאלו שממש מתחשק ל… אבל לא באמת מתחשק לעשות את זה, אם זו לא היא, כלומר האחת שהוא רוצה.

נניח ששמעון פוגש את מלכה, למשל, ומשוכנע שהיא הדבר האמיתי, והוא אומר לה, ואז הוא פוגש מישהי אחרת לגמרי, בכל המובנים, ואין לו ספק שזאת, זהבה, אהבתו האמיתית, והוא אומר לה. בינתיים מלכה מגיעה ושמעון מנסה להיזכר אם הוא מעדיף אותה או את זהבה, וזה קשה, כי לכל אחת יש מעלות אחרות לגמרי, כאמור. ואז שמעון מצהיר שהוא לא יודע מה שנעשה איתו.

 

איך יוצאים מהסבך?

האמת היא שקשה לדעת בוודאות מי היא האחת והיחידה בשבילו, את מי הוא אוהב, כי הרי אין הגדרה מוסכמת לאהבה, ואפילו גדולי הפילוסופים לא מסכימים על כך, וגם המצאת הפסיכולוגיה לא פתרה את הבעיה. והנה דוקא ממנו, משמעון, נדרש לתת תשובה חד משמעית לאמור: את זאת וזאת אני אוהב, רק אותה.

 

חשיבות הדיוק

מאחר שמדובר באדם שמוכן להסתבך עם אשה אחת בלבד ברגע נתון, אסור לו לטעות. לכן שמעון מקבל ברצון עצות מזולתו, ואפילו מהנשים עצמן. אם מישהי אומרת לו "אתה לו אוהב אותי, כנראה" למרות שרק שעה קודם אמר לה שאותה הוא אוהב, מיד הוא שוקל את דבריה כאפשרות ריאלית ואפילו מחמיא לה "יכול להיות שאת צודקת. טעות שלי".

סוף סוף שמעון עיבד שיטת ניפוי הבנויה על הנאמנות הטבעית שלו: הוא יבדוק בזמן אמת מי עושה לו את זה. הוא יעשה להן אודישן.

 

השיטה

לפני שיחליט עם מי הוא מתכוון להכנס למיטה, הוא יכנס איתן למיטה – בשלב הזה רק באופן טכני, מבחינתו – יחבק, ינשק, יגפף – ואז הוא יראה אם היא מעמידה לו אותו.

אם כן – סימן שאותה הוא רוצה.

אם לא – סימן שהוא נאמן למישהי אחרת.

במקרה השני הוא גם יודיע, מצטערים, אבל אהבה זו אהבה.

 

איך הנשים מקבלות את זה?

ברור שהנשים מקבלות את השיטה באהדה, משתי סיבות: אחת, לא מדובר בעוד גבר שמזיין בלי הבחנה, אלא באחד שעוצר ממש לפני. ומוידיע שהיא לא עמדה באודישן, התפקיד כבר תפוס. שנית, נשים מאוד מעריכות גברים שנאמנים לאהבה, כלומר להן. אמנם כאן הנאמנות היא לא להן, אלא למישהי אחרת, אבל הן יכולות להעריך את זה באמצעות אנלוגיה.

ואם הן לא עוברות את האודישן?

אז אין מה לעשות. זה לא ששמעון, מצידו, לא ניסה, או לא רצה. להיפך, הוא רצה וגם עשה כמיטב יכולתו.

 

מתי להגיד?

שמעון, מצידו, מוכן להגיד להן כמה שיותר מהר שמדובר באודישן. אבל להגיד לפני, זה לא באמת אפשרי כי יש סיכוי שלא כל אחת תסכים להשתתף באודישן כזה. בכלל, יש סוג של נשים שאינן מוכנות להשתתף באף אודישן, אפילו אם הן הנבחנות היחידות, וזה סיכון ששמעון אינו יכול לקחת.

אם זו האחת והיחידה שהוא מחפש, גם אז אי אפשר לומר לה מראש, כי לא כל אחת תתלהב לדעת שזכתה בתפקיד באודישן. לכן, ורק מפאת חשיבות המימצא, חיוני לשמור את פרטי ההליך בסוד מפני המשתתפות, כמו בקבוצת ניסוי רפואית, כשאי אפשר לגלות לאנשים שהם מקבלים פלצבו.

 

ההפי-אנד

היתרון הגדול בשיטה של שמעון הוא, כי אחרי שהוא מנפה את כל הנשים בעלות המעלות, הוא נשאר עם האחת והיחידה, אהבתו האמיתית. ככה חוסכים לבטים.

כמובן, מלבד השאלה, שמא מלכה, האשה שעשתה לו את זה, לא עשתה לו את זה באמת, כי בדיוק כשהוא היה איתה, הוא חשב על זהבה, מכאן שאהבתו בעצם היא זהבה, למשל

הנה באה הרכבת

 

 

מי לא יכול להקים רכבת קלה/תחתית?! האם זהו המגזר הפרטי שאינו בנוי לספק תמורה, אלא רק לקבל כספים, או אולי זהו המגזר הציבורי, ששכח איך מקימים מדינה/תחנות כוח/תחבורה ויודע לעשות רק רגולציה של הזרמת כספים. הויכוח הזה שב ומתלקח כל אימת שמתברר כי שוב לא תהיה רכבת. למה? יש הרבה סיבות.

וכך, בעוד אנו מכלים כוחנו במציאת תירוצים בסוגיית העדר הרכבת, הנה כאן, ממש מתחת לאף, פועל נוער המנהרות. במרוצת השנים האחרונות הם חופרים בחריצות ובנחישות מנהרות. מאות קילומטרים, ויש אומרים אלפים, של מנהרות, מובילות סחורה בין שלוש מדינות. שוב ושוב. מאות, ואולי אלפי, צעירים מתמחים ומתמקצעים בחפירת המנהרות, תחת אש מטוסים ותחת החמסין הבלתי נסבל של יולי-אוגוסט ואולי גם ספטמבר.

 

נכון, גם במקרה של נוער המנהרות צפה סוגיית האחריות. גם במקרה זה יש המפילים את האחריות על ההנהגה הלאומית, ויש המצביאים על היזמים הפרטיים המעוניינים בנתיבי הברחה. טרם הושגה הכרעה בשאלה האם זה יותר לאומי או יותר כלכלי, אבל דבר אחד ברור – זו מנהרה. אלו גם אלו מסכימים כי יהיה בעל הסמכות אשר יהיה, מדובר בפרוייקט נרחב המתבצע במהירות ראויה לציון.

 

האם לא ברור מכאן החיבור המתבקש? הצעד הקטן שיחבר את המנהרה הגדולה עם הגעגועים לרכבת? האם צריך לומר זאת במפורש?

אם צריך, אז הבה נאמר ׁ(במפורש, אך בחשש): למה לא יחפרו העזתים רכבת תחתית לתל-אביב? ואז נוכל סוף סוף לממש את החזון הציוני:

 

הנה באה הרכבת

בואו ילדים לשבת

הקטר כבר מצפצף

לא יסע מי לא ישב

 

מי יודע. אולי ימים באים ונוכל להגיע עד כדי

בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת