Category Archives: חברה

עמוס בחוץ – נא להיכנס הביתה!

 

עומס בכבישים, עומס בגנים, עומס בנחלים, עומס בקניונים, ואפליקציית מפת הפקקים. ישראל צפופה, אין מקום לכולם לצאת החוצה יחד. פיקוד החגים מתריע: להישאר בבית. אין בית? יהיה מאהל!

 

 

 

רק הקיץ בילינו במחאת הדיור, והנה רק הגיע החג וכולם עוזבים את הדירות הצפופות שלהם, כדי להצטופף בחוצות. 'כל עם ישראל' עומד שעות בפקקים, כדי להגיע ולהתגודד בשמורות טבע זעירות, לשבת מנגל-אל-מנגל בפארקים, לפרוק ערימות ילדים בג'ימבורי עמוס ורועש ולעמוד שעות בתור לקופה בקניון או בגן החיות התנ"כי.

זה נכון, האדם זקוק למגע עם קצת טבע. נחל קטן, חורשה ירוקה, ואויר פתוח וזורם. אבל עם פטריוטי שכבר הסכין עם העדר דיור, שקיבל כתורה מסיני דירות מפוצלות עם קירות סדוקים ומתפצלים וצנרת סתומה ועשירה בפיצוצים, עם כזה מוכיח שהוא מסתפק במועט לא רק בבית שאין לו, אלא גם החוץ שלו כבר מזמן לא חוץ ולא שלו.

 

שמתם לב שצפוף כאן? בילדותי היינו בישראל 2.5 מיליון בני אדם, והחלום שהנהיגה מערכת החינוך היה לייחל למספר האגדי 3 מיליון. אז, כך אמרה האוטופיה, נשכון לבטח במדינתנו הקטנה (גבולות 67), נהיה חמושים בחוסן לאומי שלא היה כמוהו בתולדותינו, נפרוץ ביצירתיות שתניב לנו שורה של פרסי נובל, אוסקרים, ותהיה לנו סייסטה יומית כדי לבלות תחת גפננו ותאנתנו.

 

נכון שלא נתנו דעתנו על הטבע שמסביב, ואף איימנו עליו שנלבישו בשלמת בטון ומלט. יחד עם זאת הבטחנו גם לפרוש מרבדי גנים.

 

באותה תקופה הייתי בנורווגיה. הסתובבתי בתחושה שהארץ ריקה. פה ושם רואים, אמנם, אנשים, אבל קמצוצים, אחדים כדי להשיט את המעבורות, אחדים כדי לתקן את מסילות הרכבת, אחדים כדי להכין ארוחות בוקר מבוססות דגים. מחקר מאוד לא מייצג גילה לי שבנורווגיה היו כבר אז שלושה מיליוני אנשים, אלא שהשטח גדול פי 12 משטחה של ישראל. כמה ריק להם, חשבתי, כשיכולתי לטייל לבד בפיורד שלם בלי להתחלק עם אף אחד.

 

והנה, כמעט בלי להרגיש, גלשנו – קצת כמו בשוליית הקוסם – מעבר לחלום שלושת המיליונים, והגענו לכ- 7.500 (שבעה מיליון וחצי). ואם סופרים את כל בני האדם בשטחנו, המספר מגיע לשבעה מיליון וחמש מאות אלף (!).

 

ומה עשו הנורווגים מאז? הגיעו בסך הכל ל- 4.2 ארבעה מיליונים ומאתים אלף. עלובים הנורווגים, חשבתי, הם ימשיכו להרגיש בודדים, איש תחת אגמו ופיורדו וסירת הדייגים שחונה ליד מכוניתו. וזאת בשעה שאנחנו 'כל עם ישראל' מבלים כתף-אל-כתף בכל מקום, באוויר-בים-וביבשת. וכולנו זוכרים שעם קצת רצון טוב אפשר להמשיך להצטופף, כדי שיהיה מקום לעוד אנשים להיכנס. ואנו סמוכים ובטוחים כי בשעה זו ממש, עמלים שליחינו המסורים בכל מיני מקומות על הגלובוס, כדי לשכנע אוכלוסיות נוספות להשאיר מאחור את הפת החרבה ולבוא להצטופף איתנו.

 

בינתיים פיקוד העורף מתריע – אין מקום בחוץ, כולם מתבקשים להישאר בבית. אה, לא לכולם יש בית? ניפגש במאהל.

מודעות פרסומת

נקודות במקום דירה

 

עיצוב: יערה קידר

 

שיטת הניקוד פועלת. מי שאינו יכול לרכוש דירה, יקבל נקודות זיכוי. ממש כמו בכרטיסי אשראי. מה מקבלים תמורת הנקודות? והאם אפשר לבטל אותן יום אחד כמו שקרה בחברות האשראי? והעיקר – מה הסיכוי לקבל דירה בסופו של דבר. ומתי, לעזאזל, הוא סופו של דבר?

 

מחאת הדיור הרשימה מאוד את הממשלה. הגורמים האחראיים הבינו מיד שיש לתת תגובה תקשורתית הולמת. לא עוד התעלמות מהמצוקה, לא עוד "לכו לעבוד", כי הרי, כפי שגילה ראש הממשלה 'יש ישראלים שלא גומרים את החודש'. ובנוסף, הרי עיקר המלחמה היום היא בשדה התקשורתי. לכן יש להציג פתרון תקשורתי לדיור, כזה שיש בו בילדינג (ועדה, ועדה, דיונים דיונים) עד לקליימקס (תוכנית עם נקודות). וזהו.

חשוב להבין שנקודות הן מאוד באופנה. גם בשמלות הקיץ יש, גם בעבירות תנועה. ומה שלא עבד בתחבורה, כנראה גם לא יעבוד בדיור. אבל יעבוד במערכה התקשורתית.

נקודות הן פתח להסטה מג'ורית של הדיון מהצורך בדירות, להתעסקות בקריטריונים. פתאום, במקום לדבר על דירות שלושה חדרים או שני חדרים, אבל דירות להשכרה או לרכישה, על דיור בר השגה ודיור ציבורי – מתכסחים ההפרד ומשולים על שנות הנישואין והשירות הצבאי.

כאשר הממשלה מסמנת מי זכאי לדיור, היא קובעת בעצם שיש מי שאינו זכאי לדיור. כמובן, מלבד הזכות הטבעית של העניים לגור מתחת לגשר (למרות שבישראל אין גשרים בעלי רוחב המספק מעין תקרה.

למעשה, הממשלה העבירה את הזעקה לדיור, לשיח מורט עצבים על מי יוכל לממש את זכותו ומי יחפש את החברים שלו.

ב'מדינות אליהן אנחנו רוצים להדמות' הקונספט מתעקש על זכותו של כל אדם לדיור. לכן מי שמשתכר פחות מסכום מסויים, זכאי לדירה. הדירות המדוברות הן, בדרך כלל, כבר מאובזרות בציוד הדרוש.

אצלנו אי אפשר להחיל את התקנה הזו. וזאת משתי סיבות: המדינה דואגת לשלם משכורות מאוד נמוכות, ולאור הצלחתה להגיע לקהלים נרחבים בשכר זעום – פתאום לכולם תגיע דירה.

הסיבה השניה היא שהמדינה משלמת לקבוצה מאוד גדולה כדי שלא תעבוד ולא תלמד מקצוע, ולכן היא לא יכולה גם לתת להם דירה.

שיטת הניקוד, לעומת זאת, מאפשרת להעביד המוני ישראלים בקישוש זכויותיהם לנקודות. יהיה צורך בועדות, בראיות ומסמכים, בהטרדת כל מיני גורמים כדי להשיג את המסמכים הדרושים, בבודקי המסמכים. כל זה יגרום, במקרה הטוב, לעיכוב של כמה שנים של הנודניקים האלו שרוצים דווקא דירה, במקום לצאת למילואים או לשנתיים לימודים בחו"ל, עד סוף הקדנציה של הממשלה.

ובמקרה הרע, יחולו שינויים שיגרמו להסרת הזכאות לדירה, כגון זוג שהיה נשוי 12 שנה וזכאי לדיור, פתאום יתגרש או יתאלמן, והזכאות תתפייד.

במקרים הנדירים בהם אנשים יצברו את כל הניקוד הזה ויישארו איתנו בכל מובן – הם יוכלו להצטרף לתור הארוך של חסרי דיור המחזיקים אישורי זכאות לדיור כבר שנים. זכאות – כן; דיור – לא;

רק השבוע הופיעה באחת ממהדורות החדשות 'אשה סבירה' אחת, שהיא ושלושת ילדיה זכאים לדיור, ובידה אישור כבר 6 שנים. בנה הבכור יחגוג בקרוב 18, ובכך יהפוך בבת אחת לבגיר, והמשפחה תאבד את זכאותה. וכך תוכל האשה לסכם בסיפוק שהצליחה לשרוד עם שלושה ילדים ובלי דירה, ושהמדינה היתה ממש נחמדה אליה ואפשרה לה להחזיק באישור זכאות לכל אורך תקופת היותה אם חד הורית לשלושה קטינים.

אגב, שיטת הניקוד נוסתה משך שנים ע"י חברות האשראי. משהו אקראי כזה, שלא בשליטת המשתמש. מין מפעל הפיס כזה: מדי חודש מקבלים דו"ח, ובו מספרי נקודות. מדי פעם אפשר היה לרכוש בהן משהו, ואז משהו אחר לגמרי ובעל ערך אחר לגמרי. למה? ככה.

ואז גם חברות האשראי מצאו שזה מיותר, וביטלו את הנקודות. מסתבר שהן באמת לא שוות שום דבר.

צבא השם ישמור

 מנקודת המבט של הדתיים בישראל יש המון פלגים ותת כתות, אבל מנקודת המבט של הישראלים הדתייים שלנו מתחלקים לשתי קבוצות:

הדתיים המתנחלים – שמשתלטים על נדל"ן בשטחים ופועלים כצבא עוין;

הדתיים הישראלים – שמשתלטים על החופש החילוני ופועלים כצבא עוין.

(אילו היו משרתים בצבא היו מתחלקים לשלוש קבוצות, כנהוג בצה"ל).

מה שמשותף לשתי הקבוצות, מלבד האמונה שהם פועלים מכוח ישות טרנצנדנטית, היא האמונה שהם צריכים לשנות לנו את החיים כדי שנוכל לשרת אותם במסירות ובלי טרוניות.

 

הדתיים המתנחליים לומדים את השיטות לקמת מדינה והפעלתה, ואת השיטות להשתמש במדינה שלנו לקידום ענייניהם על חשבוננו. עד כה הם רשמו כמה הצלחות מרשימות: הם הצליחו לתפוס שטח אדמה נרחב, ולאלץ את מדינת ישראל לוותר על בניית דיור ציבורי לתושביה לטובת הקמת ישובים חדשים עבורם בלבד; לוותר על סלילת כבישים ושיפור מפגעי תחבורה בתחומה, לטובת כבישים חדישים לכל גבעונת בשטח שלהם, לפי בקשתם; לוותר על פתרון בעיות העוני לטובת רשימה ארוכה של מקבלי שכר לאנשי הקבוצה המתנחלית; לוותר על קיצור השירות הצבאי לטובת שמירה של צעירי ישראל על פעילות היומיום של המתנחלים.

על מה שומרים החיילים הישראלים? על ילדי מתנחלים שהולכים לחוגים, על צעירים מתנחלים שהולכים להתפלל במקומות מסוכנים למרות שלכל ישובון יש בית כנסת, על צעירות מתנחלות שהולכות לכרות עצי זית, על צעירים וצעירות שהולכות לשרוף מסגד (טוב, חייבים שמירה, כי זה מבצע נועז ומסוכן). לפעמים הם יוצאים לכבוש בסיס צבאי, ואז ודאי שהם זקוקים להגנת הצבא, אחרת הם עלולים להיפגע מחייל מתגונן. במלים אחרות, אל לנו להלין כי הרי הצעירים האלו שמים נפשם בכפם ואף נפשנו בכפם, ואם לא נגן עליהם תוך כדי, הם עלולים לוותר על ביצוע המשימות והפרעות. השם ישמור.

לקינוח, הם גם מחדירים גייס חמישי לצבא, בהסדר מיוחד המעניק להם תנאים מופלגים תוך כדי המבצע, ושם הם מסבירים למפקד מאיפה הדג מטיל את מימיו (מהרב) מה שמסייע בשיבוש הפעילות ובחידוד הבנת מערך הכוחות האמיתי: אתם כאן כדי לשרת אותנו. אל תשכחו!

 

 

הדתיים הישראלים לא זקוקים לצבא דווקא. הם זקוקים למדינה שלמה ומתפקדת, כדי שיהיה מי שיוכלו לתת לו הוראות איך לתפקד לטעמם. מתי ייסעו האוטובוסים שלנו, מתי יופעל השאלטר של חברת חשמל, מה יאכלו החיילים החילוניים שנשארים בבסיס בפסח, מי יוכל להתחתן עם מי ולמי אסור להתחתן בכלל, מי יקבר עם בן/בת זוגו ומי יחפש לו מקום מנוחה אחר. לכאורה, לשם מה צריך את עוזי לנדאו, אם הרב קובע בענייני שאלטר. אז זהו, שהרב צריך ביצועיסט, הוא בקטע של הורדת הוראות.

 

את הסיפוק הגדול ביותר שואבים הדתיים שלנו מעיסוק בנשים. כאן הם לא חוסכים מאמץ: דואגים להן למקום ישיבה באוטובוס, למקום ישיבה ביציע בבית הכנסת, למיתרי הקול שלא יושחתו בשירה, ועוד ועוד.

מסירותם לרווחת הנשים כה גדולה, עד כי מכל מלמדיהם ישכילו, אפילו עד אושוויץ יגיעו, כדי שנדע שגם באושוויץ הייתה הפרדה, ועכשיו יש לנו ברוך השם מדינה משלנו, ואפשר להמשיך את המסע גם בגבולנו.

 

 למקרה ששכחתי, אני מוסיפה את המנטרה הקבועה:

בעניין המתנחלים: זה לא מייצג את כל המתנחלים.

בעניין הדתיים הישראלים: זה לא מייצג את כל הדתיים.

בעניין ה'קודם תלמדי יהדות': קודם תדעו טוב מרע.

שירת נשים או שירת מזרחיים – מה יותר גרוע?

 

עופרה חזה. אשה או מזרחית?

 

לאחרונה חדר לשיח שלנו מושג שמצליח לקומם עוד לפני שיורדים לעומק פשרו החברתי: 'שירת הנשים'. המושג משליך אותנו באחת לסיטואציה שבה נשים שרות עם גברים או בלעדיהם, וקבוצה של גברים מתמוטטים מחמת פיתוי וחייבים לנוס על נפשם. מכאן התקדם השיח עוד צעד אחד, אל עבר הטענה: אם שירת הסירנות יכולה להטביע את ספינת הגברים, אולי נאסור עליהן לשיר בפומבי, או לפחות בפומבי אחד. צה"ל. 

מאז עזיבת החיילים הדתיים את אירוע השירה המסוכן בקורס הקצינים, אנחנו מוצפים בחובשי כיפות המגיבים בלהט. רבנים אחדים ניסו לשכנע את גנץ לוותר לדתיים על קול באשה  

,הבוקר, ב"הכל דיבורים" הסביר בהתרגשות אחד הרבנים הצבאיים לשעבר, ודתי בהווה, ש"מה יקרה אם הם יקומו ויעזבו עד תום 'שירת הנשים'?! למה לא לאפשר להם את זה?"

האמת היא, כפי שהסביר לי מומחה לקצינים, שבקורס קצינים כל מי שאינו מציית, ללא הבדל מהו אי הציות ומהו העונש – עף מהקורס. אם ברצונו להיות קצין, עליו לשוב ולעשות מועד ב', כדי להראות שאין מדובר במעידה חד פעמית.

 

להצדקתו הסביר אותו רב, כי ההנחיה הרבנית שונה כשמדובר בטקסים דוגמת יום השואה, שם מתבקש החיל הדתי לכבוש את יצרו ולהישאר במקומו אפילו אם ירדנה ארזי שרה.

 

האבחנה הזו מאוד תמוהה: הרי ממה נפשך, אם החיל שלנו מצליח לעמוד בשירת נשים ביום השואה, למה לא יצליח לעמוד בה בסיום קורס קצינים? ואם יצרו משגע אותו והוא לא מסוגל להתרכז בנוראות השואה ומלחמת העצמאות, אז למה לאפשר לו להשאר?

 

אבל כל אלו הם רק סממנים של אפליה מקיפה יותר שהמדינה גם מקבלת וגם ממסדת. ההדתה של צה"ל. הפיכת הצבא לגוף דתי גורר אפלייתן של נשים ודחיקתן מהמרחב הציבורי בצבא. זה מתרחש מאליו, בבחינת המשך אותה תופעה בחברה הדתית. תחת האיצטלה של "רגשות דתיים" זה הפך לגמרי לגיטימי לפגוע בזכויות נשים ובזכויות חילוניים.

למה הדבר דומה? הרי יש בארץ לא מעט משפחות שסולדות מזמר מזרחי. האם צה"ל היה מקבל את בקשתם של חיילים בני אותן משפחות לסלק מצוותי ההוואי את המזרחיים? האם הייתה קבוצה של יוצאי ליטא מבקשת מהרמטכ"ל לאשר לבניה החיילים לצאת בשעת שירת מזרחיים? האם ב'פוליטיקה' היה מתקיים דיון בלגיטימיות התופעה ובדרכים כיצד הגזענים יכולים לצאת מהמופע עד תום שירת הזמרים המזרחיים?

המתראיינים חובשי הכיפות (כן, לא כולם, לא ממש כולם) מתחטאים: "ככה גדלנו. צריך להבין". ואכן אנחנו מבינים. הגזענות כלפי נשים מבקשת להיות מוכרת רק משום שהיא לא חדשה, אלא נשענת על הדרה, דחיקה ושעבוד ארוכים.

 הכפייה הדתית הזו בצה"ל פנים רבות לה, ולמעשה לא רק פנים אלא היא השתלטה על הגוף כולו. למשל, עניין הכשרות. שנים היה בצבא אוכל כשר לחיילים דתיים, שלא הסתפקו בלוּף הנודע לשמצה. עד שהוחלט לחסוך לחיילים החילוניים כל אופציה לצ'יזבורגר, ולהפוך את הכשרות לעסק משגשג הרוכש מטבחים מיוחדים להפרדה גם במקום שרק חילוניים (וחיילות, רחמנא ליצלן) משרתים בו, המעסיק המון חיילים בתשלום, ועוד ועוד תקציבים הכלולים ב'תקציב הביטחון' ולמעשה הם תקציבי דת.

אבל הדובדבן של הכשרות היא הכפייה על החילוניים. למשל, חייל חילוני שנשאר בבסיס בפסח, מפספס את ליל הסדר בבית ואת מאכלי החג הביתיים, אסור לו לקבל מההורים חבילת חג, מחשש שהוא יקבל סנדוויץ' האהוב עליו, ולא מזון שהדתיים מסכימים שיאכל. מותר לחייל לקבל פטור מאמירת ההגדה ופגישה עם דודה בתיה על שולחן המשפחה, אבל אסור לו לקבל את הצ'יזבורגר שויתר עליו כבר בפיסקה הקודמת, ואפילו לא חבילת ביגל'ה כשרה למהדרין, כי הדתיים כבר עברו עם הנר ושרפו פירורים.

אבל בכל אלו לא די. הדת היהודית, כידוע, מתפצלת לכתות כתות, זה לא יאכל אצל זה ולהיפך. כל אלו מבקשים עתה להקצות מתקציב הביטחון עוד כספים כדי להכניס לצה"ל כשרויות שונות. מה פתאום שנכפה על מישהו שלא נוגע באוכל שהכשירה הרבנות הראשית, לאכול דווקא אותו. לא די שכופים אותו על החילוניים? לכל כת בדת היהודיתכשרות משלה, והיא רוצה תקציבים כדי לממן עוד רב ועוד צוות מכשירים.

ומה עם הצמחונים? למה להם לא מגיע לשרת בבסיס שאין בו בשר, הפוגע ברגשותיהם?

ומה עם החילונים המבקשים שכל אחד יאכל מה שיאכל, ויתן גם לאחרים לאכול בשקט?

מספרם העצום של כופי הדת הללו בצה"ל נובע בין היתר גם מתנאי השירות המיוחדים: לחיל דתי יש 'הסדר', שכבר משמו עולה ריח של קומבינה. במקום שלוש שנים לחייל חילוני, הוא משרת שנה וארבעה חודשים, ובכ"ז נחשב לחיל מלא.

וקריאה לשלטונות צה"ל: הדתיים לא ממש שמים על התנ"ך, יש להם כל מיני הלכות לכל מיני קבוצות, אבל לנו כדאי לזכור איך חגגו בני ישראל את הניצחון על סיסרא:  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא,  לֵאמֹר.  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  בְּהִתְנַדֵּב  עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.   ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ 
רֹזְנִים:   אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 

דבורה שרה, וכל העם האזין, מלכים, רוזנים ו-כ-ו-ל-ם. והיא יכלה לומר בגאוה אנוכי אשירה! (בלי אישור מהרב הצבאי ובלי שבני הכת ההסדרית יצאו מהתנ"ך.

בבוסטון ראיתי את מדינת היהודים

 

גם יהודית וגם דמוקרטית

 

טנגו עם אבא

לאחרונה  הייתי בחתונה משפחתית בבוסטון. החתן-כלה בחרו בחתונה יהודית שיוויונית. כלומר עם רב, ועם טקס זהה לשני בני הזוג, מלבד שבירת הכוס, כי בעידן הירוק אפילו השיוויון משתדל לא לבזבז את משאבי כדור הארץ.

החתונה היתה שמחה ועולצת, מושקעת במידה, בנוף נהדר שנשקף ממלון היאט, עם חברים של הזוג מכל קבוצות המהגרים בארה"ב הלומדים במוסדות הבוסטוניים )הארווארד, MIT,  (BUיחד עם לא מעט ישראלים, קרובי משפחה יהודיים לגווניהם, דוברי עברית, ציוניים, שלושה אורתודוכסים, חילוניים, חוגגי החגים היהודיים – קהל גדול מאוד.

זה קרה בדיוק ביום המשט לעזה, וחששתי להישאל ואולי להיות מותקפת. אבל הם לא שמעו על זה, הקהל הגיע לשמח חתן וכלה. הכלה רצתה לדעת האם גם בארץ החתונות נראות כמו שלה. ראיתי בעיני רוחי את החתונות באולמות בישראל, את החתונות ה"פירטיות" עם אברי גלעד במקום רב, ולבסוף הודיתי שאפשר להתחתן כך גם בישראל, אבל בהבדל אחד קטן: הזוג לא היה נרשם כנשוי.

שיינדלה

 

ההצלחה הדמוגרפית היהודית

 

אמרנו כבר שהרב היה רפורמי? בארה"ב הנישואין אינם הטקס הדתי, אלא ההרשמות אצל רשם הנישואים. עניין אזרחי. לעניין המסיבה, או האירוע, או האירוח, אין כל נגיעה לחוק. זה יכול להיות טקס דתי, או שמחה אחרת. איש כטוב בעיניו יחגוג.

גם אמריקה, ממש כמו ישראל, היא מדינת הגירה. אבל בשונה מאיתנו, היהודים בה חופשיים לבחור את הפרקטיקה של דתם ואת השתייכותם הקהילתית. יהודי חילוני יכול להינשא גם ללא סממני דת, ורבים בוחרים דווקא בחתונה עם רב וחופה, כי הם אוהבים לחוש חלק מהקהילה שלהם, האמריקאית-יהודית. היהדות איננה עניין שניצים עליו, אלא מקום להגדרה עצמית.

 

 

המוני מהגרים יש באמריקה, מיליונים ליתר דיוק, שהגיעו בעבר וממשיכים להגיע כל העת, והם יוצרים להם קהילות חדשות. קהילות של יוצאי מדינות ותרבויות. קהילות של אנשים המבקשים לשמור על הישן וגם להתערות בחדש. קהילות שהן תמהיל של תרבות המוצא עם התרבות האמריקאית החדשה. לשמור עטרה ישנה, אבל לא להסתגר מפני החדש.

גם ליהודים יש קהילות. הן נוצרו באמריקה וממשיכות להשתנות. שתי וערב של יהודי-ישראלי-אמריקאי. כך, למשל, הכתובה בחתונה היתה בשתי בשתי שפות, עברית ואנגלית (מה זה ארמית?). הטקס עצמו נבחר להיות שיוויוני  (כלומר הכלה הקיפה את החתן שלוש פעמים, והוא הקיף אותה, היא טבעת – הוא טבעת וכן הלאה) –  עוד מונח מהתרבות המתחדשת.

מי מתקבל לקהילות? מי שרוצה. מהגרים מישראל, מהגרים יהודיים מפולין, ילדי מהגרים, בני משפחותיהם ומצטרפים חדשים. וכך הן מתחדשות ומתרחבות. הקהילה היהודית בצמיחה, ותוססת.

 

הכלה, החתן, הוריהם וילדיהם כולם דוברי עברית שוטפת. הם אוהבים את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר, ואפילו לא חושדים שאחד מבני המשפחה, צעיר שעבר גיור רפורמי, לא נחשב ליהודי. אצלם הוא "הכי יהודי במשפחה" ומנהל את ליל הסדר מדי שנה. אפילו סבתא פרואנית שלא התגיירה, כי היא לא אוחזת בדת, יכולה להיות חלק מהקהילה, כי היא חוגגת את חגי ישראל ויודעת להגיד מלים נחוצות בארץ כמו תודה ומה שלומך היום.

בגן הילדים היהודי של הקהילה כל הילדים חובשים כיפה בשיעורי העברית. אבל ממש כל, גם הבנות נחשבות וזוכות לשעה של כיפה בדיוק כמו הבנים. יושבות שם יחד ילדות להורים ישראלים, אמריקאים, פולנים, וילדים מאומצים שלא הודיעו להם מעולם כי הם נחשבים להינדים, קתולים או פרבוסלביים בגלל מוצאם של הוריהם הביולוגיים. הקהילה, כמו אמריקה עצמה, קולטת הגירה כל העת, באמצעות נישואין ואימוץ ילדים מרחבי הגלובוס. את מקומה של ההַדָּרָה הנהוגה בישראל, תופסת גישה של הֲכָלָה.

מי שיקפוץ להגיד ש"גם באמריקה יש גזענות" מתפרץ לדלת פתוחה. כמובן שגם באמריקה יש, והרבה, אבל רשת החוקים מצייתת לעקרון השיוויון.

הפועל היוצא המובהק ביותר של מסורת הכללת המהגרים כחלק אינטגרלי מהחברה, היא צמיחתה המתמדת של הקהילה היהודית. היא משגשגת ומתרחבת. היא מציעה חיי קהילה תוססים ואטרקטיביים הנותנים מענה למשפחות בהרכבים מגוונים וליחידים שונים. יהדות אמריקה לא ממשיכה ברוח "קשה להיות יהודי" ומעדיפה את "כיף להיות יהודי אמריקאי".

 

 

 

ובינתיים… בישראל…

 

גם כאן יש פלורליזם. גם כאן המדינה מכירה בכתות שונות, אלא שכולן מזרם יהודי אחד. הם קוראים לעצמם אורתודוכסים, שפירושו שמרנים. הם טוענים שהשמרנות היא ייחודם, שהם נזהרים בקפדנות מפני כל שינוי כדי לשמר את העבר בדיוק מירבי.

בני הכתות הללו נהנים מחופש הפולחן. מותר להם להינשא אצל "הרב שלהם" והמדינה מכירה בנישואין. חותמת של כל אחת מהן מכשירה את המזון, וזאת למרות שבני הכת האחת אינם אוכלים אצל הכת היהודית האחרת ולהיפך.

נכון שטענת אי השינוי מופרכת מעצם ההתפלגות לכתות קטנטנות, אבל סתירה לוגית עוד לא הפריעה לאיש להחזיק בעמדותיו.

 

המדינה, מכל מקום, מאמצת את עמדת הקהילה הלא גדולה הזו, על הסתירה הפנימית, ועל רצונה לכפות את דרכיה על הרוב שאינו משתייך אליה. בעשותה כן מוותרת המדינה על אוכלוסיות שלמות שהיא מגדירה כיהודיות. שכן בישראל יש קהילות יהודיות מגוונות, חילוניות, רפורמיות, שומרות מסורת ואחרות, בעלות מנהגי עדות, אמונות ואי-אמונות שונים. אך מאחר ואינן זוכות להכרת המדינה, והיא מאלצת אותן "להתחפש" ולנהוג על פי דרכי האורתודוכסי, הרי במובן מסויים הן בבחינת אנוסים. כגון במקרה של אימוץ ילד בחו"ל, ההורים נדרשים להתחפש לבני הקהילה האורתודוכסית, לחתום על מסמכים המבטיחים הבטחות שקר כי ילדיהם ישלחו למוסדות זרים (דתיים) וכיוב'.

 

מחוץ לגדר

 

וכך, בעוד מדינת ישראל נושאת את שם "הסכנה הדמוגרפית" כנגד מי שאינו יהודי, בפועל היא מוותרת על אנשים שבחרו להגדיר עצמם כיהודים ומשליכה מן הכלל. אלו לא ייקברו, אלו לא יינשאו, אלו לא יאכלו אצל אלו, אלו לא ילמדו עם אלו. סנקציות קשות לאורך כל הדרך.

לא פעם אפילו אסור להם להכנס לתחומים שונים, כגון רחבת הכותל המערבי, שהיא סמל בכל הרמות, מופרדת בתשע גדרות, וילדיו של חייל ממשחררי המקום אינם יכולים לבקר יחד, כי הכת האורתודוכסית לא תסכים שהבנים והבנות יראו יחד את פועלו של אבא.

וזו המדינה שבחרה להגדיר עצמה יהודית ודמוקרטית, והיא לא יהודית. רוב האנשים שהיא עצמה מגדירה כיהודים, ולכן כופה עליהם להינשא רק עם אחרים שהוגדרו כיהודים, מופלים בישראל כפי שאינם מופלים במדינה דמוקרטית אחרת בעולם. וכך יש בהחלט יסוד לקינה הישראלית המתמשכת על צמצום מה שכאן נקרא העם היהודי. אבל אל חשש, הוא פורח במקומות אחרים. בוסטון, למשל.

 

ואם פתחנו בחתונה, נשאר באירועי נישואין: איפה זכותו של יהודי להינשא לבחיר/ת לבבם? איפה?

טוב, ישראל זה לא אמריקה.

טולסטוי, למי שייך מקום העבודה?

מהומת אלוהים מתחוללת בעניין שחרור הצמיתים (וַסָּלִים, מוּז'יקים). טולסטוי, המתפלץ נוכח עוניים המזוויע של המוּז'יקים, מבין שמוכרח לבוא שחרור. הרי אנחנו כבר במאה ה- 19, לא יתכן שבני-אדם יהיו שייכים לבעלי האחוזות.
השחרור ההכרחי הזה, הממשמש ובא, הוא הנושא הבוער על סדר היום ברוסיה. אליבא דכולם מוכרחים לשחרר. אבל אליה וקוץ בה – המוז'יקים הללו "הולכים יחד עם האדמה". ירשת אדמות – ירשת מוז'יקים. אִבּדת אדמות – הלכו המוז'יקים. כשלבעל האדמות חסר מזומן בקופה, הוא מוכר כמה דסיאטינות קרקע(כל אחת כקילומטר רבוע וחצי), או אפילו כפר שלם, על צמיתיו. ממש כשם שבעל הרכב מוכר את הרכב על גלגליו. מי שהרכב שייך לו כחוק, גם הגלגלים שלו. ולכן המכירה היא קומפלט – קרקע+מוז'יקים.
שנים של התלבטות פקדו אותו, את הרוזן לב טולסטוי, בעיקר כשנוכח לדעת שבעלי האחוזות הרוסיים אינם ממהרים לוותר על האדמות ועל הצמיתים. שהרי אם ישוחררו הצמיתים ללא האדמות, ממה יתפרנסו; ואם ישוחררו עם האדמות, מה יהיה על בעלי האחוזות? אינסוף דיונים ומאמרים בעיתונות.האם ישוחררו עם אמצעי היצור הקרוי קרקע, ואם כן כמה?
בצר לו, עד שיבוא הצדק החלוקתי, הוא מקים בית ספר לילדי הצמיתים, מארגן אסיפות בענייני חברה ומרביץ בהם תובנה פוליטית, בעיקר בימים שאינו מרביץ בהם בשבט חובלים (לא במו ידיו, יש לו אחראי שעושה זאת בשבילו. מאבטחים זו לא המצאה אוונגרדית). וזה מותיר בידו זמן לכתוב את מלחמה ושלום ואנה קרנינה.
אבל פיתוי הוא פיתוי. טולסטוי, שנרתם בלהט לטובת שחרור הצמיתים, מכר מדי פעם אחוזות ואף כפרים שלמים על כל עשרות הצמיתים ובני משפחותיהם. הוא הודה, אמנם, שמדובר בסחר בבני אדם, וזה לא תקין, אבל מה לעשות, הוא הפסיד בקלפים ושילם בחיי אחרים.
תדהמה גדולה אחזה בטולסטוי, כשהגיע לצרפת ונוכח לדעת כי הצרפתים שתיעב, אינם מחזיקים צמיתים, וכי האיכרים שהוא פוגש, כולם חופשיים. איך עושים את המעבר, והאם הוא אפשרי? (מה שהיום נקרא: האם אפשר לנתק את החברה מבעל ההון בלי שהכלכלה תחרב).
 
מאז עברנו בבית הספר רפורמה אגררית, מהפיכה צרפתית, מהפיכה רוסית, חופש ושיוויון, אבל מחוץ לכותלי הכיתה מסתבר כי מוסד הצמיתות חי ובועט גם בקפיטליזם החזרזירי העכשווי. נכון, לא כל לב לבייב זוכה לכתוב רומן היסטורי או סיפור קצר וקולע, לעיתים הוא לא זוכה אפילו לכתוב צ'ק לבעלי החוב, אבל יש לו יתרונות אחרים. בעל מניות של המאה ה- 21  רוכש חברה, ויחד אתה הוא מקבל את העובדים, הם המוז'יקים החדשים. עבדים נרצעים באזיקונים אלקטרוניים הקרויים מחשב או סלולרי.
בעל המניות החדש רכש חברת תקשורת? קרא לעובדים להרגיש חלק מהחברה? מיד לאחר הטקס הוא מפטר 160 עובדים. למה? כי הם שלו.
ההישג הגדול של בעלי האחוזות העכשוויים הוא התודעה הכללית שאכן העובדים האלו מגיעים לו. זכותו. ברצותו יפטר, ברצותו ימנה וברצותו יעקב אחריהם במצלמת cctv. אמור מעתה, גם היום מקבל הרוזן את הנכס עם העבדים, אבל בתנאים משופרים (עבורו).
קבלת הדין המלאה הזו היא שהפליאה את טולסטוי יותר מכל. איך, שאל את עצמו הרוזן רב הנכסים, מקבלים הוסלים השדופים, חסרי הכל, הרעבים, היחפים, הנאנסים, המשועבדים, את הדין כאילו הוא מדאורייתא? ואיך, המשיך להתפלא, האיכרים הצרפתיים שידעו טעם חופש, מקבלים את החופש כאילו הוא מדאורייתא?
'אני חושבת שזה פשוט עניין של האביטוס', אמרתי לו, 'אנשים מחליקים בטבעיות לקונפורמיות נחרצת, ובתהליך אלכימי הופכות נסיבותיהם להרגלי לבם'. והצבעתי בפניו על הרעת התנאים של המוז'יקים המודרניים: בזמנך, ליובוצ'קה (כפי שקראה לו הרוזנת טולסטוי, סוניה) האדון יכול היה לקנות את האחוזה, אבל לא היה רשאי לפטר את העובדים. הם היו צמודים לקרקע. אבל עובדי בזק, פרטנר, בנק הפועלים, חיפה כימיקלים או כל חברה אחרת, הם עלה נידף.
לכאורה, אם בחוק אין הצמדה של העובדים למקום העבודה, איך קורה שהקונה מקבל לא רק חברה, אלא גם את כל עובדיה? אם הסחר בבני אדם אסור, הרוכש אמור היה לקבל רק את המכונית, בלי הנהג. רק את הבנק, בלי העובדים. מדובר בכשל לוגי: אם העובדים אינם החברה, והחברה איננה עובדיה, אז איך מוכרים אותם יחד עם החברה? למה רוכש פרטנר, או בזק, או רשות שדות התעופה, אינו מקבל את הרכש שלו ללא העובדים?
ועוד יותר מזה: בעל האחוזה "שלנו" יכול למכור את העובדים לבעל מוז'יקים ומעתה יוודעו בשם 'עובדי קבלן'. ככה הוא מייעל את הרעב שלהם: ברצותו יתן למישהו אחר לעבד את אדמתם, וברצותו יתן למישהו אחר להעביד אותם באדמה זרה.
מוז'יק הָיִיתִי – גַּם- זָקַנְתִּי:
וְלֹא-וְרָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב; וְזַרְעוֹ, מְבַקֶּשׁ-לָחֶם

התורמים, הנתרמים והשאר (אנחנו)

עכשיו, כשכל התורמים והנתרמים מרוכזים בועידת נשיא אחת, אפשר לקרוא בנחת את הרשימה הותיקה:

למי תודה, למי ברכה? לבנק הפועלים!

שיר על הבוקר

מתוך "הלא יאמן פשוט ישנו" של ישראל אלירז

 

 

 

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַבִּטוּי הַמְּקוֹמִי, ע ַל- ה בֹּקֶ ר

 

 

 

לֹא כָּל הַדְּבָרִים בַּבֹּקֶר הֵם עַ ל – הַ בֹּקֶ ר

 

 

 

עַ ל – הַ בֹּקֶ ר זֶה לִפְתֹּחַ דֶּלֶת, לְהַכְנִיס אֶת הָרֹאשׁ

לְתוֹךְ הַחַיִּים

 

 

לִשְאֹל, אֵיפֹה לְהַנִּיחַ אֶת  זֶ ה  לְ יַ ד   זֶ ה. לְהָבִּיט

בְּגֶשֶׁם הַחֲרִיצִים וְלָדַעַת, תָּמִיד הָיוּ

דְּבָרִים דְּחוּפִים יוֹתֵר

נוכחותו האלוהית בטלוויזיה

בטלוויזיה הישראלית אנחנו רואים את עצמנו. רק בה. הדיבור שלנו, הלבוש, רשות הרבים ורשות היחיד. זה מה שמסביר את ההצלחה של סדרות קומיות, דרמות, חדשות מבית היוצר שלנו. כשם שרק הפינים זוכים לטלוויזיה פינית, כך גם אצלנו פועל הקסם של הוודעות עצמית.
לאחרונה מפנה היצירה הטלוויזיונית יותר ויותר מקום לקבוצה אחת, שדווקא אינה צופת טלוויזיה מובהקת. משתאה אני נוכחת לראות את המסך מתכסה דרמות וטלנובלות דתיות. פתאום השחקנים שאך אתמול קראנו בעיתון על עלילותיהם האינטימיות, מתרוצצים על המסך עטויי כיפות, והשחקניות שהופיעו אך יום קודם בראיון חושפני בכל המישורים נעות לאיטן בחצאיות כבדות, ארוכות וחסרות חן. פורים? לאו דווקא. נדמה שמתחוללת דרמה מחוץ לקופסה, ותוצאותיה מופיעות לפנינו. לכאורה, מדובר בעלילות ויצירות ככל יצירה טלוויזיונית וקולנועית אחרת. עשויה להתגבש הנחה שמדובר במעין הצצה לעולמה של קבוצה סגורה ואקזוטית, בין אם מציצנות ובין אם רצון לדעת.
אבל אחרי צפייה קצרה חל מהפך בקונספט. אם ברגע הפתיחה נדמה שהדיבור נוסח מי הוא יהודי הינו בבחינת אקספוזיציה, כך שנבין כי מדובר במחסום למימוש אהבה (היא יהודיה והוא לא) או בליבון זכותו של אדם למכור באיטליז (הוא יהודי, אבל לא מהצד הנכון), הרי תוך דקות אחדות מתברר כי אין כאן שאלה של מחסום דרמטי או קונפליקט שבונה עלילה. לא מדובר ברומיאו ויוליה שהמעקש שלהם הוא אי יהדותו המושלמת של אחד הצדדים. להוותנו מסתבר שהעיסוק הזה במי-הוא-יהודי ובאיזו מידה ובעיקר באיזה אופן, הוא עיקרה של החברה המוצגת בפנינו.
הפליא להציב את הדימוי למצב דוד וולך ב"חופשת קיץ" . ילד, בעיניים בורקות, מראה לאביו את הקלפים שהצליח להשיג בתחבולות. האב מתבונן בתמונות מעברם האחר של הקלפים, ומצווה "קרע אותם". בפניו של הילד, בקלוז אפ, משתקף המאבק הפנימי הנורא: חמדת ליבו, הקלפים ה"שווים" לעומת מצוות האב, המייצגת את מצוות האל. "זו עבודה זרה?" שואל הילד, דוחה קמעה את רגע ההכרעה. אבל האב, נגיד ומצווה, חוזר על "קרע אותם". והילד קורע. כך מציג וולך ברגע נפלא את מהותה של החברה השונה הזו: אנשים שעניינם היחיד הוא "ושיווית אותו נגדך תמיד", "והגית בו יומם ולילה", ותעשה כל אשר יצווך ולא שום דבר אחר. וכך נרמסת נפשו הרגישה של תינוק שבוי בסבך אינסופי של עבודת הנכחת האלוהים. אם לא נהיה עבדי ה' במשרה מלאה, לא יהיה ה'. אין לו קיום מבלעדי הטוויה האינסופית של הווייתו.
התשובה לשאלה "זו עבודה זרה" אינה משמעותית. לא לנו לדעת ולשפוט מהי עבודה זרה. אבל לנו לדעת מה אסור. והאיסורים מתפרשים על פני כל היום, דברים שמוכרחים לעשות, דברים שאסור לעשות בשום אופן. למה? צו האלוהים.
השבוע ראיתי בערוץ 2 את אנייה בוקשטיין בשמלת מיני מנסה לפלס דרך בעולם החרדי. אני מודה, לא צפיתי ברצף, רק עברתי מדי פעם תוך כדי, ובכל אחד מהרגעים הללו היה דיון באותו עניין ממש: האם מותר ליהודי להיקבר ליד בן זוגו שהתאבד, האם מותר ליהודי ללבוש חולצה שכתוב עליה כריסטו, האם הרופא יגיד בקול "אני יהודי ואחי היה יהודי". נשמע כמו קבוצה אובססיבית שמרוכזת סביב נקודה אחת, מתוך חוסר בטחון נורא: אם יתברר שמישהו לא יהודי, או לא יהודי באופן נכון, או מתלבש באופן יהודי, או אוכל באופן יהודי – הכל ייחרב. תשכחו מביטחון נינוח ורגוע בעובדה שאתה יהודי, ושלא חייבים לעשות מזה עניין. אגב, מה קרה לדיונים המעמיקים נוסח "הכוזרי" על קיום האל ושאלות מוסר? אלו נדחקו לטובת סדרה אינסופית של נטילת-ידים-נשיקת-מזוזה-ברוך-השם-נכנס-הצום.
להבדיל מסרטו של קולירין, גם יוצר מוכשר וגם נהנה מנקודת תצפית פנימית וחיצונית, מנסות סדרות הטלאוקרטיה להנכיח את אלוהים בטלנובלות. ושם המקום לא נרחב מלכתחילה, והתוצאה העגומה היא שעמומונים. מילא "היהודים" החושבים רק על דבר אחד, גם אלוהיהם לא יוצא משהו. מי שמכיר את הביוגרפיה שלו מפרקים קודמים (בראשית, שמואל, מלכים) יודע שמדובר בדמות חסרת עכבות, קנא ונוקם שנוטר עד דור עשירי (ממזר), וכשצריך, עד סוף כל הדורות (עמלק); אלוהים שעבד עם זכיינים כוכבים כמו אליהו "בסערה השמיימה" הנביא, נתן "אתה האיש" הנביא, דוד המשורר המלך, ושלמה שכתב את שיר האהבה התשוקתית הנפלא.
היהודים החדשים כפי שדמותם מצטיירת מהסדרות המייבשות בטלוויזיה, הצמיתו את רוח החיים. יוליה שלהם לא תברח עם רומיאו (הוא גוי) ולא תשלח יד בנפשה (איסור מדאורייתא) היא גם לא תצמיד את שפתיה לשפתיו בבחינת פתח לנשמות התאומות (איסור נגיעה). אבל למה לקונן על חסרונן של דרמות גדולות, כשחיי הקטנות נראים סחוטים מכל לחלוחית. סיינפלד, למשל, שמתמקד בלא כלום היומיומי, היה צריך לסגור את הבאסטה אילו כל אמירה שנונה היתה צריכה להיות מתובלת בדברי שבח לאל, וכל הבחורות שהוא רודף אחריהן היו אסורות עליו עד שיברר את יהדותן. וגם פרק "הנאצי של המרק" לא יכול היה לבוא לעולם, כי היה עליו לעסוק בשאלת כשרותו של המוצר, ומי הכשיר. ולהזכירכם, מדובר ביהודי פר-אקסלנס, שבטוח ביהדותו לחלוטין, לטוב ולרע, ולכן כל עיסוק בשאלה מיותר לחלוטין. כן, הוא יהודי. איך הוא יודע? כמו שכל אחד יודע שהוא צרפתי או בודהיסטי או פמיניסטי.
אז למה בכ"ז מתכסה המסך שלנו בתולדות החרדה להנכחת האל (היהודי)? הרי אם חשבנו שמעניין להציץ לאחר, מסתבר שזה מעניין רק במידה מוגבלת. אחר-כך האחר ממשיך להיות הוא עצמו, ואנו כר
יל מבקשים לראות את עצמנו. למה לבזבז את כושר הצפייה שלנו, את זמן המסך ואת כישרונותיהם של צוות אנשים גדול, שיכולים היו לעשות סרטים עלינו, הצופים בטלוויזיה.

בתוך גביש בתוך אויר

בתוך גביש בתוך אויר
 
בתוך גביש בתוך אויר
כפות הרגלים מרחפות הידים
בחלל קריר ופער בין הבטן
לגב. גופי עביר
למשבים שקטים, אני
פרודה עכשיו.
בתכלת המקרית המקיפה ריחופים
אחרים. פגישה, הגבהת מגבעת, נפנוף
מטפחת, חילופים. אני מגביהה.
ידי אינה נשלחת לשובלים מסתמנים
הַחְלָקָה מנגד היא קירבה ממש
באווירים כאלו. כך מישהו
נפגש.
ושוב האצבעות מתרווחות למלוא
התכלת האצורה, מפסלים אותן
בִזכוכית זכרון למימד שנחלש.
ואין גם משמעות לִצדדים, לפנים ואחור
אתה מגיע, מישיר מבט, פורש כנפים
אצל עצמך.
כל הפינות מצטרפות למסכת של מישור.