ארכיון קטגוריה: חברה

העיקר לשמור על הפער

 
כידוע, עוני הוא עניין יחסי. אנשים שגרים ביערות האמזונס ועושים את צרכיהם בין העצים, אפשר לראותם כעניים, כי אין להם אפילו שירותים. אבל אפשר גם לראותם כלא עניים מפאת מהעדר שירותים, כי כולם "עושים בטבע". אבל אם אתה גר בניו-יורק ויש לך אסלה מזוהמת בפינת חדרון קטן המשמש למגוריך, אתה יותר עני, כי לאמריקאים סביבך יש חדרי שירותים היכולים לשמש למגורי משפחה ברווחה.
גם עשיר הוא עניין יחסי. אם יש לך פיז'ו 504 אתה חש עשיר. אבל אם אתה גר בבוורלי הילס ומסביבך טסים בפרארי, תעלם תחושת העושר של הפיז'ו.
כלומר, מי שמעוניין להיות עשיר, או אפילו לחוש עשיר, צריך לדאוג שיהיו עניים. אחרת הוא סתם עוד אחד בקבוצה שחיה טוב.
כאן נכנס לתמונה הפטנט הזה של העמקת הפער. פער הוא תנאי ליצירת עשירים, ויצירת עניים היא תנאי ליצירת פער. לכן יש בישראל רגולטור, והוא לא גוזל מהעניים בעצמו, אלא מווסת את המשק כך שמיליארדים יעברו מהעשירונים התחתונים לאלפיון העליון.
לכן, בפעם הבאה שמישהו מציע להשקיע בחינוך, או בכבישים, או בעורף, ומוטחת בו השאלה הנוקבת "מאיפה ניקח?" אפשר לענות בבטחה "כרגיל. מהעניים"

למקבלי הצל"שים ולאלה שאפילו עיטור לא קיבלו

אספקה טריה

 

משאיות עמוסות ניגרות אל

מעבר למחסומים, עמוסות שפע

להזין את הכיבוש. שורות שורות

לעולָה. עלומיהם מזרן רך

לשורות הבאות, דם בדם,

עפר בעפר. כשיקומו העצמות

היבשות נשתמש בכם

שוב, יהיה עוד סיבוב,

לא אלמן ישראל. רק אלמנות

ויתומים. אלמנות ויתומים. ופצועים

וכמה חיים הם היו כשהיה להם

טוב למות למען.

בית הבובות הפלשתיני יהפוך למחנה הסגר

 
יצאנו מעזה בדיוק כשם שילד יוצא מבית הבובות שלו: למה לשבת בפנים, כשאפשר לפקח מבחוץ? אולי נתלה וילונות בחלונות? אולי נגיף את התריסים וננעל את הדלתות? אולי ננעל כל בובה בחדר נפרד? עם אוכל או בלי? עם חשמל או בלי? אולי נפרק בובה אחת שלא נראית לנו? האם נשתמש ביריעת הים הכחולה שמצורפת למשחק? האם נוסיף סירות לים, או שנשאיר את הבובות כלואות בבית. ובאיזה משחק נבחר? האם בישול במטבח, או מכות לילדים, או הכנת שיעורים או סקס פראי בחדר השינה? אפשר אפילו להחדיר שתי אצבעות פנימה, לשלוף את מי שלא רוצים ולזרוק לקופסת הבובות, או לפח. וכשימאס לנו, אפשר לנהוג כמו בזכרון הותיק בספר הזכרונות: אותי ואותך בחדר סגרו ואת המפתח לים זרקו. אלא שכמובן, במקרה הזה לא אותי ואותך, רק אותך. המפתח אצלי.
לכן, השבוע, לא העברתי דלק לרצועה.  
מי קובע? לא רק אני לבד. קודם הצבא, צה"ל כמו שאנחנו קוראים לו. אחר-כך הוא הסכים להעביר, אבל בעלי ההון סרבו, דור אנרגיה במקרה שלנו. ולא צריך לשכוח את האוהדים: מאות טוקבקיסטים הגיעו מיד מצויידים באבוקות וחזיזים, ושלחו הצעות הומניטריות: להפסיק להם גם את המים! למה רק עכשיו!? וגם חידוש התודעה ההיסטורית: שירגישו מה הרגישה מצרים בתקופת משה. אם כי, יש לציין, שאיש לא הציע שירגישו מה אנחנו הרגשנו בתקופות חשוכות. כי, כידוע, הסבל שלנו מאוד כואב, ושל הזולת תמיד ניתן להשוואה.
ורק מרכיב אחד ניתן להשוואה תמיד: גם מי שנותן עצות איך להרע לאחרים, מצהיר בבוא יום פקודה "לא ידעתי!"

הילדה ל. והאוליגרכיה של הדמוקרטיה

 
חגיגה של דמוקרטיה, געשה התקשורת השבוע. היו הליכים, היו בחירות, היו מתמודדים והיו זוכים. מה עוד צריך כדי להוכיח את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? וזה הזכיר לי את העבר של ל.
כל שנותיה בתיכון חכתה כדי להפוך לאזרחית ל. כשתוכל להצביע תבחר בשמאלנים שוחרי שלום קיצוניים, בעושי צדק ומתקנים חברתיים, בנשים ונציגי שאר מיעוטים מקופחים. אופק ורוד היתמר מעבר לקו ה- 18, היומולדת של זכות הבחירה.
כשהלכה לבחור בפעם הראשונה, סקרה בכובד ראש את הפנים המבטיחות עולם כלבבה, שהנצו בין פניהם של הרגילים והשגורים במשרדי השלטון. כמה טוב שאין כאן אוליגרכיה, ואפשר להחליף את כל השלטון, או אחדים, לסלק את מי שסרח ולהמליך את מי שמבטיח שחר של יום חדש (טוב, היא היתה צעירה). העולם שייך למתעוררים ומעוררים. היא חלק מהשינוי.
בפעם השניה לא הספיקה להבין איך בפעם הראשונה לא ניכר הפתק שלה, איך עולם כמנהגו נוהג והשלטון ספון בטירה ואין לו שיג ושיח עם הבחירות. טעות קוסמית? ננסה שוב.
וכך עד השבוע, שהיה מרקחת אינטנסיבית של בחירות. ואכן, הפעם קיבלה אישור סופי: שהדמוקרטיה מאפשרת לה לשים פתק, ואפילו יותר מאחד, ואפילו יותר מאשר פעם בארבע שנים. אבל אין קשר בין זה לבין האוליגרכיה של הדמוקרטיה. נבחר ההוא שכבר נבחר פעם, וההוא שנבחר ולא נבחר שנים רבות, ומנגד ממתין ההוא שפעם נבחר ופעם לא. ולא שהחדשים ראויים יותר. אבל השלטון נשאר אצל הלא ראויים הקודמים. הרי זרקנו אותם כי לא היו הצלחה מסחררת. אבל הם לא נפלו רחוק. למעשה, נותרו כולם יחד במקווה הסמיך של השלטון. במרחק של זחילה חזרה. מי שלא רצינו היום, נאלץ לרצות אותו מחר. ואם לא אותו, אז את האחרים שגם אותם לא רצינו. ואי-אפשר להעביר את הכדור לדור חדש של לא ראויים, אלא רק לבלתי ראויים הללו, האוחזים בשלטון כאילו הם גרים בו. כמו משחק מסירות ששיחקו בחצר בית-הספר. מי שאוחזים בכדור, לא מוותרים עליו לתלמידי כתה א'.
הלכה האזרחית ל. לביתה בהבנה שלא סתם נכשלים תלמידי ביה"ס באזרחות: מה הקשר בין השיטה התאורטית, למימוש? ובעיקר: מה הקשר בין חייה כאזרחית, לבין יכולתה להשפיע? על מי היא יכולה להשפיע? ואפילו היא רוב באחד העניינים (מה שלא סביר, כי היא מיעוט כרוני), האם האוחזים בכדורים יבחינו בכך? ואם יבחינו, האם אכפת להם בכלל? נניח בשאלה קונצנזואלית כמו התרופות לחולי סרטן? או לניצולי שואה? לא ממש, אה? מקסימום יהיה זה אהוד א. שיסביר למה אי אפשר
או אהוד ב. שיסביר אותו דבר
או שאולי הם בשלב השתיקה, כי לא רק הם לא מתחלפים,
גם היועצים שהגיעו ממנזר השתקנים.
ושניהם גם יודעים להגיד יפה "שמעון היקר",
וזה העיקר.
ומה נעשה אנחנו כאן שנשארנו בלי השפעה?
אנחנו היכולים לצפות בכל זה כמו בטלנובלה, מרחוק, על המסך הקטן.
סיטקום עם עלילה לא מבריקה, וליהוק לא משהו ממש
אם מקבלים רק סדרה, אז רוצים שחקן חדש.
נחפש מנהיג שלפחות נעים לראות כשהוא חומק למכונית.
נגיד שון פן. אכן.
ויש לי רשימה מלבבת של אחלה בנות למשכן הנשיאה.
אגב, נכון שממש נעים לחשוב על איילת זורר בתפקיד ראש הממשלה קוראת ל"אודי" אשת ראש הממשלה לעמוד צעד מאחוריה על הפודיום. אחרי הכל, בשורה הראשונה יעמדו רק הכוכבים.
וכך חוזרת האזרחית ל. לילדות שניה, שבה שוב אין לה זכות בחירה, כי אם שוב יאלצו אותה לבחור בין אהוד לאהוד, שמעון ויצחק, ביבי ורובי – היא תשתמש בזכות האינפנטיליות שלא לבחור. למה ליפול שוב ושוב לאותו בור.

יוצאים ונכנסים יוצאים ונכנסים – ולא גומרים

ידיעה קצרה ומאוד לא מפורטת, כאילו הגיג חדשני הגיח ממוחו האנליטי של מצביא דגול: כניסה לעזה תקשה מאוד על צה"ל, אומרים בכירים בצבא. אכן, מסכימה המומחית לחיים בעורף, מלחמה בהחלט מקשה. זה גם לא נוח, וגם מאוד מסוכן. ומהצד הצבאי אי-אפשר שלא להתפעם: איזו חריפות שכל! יש בצה"ל מי שמבין שכניסה לעזה לא תקל על הצבא, בעיקר אם אנחנו עדיין מתעקשים על מלחמת קיץ זעירה עם לבנון, ולוקחים בחשבון גם את הצטרפותה של סוריה לארוע. מה שאנחנו לא לוקחים בחשבון, בעקביות מרשימה, היא המשימה העיקרית של הצבא בקיץ ובחורף: שיטור בשטחים הכבושים.  
מבט ברשימת הטוקבקים (מאות!) מגלה כי מלבד התלונה הכרונית נגד התבוסתנות של "הצבא הכי חזק במדינה" כפי שמתבטא אחד המגיבים (ואגב, הוא לא הכי חזק, במבחן התוצאה הצבא של המתנחלים הרבה יותר חזק) מאיצים בנערים לשחק לפנינו בדם ואש. ויש מי שמלין: בששת הימים נצחנו צבאות של מדינות, ועכשיו קשה לנו? למה, מה השתנה?
ואני כותבת כדי להשיב לו: זה בדיוק מה שהשתנה. ניצחנו, כבשנו, ותקענו לעצמנו את השטחים בגרון. לא לבלוע ולא להקיא. אם אתה כל-כך רוצה לצאת למלחמות, שחרר את החיילים המפוזרים בשטח "שלנו", והם יוכלו לההירג בכיבושים חדשים. אם אתה לא רוצה מלחמות – שחרר אותם עוד היום.
 

שיקגו, אחד במאי 1886

 
מלחמת קיצור יום העבודה צברה תאוצה. זה התחיל במאה ה- 19, כשלאנשים נמאס לעבוד והצליחו לתקן תקנות המגבילות את ההעסקה לשמונה שעות ביום. אבל מעסיקים לא משתגעים על זכויות עובדים, בעיקר לא כשהם נדרשים לקיים אותן.
גם הפעם לא היו להם כוונות לקיים את התקנות החדשות, המבליעות את ההנחה כי לעובדים יש חיים מחוץ לעבודה, ולא כל אונם קודש למעסיק. מאות אלפים הפגינו, אבל המעסיקים ידעו שאפשר לסמוך על המשטרה, כבר אז היא תמיד עמדה לימין המעסיקים.
ואכן, השוטרים נכנסו בעובדים המפגינים ממש כאילו היו סטודנטים או שמאלנים ישראלים, ואפילו ביתר שאת. היו הרוגים, והמתקהלים השליכו פצצה שהרגה בתורה שבעה שוטרים.
ושוב הוכח לצד מי משתינה המשטרה ואיתה מערכת המשפט והחוק: נעצרו אחדים ממארגני העצרת (גם אלו שלא השתתפו בה) ובמשפט שדה נידונו למוות. אחרי שארבעה נתלו ואחד התאבד, זכו שלושה לחנינה. מי אמר שאין רחמים לרשויות הרוצחות בדם קר מנהיגי פועלים?
ולכן צועדים אנשים בכל מיני מקומות בדיוק בתאריך זה. גם בתל-אביב, אם כי פחות ופחות משנה לשנה. וזהו אות כי זכויות העובדים שוב בשפל, עד כי רבים כלל אינם יודעים שאינם מפגינים במועד זה. וכבר צריך בכלל להזכיר לאנשים שיש דבר כזה, זכויות עובדים, שלא מדובר בפרזיטים שצריכים להגיד תודה כשמנצלים אותם ללא הגבלת זמן ומידה .
 

אסטרטגית הקליפה על מרכז הרגש – ספרו של צבי ינאי

אדם נושא גופה בתא המטען עד שהוא חופר בור עמוק דיו כדי לקבור אותה. עכשיו הוא עסוק בהסוואת הבור: מכסה בעפר, מחליק את פני הקרקע – אבל לא באופן חשוד – מפזר עלים יבשים, אבנים, מנסה לשוות למקום מראה של רצף בלתי מופרע. בחלוף השנים הוא משכלל ומשפר את ההסוואה. בהיותו סקרן ואינטיליגנטי הוא מגייס את המדעים, רותם את הידע, לומד את סוג הקרקע, תהליכי נשירת העלים במקום, פעולת הרוח על האבק והאבקנים שהצטברו במקום, השפעת קרני השמש על צפורני המבקר. הוא עסוק רק בַכּיסוי, לכאורה השכיח מעצמו את הטמון בבור.
ואז הוא נמשך לעסוק במטא-קליפות. הוא מתאר אותן, מסביר אותן, את החומרים, את השתלבותן בסביבה, את הבחירה בהן ולא באחרות.
צבי ינאי היה ילד באיטליה שלפני מלחמת העולם השניה. הוריו "פיזרו" את ארבעת ילדיהם אצל אומנות שונות, ומקץ שנים אחדות "אספו" אותם, ו"דילגו" על אחד, רומולו, אחיו. למה אספו את סנדרו (לימים צבי) ודילגו על רומולו? חידה נוראה, שמגיעה אלינו בספרו של ינאי, רומן מכתבים חד-צדדיים אל האח האבוד, ללא מכתבי תשובה, וגם, כמובן, ללא תשובה לשאלת היסוד: למה.
הספר מציג סדרה של קליפות שהילד סנדרו עטף בהן את הנקודה הכואבת, קליפות שעוברות לצבי "החדש" וממשיכות בו את התפתחותן והופכות אבני יסוד בהשקפת העולם. למשל, שאלת השרירותיות. למה דווקא רומולו נעזב, ואילו הוא עצמו זכה להיות ילד נאסף ולא אסופי? האם ביסוד הדבר עומדת מקריות או כוונה? מה שברור הוא כי העיסוק בשאלות המופשטות מתפקד גם ככיסוי לשאלות הרגשיות הבלתי נסבלות, אותה רביכה סמיכה של אשָם וכאב, שהתיווך הפילוסופי מרפד את ההתבוננות בהן.
הקליפה הראשונה נחשפת כבר בפתיחת הספר, מתוך האליבי שמוצא ינאי כדי לכתוב למי שנחשד להיות אחיו רומולו: הוא מנסה ללבן מדוע לא בחרה הברירה הטבעית לעודד אצל הלביאות אסטרטגיה יעילה יותר מול זו של האריות. בעצם, אומר האח הקטן לאח הנעזב, מדובר באסטרטגיות ובכוחות אבולוציוניים, ואנחנו, שני ילדים, מחפשים היכן נאחזנו והיכן נשמטנו בין קורים אדירים אלו.  נקודת המוצא הזו של השרדות וניצול כל המשאבים המגוונים לשם כך, היא הסבר-על שינאי משתמש בו כקליפה חיצונית הכוללת את האחרות: הפרט, הוא עצמו, משתמש בכל הנקרה על דרכו ובכל הנמצא בציקלונו כדי לשרוד. וזו סיבת היסוד שבגללה כיסה את הבור עד כה. בבחינת "רומולו, לא שכחתי, אבל הכאב לא היה מאפשר לי לשרוד". 
מתוך זכרונות הילדות עולה דווקא תמונה של ילד שהיה נרקומן של רגשות, אולי משום שאלו ניתנו בצמצום, למשך זמן קצר מדי. ילד שהיה מוכן לסייע לאמו בחיפוש אחר הרוכסן ששימש להכאתו, רק כדי לחוש את החום האמהי ולו ברגע של כעס.
ממכתב למכתב זונח ינאי את הלביאות ואת ההתמקדות בפרטים הנוגעים לרומולו בלבד, בטענה שהוא מבקש לספק לו תמונה רחבה של משפחתו. אבל גם זו עוד קליפה, מאחוריה הוא מסתיר (בפני עצמו?) כי למעשה הוא עצמו היעד של פרישת המערך המשפחתי. בבחינת מי שמת לעסוק בחומרי העבר, ללבן לעצמו, עדיין לא ישירות, זה מפחיד מדי. שהרי הרומולו הנמען הוא הרומולו שבתוך הכותב, לא זה שבאיטליה. לא ברור מה היה ומה חלום היה, אבל ברור שזה החלום של הכותב.
הספר עצמו סוחף (קראתי ביום וחצי) ורבים ודאי יכתבו עליו מזוויות שונות. אני מצאתי את עצמי קוראת תוך מתח בנקודה הזו של הגילוי והכיסוי: הנה אדם כה מנוסח, חזק וללא פרצות, משרטט לפני אלפי קוראים (ואולי יותר) את מפת ההסוואות הרגשיות שלו.
 
שלךָ, סנדרו/ צבי ינאי
הוצאת כתר, 344 עמ'

צה"ל מפיק לקחים לחג

 
מי אמר שצה"ל לא מפיק לקחים? הנה, תוך פחות משנות דור הגענו מציון צנוע לפסח בצבא, להתחרדות צה"לית שאינה פוסחת אפילו על הכלבים. ואגב, ממקורותינו נודע לנו כי מדובר בכלבים שכלל לא עברו גיור ולכן לא חלה עליהם חובת אי אכילת חמץ. להבדיל מהפרות בישראל, שעליהן חלה החובה. כך עולה השאלה: האם, בהינתן הכוח בידם, תמכור תעשיית הכשרות גם את החילוניים לערבי?

בצה"ל לפחות הולכים מחיל לחיל ומכשרות לכשרות. אם עד כה סתם השאירו בפסח את החיילים החילוניים כדי לאפשר לעמיתיהם הדתיים לחוג את הפסח בחיק המשפחה, השנה שוב משאירים אותם בבסיסים, אבל מעלים את רף ההנאה המזומנת להם: לא רק ישארו בבסיס במקום להתקלח בבית וללכת לחברים ולחברה, במקום לחבק את דודה נאוה בליל הסדר ולקנח בשוארמה בפיתה, או בשרצים בסושי, השנה גם יישארו וגם ילמדו אותם אינדוקטרינציה מהי.
זה התחיל באיסור על החיילים החילוניים הכלואים בבסיס להכניס דבר מאכל טרף למתחם צה"ל, בין על גופם ובין אם בחבילה שנשלחה מהבית, והשנה משדרגים להם את הסדר כהילכתו עד שיאלצו לנטוש את מסורת בית אבא, ולנהוג מנהג חרדים, רחמנא ליצלן.
חיילים המוגדרים כלא יהודים כהלכה יאלצו לנהוג מנהג עכו"ם, מבחינתם, ולבלות ערב שכולו ברכות והלל לאלוהים זרים להם. מי שעד כה מצא מפלט אצל הכלבים (שכולם גויים ולא נימולו), הרי צה"ל פעל לפי גורם ההפתעה, ומכר גם אותם לערבים.
לכן, אם עד כה בערה חמתנו על מניעת מזון מבית אבא מפי חיילינו המרותקים לבסיסי צה"ל בפסח, ואם שקלנו איך למנוע את רוע הגזירה ולאפשר להם ליהנות ממטעמים הכשרים לפי אמונתם החילונית, הרי עתה, בנשוב רוחות הקלריקלים העזות על כוחותינו, אנו קוראים לפרנסי הצבא: הכשירו את הבסיסים, הזמינו רבנים לסדר, ערכו אותו בנוסח חרדי למהדרין – ואילו את החיילים החילונים שלחו הביתה, לחוג את הפסח בנוסח בית אבא. הדתיים, משנתמלאה תאוותם לליד סדר צבאי כהלכתם, יתכבדו ויפסחו בו.

אגב, לשאלה כמה זה עולה לנו – חבל לשמוע מספרים ולקלקל את המורל לחג, השם ישמור. מאידך, מי שלא שמר עלינו במלחמת לבנון, כנראה לא ישמור עלינו מפני הכפיה הדתית.

כשאת אומרת לא, תגישי את זה בטופס ותצרפי תמונה

רק הורשע רמון, וכבר מזדרזים חברי כנסת לדון בשינוי החוק להטרדה מינית. החוק הקיים לא טוב, צריך לסגור פרצות. שכן ברור שיש כאן פרצה ענקית: זו שמאפשרת להרשיע את חיים רמון, שר משפטים, חבר של ראש הממשלה, שעשה משהו מאוד לא נדיר במחוזותינו, ודחף לשון לפיה של צעירה חסרת מגן, שבסך הכל גייסו אותה לצבא ההגנה לישראל. שתגיד תודה, לא כל אחת מקבלת לשון של שר. יש בחורות שעובדות בפיצריה ובעל המקום שולח ידיים.
וכבר מתארגן מחשבתית גדול הפילוסופים בין חברי הכנסת, יובל שטייניץ, כדי להחדיר משהו משלו: נקודה שחסרה לו בחוק ההטרדות: צריך שיהיה כאן מעשה כוחני, וצריך להיות ברור שלתוקף ברור – שהנתקפת אינה מסכימה.
איך מבררים? ניקח לדוגמא מפקד בצבא, שנכנס לחדר ובו 30 פקידות. הוא יוצא מהנחה (לפי הצעת החוק החדש) שכולן מסכימות, אלא אם הוכח אחרת. וכך, חמוש בלשון משתלחת וידיים חודרניות, הוא פוקד את כל ה- 30. ובאמת, מאין לו לדעת שיש מישהי שלא מסכימה? הוא אפילו לא מכיר אותן, ולא יודע אם כולן בורחות וצועקות משום שכך מנהגן בכל ימות השנה, או שזה בגללו.
מי שמתנגדת, שתגיש טופס מתאים בשני עותקים, ותמונה, כמובן, כדי שיוכל לזהות במבט אחד במי מדובר. וכך, בפעם הבאה שיכנס לאותו משרד, לא יעשה את המעשים המגונים.
אגב, שינוי החוק להטרדה מינית לא היה משנה במקרה רמון, כי הוא הורשע במעשים מגונים, וזה לא חוק חדש. רק ההתיחסות חדשה.
 
ואגב, לכל מי שלא מבין כשמישהי לא מסכימה: הכלל הוא, שאתה צריך לדעת שמישהי כן מסכימה. אם זה לא ברור, נא לא לגעת. ולכל הטוענים שאין להם דרך לדעת, זה פשוט: תחשבו שהשארתם את המרצדס חונה ברחוב בשכונת עוני. האם זה אומר שאתה מסכים שכולם יקחו אותה לסיבוב? לא? איך הם יכולים לדעת?!

צמצום החינוך בעזרת המגזר הפרטי

 
בשורה בשורה! חיזוק למערכת החינוך!  לב לבייב החדיר מערכת חב"דית למערכת החינוך הממלכתי, בניגוד לרצון ההורים ולהחלטת משרד החינוך. זאת כדי להגיע לילדי ישראל החילוניים, ולהעביר מהעולם כופרים, רחמנא ליצלן. מעתה תדע כל אם עבריה, כי גם אם הפקידה את ילדה בידי בית-ספר ממלכתי, הוא ישוב הביתה במהדורה משופרת, יאמר מדי בוקר 'מודה אני', לא יאכל את הקציצות שלה אם הניחה אותן בכלי חלבי ובעיקר ידע כי אלוהים הוא לב לבייב.
במחזור הקודם נהנו ילדינו מהעשרה נוסח אריסון, ובה למדו שהשינוי מתחיל מבפנים. וכמובן, לא שכחנו גם את מסדר הבוקר של תנ"ך . הגל הסוחף של מטיפים בביה"ס הוא הוכחה נוספת שאין ואקום בטבע: אחרי שקוצצו שעות הלימוד, קוצצו מקצועות הלימוד וקוצצו שטחי הלימוד המוקצים לכל תלמיד, התברר כי השיטה של ביה"ס כשמרטפיה לא עובדת. הילדים משתעממים. המורים משתגעים והיזמות הפרטית גואה. מצנטים, מטיפים וחובבי ניסויים בבני-אדם נכנסים לנישה הפנויה ומשתמשים בילדינו כבמוח להשכיר. רוצים לראות מהו פרי הביאושים של ילד חילוני שילמד כמה נפלא להיות דתי? בואו לעירוני מקיף; רוצים לראות מה יקרה לילד שלא ראה אמנות, לא שמע מוסיקה אבל יודע מתי נוטלים ידיים, או מתי מצטלבים, או מתי כורעים ברך למולך, או איך משיגים חשיש בזול? התקשרו למוקד הפדגוגי ותופנו לביה"ס המתאים.
אני כבר צופה דורות של חוקרים (שאינם תוצרי המערכת הזו) שיחקרו את המנגנון אשר הביא לייצור דורות של בורים חשוכים שלמדו איך לא לדעת.
 
ואם כבר נגיע, סוף-סוף, למערכת חינוך שאינה עולה לנו, והיא רק כמין מכלאות ילדים המפנות את ההורים לעבוד בשכר מינימום, אפשר להזמין עוד נציג של המגזר הפרטי להרביץ תורתו בפני התלמידים הלכודים:  ילדים, אין לנו צורך בבורים, אתם מיותרים.