Category Archives: חתולים

גם זה קרה בשבת

 OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מודעות פרסומת

תיירות חתולים

 
באיה סופיה, מבנה מאסיבי שסגדרו לו נוצרים, מוסלמים, שוחרי תרבות ומיליוני תיירים
מתחוללת פלישת מצלמות משוכללות (הכי דקות, הכי דיגיטליות, הכי עדשה, הכי זום, הכי סלולריות) ולכל אחת מלווה צמוד (הכי יפני, הכי שוודית, הכי קוסמופטוליטיים, הכי צרפתיות קוקטיות וצרפתים קוקטיים, הכי סתם גם).
שם, מעבר לכד השיש הגדול מציץ חתול.
הוא לא תייר, הוא גַּר.
מציץ ומסיק – שום דבר מיוחד, תיירים, כרגיל.
וכבר הוא שולח רגל, שתי אוזניים, ראש ו…
ראו אותו, הבחינו.
תוך שניה, כולם שוכחים שהם בעיצומה של הפקת סרט לכל משפחתם על אחד המבנים החשובים, הכיפות הנהדרות, הצריחים, הפסיפס החשוב והויטראז' המרהיב.
אחרי הכל, הם עדים להופעה של כח טבע בעיצומו של המקדש. חתול בהיכל.
וממש כאילו היה יהודה לוי מול עדת פפראצי,
מתרחשת זניחה המונית של איה
ואינספור פלשים מתקתקים על החתול.
הוא, מצידו, מבין שכוכב על ראוי לו לעמוד על כַּן השיש הגדול. ושם הוא ניצב.

 

 

הנה הוא רוצו אליו.

 

יכולת ההתלטפות המופלאה

 
אתמול, תוך כדי הליכה מהירה, ראיתי מרחוק על המדרכה מיצג חתולים. לא הבנתי מה אני רואה, היה ברור שמדובר ביותר מחתול אחד, ושהם בעיצומה של פעילות לא מוכרת לי. התקרבות זהירה גילתה חתולה צעירה, נצמדת לחתול שוכב, והוא מניח לה ואינו נרתע. החתולה נצמדה בפניה לפלג גופו העליון, אחר-כך כרעה על פלג גופו העליון, מנסה דרך קירבה להפיק ממנו תגובה. כל אותו זמן, כשצעדתי לקראתם, היא הביטה בי במבט של הפתעה גמורה מסדרי עולם.
החתול, בשלושה גווני אפור, לא הגיב לכל זה. כשהתקרבתי למרחק סכנה היא החלה ללקק את צוארו כמו שחתול יודע לעשות. לא ליקוקים ארוכים וארוטיים, אלא קצרים ועזים, מקפלים רגש עז והמון תשומת לב.
אבל היא כילתה את מאמציה לשוא. החתול שכב ללא רוח חיים, חסר בית שלא שרד את הקור. איך מסבירים לחתולה היפהפיה שהשותף שלה להשתובבות ולחיפוש המזון ולהתלטפויות פשוט לא כאן. לא יחזרו לגוף המוכר הזה שמחת החיים ועליצות ההתחככות. ושעוד רגע יגיע פקח עירוני וישליך את החתול לזבל.  ולאן היא תוליך מעתה את השיתוף ואת יכולת ההתלטפות המופלאה?

מכשיר התבטלות לחתולים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאנשים שגרים אצלי יש מנהגים מוזרים. אחרי שכל הבית מלא מכשירים שעושים בשבילם הכל, חוסכים להם ללכת לנהר לכבס, להניף משאות כבדים, לגשת לדואר לשלוח מכתב, לעלות ברגל הביתה ואפילו סתם ללכת ברגל, בדיוק עכשיו, כשהם יכולים פשוט לשבת כמוני ולנוח, הם מתרוצצים בכל העיר כדי לעשות את כל מה שהם חסכו לעצמם. טוב, חסכו זו לא המלה הנכונה, כי החסכון הזה עלה המון כסף.
כנראה שההורים העתיקים של האנשים לא עשו תרגילי זנב, וככה הוא נשר להם. יכול להיות שהם רצים לתרגל על אברים שהם לא רוצים שיפלו מחוסר שימוש. וככה הם מפגינים התנהגויות לגמרי טפשיות. הולכים כשהם לא צריכים להגיע לשום מקום; רצים כשהם לא ממהרים לשום מקום; מרימים את האגן כשאין שום ארוע מיני באזור; מנופפים בזרועות כשאף אחד לא נפרד מהם; עולים על קצות האצבעות כשאין מה לראות למעלה; חובטים כדורים קטנים למרחק ואחר-כך מחזירים אותם.
תארו לכם שאני הייתי מחליטה שהגיע הזמן לתרגילי זנב. להניע אותו משמאל לימין ולהיפך, אותו מספר פעמים, ואחר-כך בתנועה סיבובית דו כיוונית.
אבל לא. מספיק שהחתולים ההומלסים בחצר צריכים לזוז. אני מתנחלת על הכרית החשמלית שלי, ומת העולם.
הבעיה שמרוב תיזוזים שהם זזים, אני צריכה לרדת להם מהברכים שאני יושבת עליהן. זה נעים לשבת, כי הן חמות, למרות שהן רזות מדי, לא כמו כמה אנשים מרופדים שאני מפנטזת עליהם.
וכשהם הולכים אני משתמשת במסלול ההליכה שהכניסו הביתה. זו חללית קלאסית למנוחה. אני יושבת, קרן אור מלטפת לי את הפרווה, ואני אפופה שקט שמזמין נמנום וצמצום עיניים.

ברכות לחוות החיות לפסח

 
 
חג שמח לכל
החתולים הפרסיים
החתולים הסיאמיים
הכלבים האפגניים
כלבי הרועים הגרמניים
הסוסים הערבים
והחזירים הקפיטליסטיים
 
ומי שמחפש פלפול כשר לפסח ישמח לדעת מה עושים כשמגלים בבית עכבר ובפיו חמץ, דווקא אחרי שכבר בערנו כל פירור עם נר.

הזכות ללכת לאיבוד

 

 

 

 

" את ההולכים ברגל חובה לאהוב.
ההולכים ברגל הריהם החלק הגדול של האנושות. יתרה מזה – החלק המובחר שבה. ההולכים ברגל בראו את העולם. הלוא הם בנו ערים, הקימו בניינים בעלי קומות רבות, חפרו תעלות-ביוב והניחו צינורות-מים, רצפו הרחובות והאירו אותם בפנסי-חשמל. הלוא הם הפיצו את התרבות בכל העולם, המציאו את הדפוס, גילו את אבק-השרפה, גשרו גשרים על פני הנהרות, פיענחו את כתב-החרטומים, הנהיגו את השימוש בסכן-גילוח, חיסלו את המסחר בעבדים וקבעו שמגרגרי הפול הסיני אפשר להכין 114 מנות טעימות ומזינות.
וכיוון שהכל היה מוגמר, כשכוכבנו קיבל צורה תקינה פחות או יותר, הופיעו בעלי המכוניות.
בדין הוא לציין, שהמכונית גם כן הומצאה ע"י ההולכים ברגל. אבל בעלי המכוניות שכחו משום-מה את זאת, את ההולכים ברגל הענווים והנבונים החלו דורסים. הרחובות, שנסללו ע"י ההולכים ברגל, עברו לידי בעלי המכוניות. הכבישים נתרחבו פי שניים, המדרכות הוצרי עד כדי רוחבו של שנץ-הטבק, וההולכים ברגל החלו מצטמצמים מתוך אימה אל קירות הבתים.
בכרך הגדול חיים ההולכים ברגל חיים של עינויים. בשבילם קבעו מעין גיטו תחבורתי. אין מרשים להם לעבור את הרחוב אלא בפרשות הדרכים, דהיינו, באותם המקומות דווקא שהתנועה חזקה ביותר, אשר שם השערה, בה תלויים כרגיל חייו של ההולך ברגל, עשויה להינתק ביתר קלות. [….]
ובכלל כבודם של ההולכים ברגל ירד במאוד. הם, שנתנו לעולם אנשים מצויינים, כגון הוראציוס, בויל מאריוט, לובאצ'בקי, גוטנברג, מייארכולד ואנטול פראנס – חייבים עכשיו להתפתל בצורה המגונה ביותר, למען שיזכירו למצער על קיומם. אלוה, אלוה, שבעצם אינך קיים, עד היכן אתה, שלאמיתו של דבר אינך קיים, הבאת את הולך הרגל!"
 
מתוך "עגל הזהב"/ אילף ופטרוב עמ' 5-6, מרוסית אליהו מיטוס, הוצ' תבל

גיבורים על חתולים ועריריים

שוב עושה החברה הישראלית מה שהיא מיטיבה כל-כך לעשות: מתנכלת לחלש. והפעם (שוב!) לחתולים ולמאכיליהם.
זו לא הפעם הראשונה, כי אין קל מזה. כל מי שמחפש להראות מי כאן חזק ומי קובע, יודע בוודאות כי המערכת כולה תתמוך בו אם יכוון את השליטה אל חתול: השכנים, הרשות המקומית, הפיקוח העירוני, המשטרה ועכשיו גם בית המשפט. כל אלו חוברים יחד כדי למנוע מזון מחתולים.
הנימוק השגרתי להתעללות הוא הניקיון: המדרכות הישראליות הבוהקות וחדרי והמצוחצחים מזדהמים כשהם פוגשים חתול. החתולים מזהמים את הסביבה. הם מזרימים שפכים לנהרות, מרעילים את האוויר הצח בערים וטורפים עכברים. וגם באזור המגורים ממש הם לכלכנים מדרגה ראשונה: הם מורידים אשפה בשקיות דולפות המשאירות טפטוף ממאיר על המדרגות, משליכים בחדר הכניסה עטיפה של ארטיק ומותירים בכל מקום שובל של פירורי במבה שאמא הרשתה להם אחרי בית-ספר. ובכל זאת, הפלא ופלא, איש אינו מעלה בדעתו לאסור על האכלת ילדים. יש משפחות שמאכילות אפילו את כל חמשת ילדיהן, ואיש אינו מגנה אותן על כך.
נימוק חדש שצץ בכתבה הוא אופיים הלא מקובל של המאכילים. מסתבר שהם לא רק חריגים המאכילים על חשבונם חיות, אלא – השמרו השמרו! – הם עריריים! ואני, בורה שכמותי, כלל לא ידעתי שזה פגם, או אפילו שיש עניין לציבור בעריריותו של האדם. עכשיו, אחרי שהכתבה השכילה אותי בנקודה זו, הייתי מציעה לא לחכות עד שהעריריים יאכילו חתול כדי להגיש נגדםתביעה. אפשר להקים משטרת העריריות, בדומה למשטרת ההגירה, והיא תדרוש מבני אדם תעודת זהות ותבדוק את המצב המשפחתי. ערירי? יוגש נגדו איזשהו צו האוסר עליו להסתובב ברחוב. שהרי, כידוע, הוא עוד עלול להאכיל חתול!
 
 
 

פיליפ מרלו הוא חתול

לא רק המכורים לחתולים זוכרים היטב את תמונת הפתיחה של "שלום לנצח". החתול מעיר את פיליפ מרלו (אליוט גולד) בשלוש לפנות בוקר. הוא רוצה לאכול. וכדרכם של חתולים, הוא רוצה את זה עכשיו. מרלו קם, מחפש על המדפים, במגירות, בארונות המטבח, ומגלה שאין אפילו פירור. החתול מלווה כל תנועה שלו: הנה הוא על המדף, הנה הוא מציץ למגירה ולארונות, קופץ על המקרר ומשמיע יבבת-דרישה בלתי פוסקת.

 

 

מרלו יודע שאי אפשר לרמות חתול, אבל מנסה. הוא מכין לו עיסת שאריות בצלחת. החתול דוחה אותה בבוז. על אף השעה הבלתי סבירה, מרלו מתלבש ויוצא לחפש במרכול מזון לחתול, כשהוא ממלמל כל הדרך "זה לא יאומן, אני הולך לחפש לו אוכל בשלוש לפנות בוקר".
במרכול מתברר שיש בעיה: ניצבות שם שורות של סוגי מזון לחתולים, אבל לא "קרי ברנד", הסוג האהוב על החתול של מרלו. בעצת המוכר, מרלו לוקח סוג בעל הטעם "הכי דומה".
כשהוא שב הביתה, מרלו משתמש בכישוריו כבלש, כדי להוליך שולל את החתול: הוא נועל אותו מעבר לדלת, ובינתיים, הרחק מעיניו הבוחנות, הוא מעביר את תכולת קופסת השימורים שקנה לקופסה של "קרי ברנד". הוא מכניס את החתול למטבח רק בתום המלאכה. נוכח מבטו של החתול הקפדן מרלו מעמיד פנים כפותח את הקופסה, וממלא את קערת המזון שלו. החתול מתקרב, מרחרח, ומתרחק מיד בזנב זקור. אותו לא יוליכו שולל. הוא רוצה את הדבר האמיתי. החתול של מרלו בורח בעקבות התקרית, ומפנה מקום לאוכלוסיה העויינת. כלבים.
כך, כבר בפתיחה, בונה אלטמן את דמותו של מרלו כחתול של הסרט. חתול בעולם של כלבים. מרלו מתחבא בין השיחים, תוחב את אפו מעבד לחלון, מתאונן בפינוק, תוקף את הפילם נואר בתכונותיו המובהקות: סטיה, קפריזיות, ספונטניות של הדמות והעלילה. הוא דבק במטרתו, הוא רוצה להשיג את הקרי ברנד שלו, ולא יתפשר גם כשכל העולם נובח לעומתו.
והעולם אמנם נובח לכל אורך הסרט, נביחות אזהרה. זה מתחיל עם כניסתו של טרי אל מרלו באישון לילה, על רקע פסקול נביחות, כשהוא מבקש ממרלו להבריח אותו לטיחואנה, בלי לספר לו שהרג את אשתו וגנב את כספי המאפיה. האסיר החולק איתו את תא המעצר מספר לו כיצד חיכה לכלבו.
העולם רוחש כלבים – מזהירה אותנו התמונה הסוקרת את אזור תחנת האוטובוס בטיחואנה. כלבי רחוב מרחרחים לכל עבר, כלבים אחרים עסוקים בהגשמת תשוקותיהם ואינם נרתעים אפילו מן הפרהסיה. המצלמה מתעכבת על הכלבים בהרחבה, כשם שמתעכבים על הגיבור הראשי אשר צועד בתוך קהל. הכלבים, מסמן לנו אלטמן, הם חלק מהסיפור. מרלו פוסע בתוך מציאות שכלבים אורבים בה בכל פינה.
תמרור אזהרה כלבי גדול וברור ממתין בבית איילין, הלקוחה החדשה של מרלו: אשת הסופר רוג'ר וייד, אהובתו של טרי הנמלט. בכל פגישה מתנפל הכלב השחור הגדול בנביחות מאיימות על פיליפ, הנרתע מפניו כמו חתול, אבל יודע לסמר את שערותיו מולו מבלי לברוח. הכלב הזה נשמע רק לגבירתו, וכשבעלה נכנס לים בליל שכרות, אחרי דרמה משפחתית קשה, עומד הכלב הגיבור על החוף ונובח, אבל אינו נכנס להצילו. אחרי הטביעה, הוא מביא בפיו את מקל ההליכה של רוג'ר בארשת של "כלב טוב".
בצאתו לדרך לטיחואנה האזהרה מפורשת יותר: שני כלבים חוסמים את דרכו, כמעט צמודים לפגוש מכוניתו. הוא מנסה להבריח אותם, אבל הם מסרבים לזוז. כמובן שהחתול שלנו פיליפ מלרו אינו שועה לאזהרה. אלטמן טורח לספק לבלשנו גם ניסוח מילולי לאזהרה: במהלך החיפושים מגיע מרלו בלילה חשוך לאתר מגודר. על השער קבוע שלט: "BEWARE OF DOGS". אבל מרלו אינו נזהר. הרי הוא חתול, והוא נאמן לחיפוש שלו, נעול על מטרתו. החברות היא ה"קרי ברנד" שלו. הוא לא יירגע עד שימצא את טרי לנוקס, עד שימצא מה עלה בגורל חברו.
כשהוא מטיח בלנוקס את האשמה כי ניצל אותו, הפליל אותו בעיני המשטרה והמאפיה, טרי אומר לו: "טוב, אבל אתה לוזר".
מרלו משיב: "אכן, אני לוזר,   "I lost my cat"אז הוא נאלץ לירות בטרי. הוא היה כלב.

גם לחתולים אין ארוחות חינם

1 כוכב לעיריה

הנמקות: התאכזרות והתעללות בכל מיני חיות (חתולים, בני-אדם, ילדים)

 

דברים י"א
טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ. (קודם התלויים בך, אחר-כך אתה).

אחרי שגס לבם של בעלי השררה בעניי עירם ובעניי מדינתם, החליטו להרחיב את כוח המשחית גם לחתולים. אתמול התבשרנו כי עירית ראשון לציון קבלה החלטה לאסור על תושבי העיר להאכיל את החתולים.
החתולים הם תושבי קבע בטריטוריה ללא גזענות הם מתרועעים עם בני אדם יהודים-ערבים-אשכנזים-מזרחים. והם מוצאים את פרנסתם בשאריות של מסעדות, פחי-זבל וכמה מאכילים המנהלים בתי תמחוי ניידים לחתולים.
לא ברור למה, אבל רשויות לא אוהבות את התופעה. אפשר לחשוב שסתם תושב מן השורה הוא הבוס, והוא יחליט להציל מרעב חתולים המתגוררים בחצר בלי לשלם ארנונה. עיריות ברחבי הארץ מנהלות קרבות מרים נגד מאכילי חתולים. פתאום קם אדם ונהנה, וגם החתול לא חסר, והעיריה לא גוזרת קופון! הלסדום דמינו? כל אחד בעל הבית?
לכן החליטה עירית ראשל"צ לשים לזה סוף: מעכשיו אסור להאכיל חתולים. ככה מרוויחים שתי ציפורים במכה אחת: גם החתול לא יקבל ארוחות חינם, וגם התושבים לא יהנו בלי לשלם. מה קורה כאן, כל אחד יאכיל את מי שהוא רוצה?
ויש לי שתי הצעות להמשיך ברוח זו: 1. סנדוויץ' שיעביר תלמיד לחברו הרעב, יוחרם ע"י בית-הספר. 2. עירית לונדון תקנוס את מאכילי היונים בטרפלגר.
נ.ב עירית ראשון לציון דורשת ממאכילי החתולים לעקר ולסרס על חשבונם את חתולי הרחוב. ואני תוהה: ומי יעקר את היונים, החולדות, הזבובים, התולעים, הברחשים וראשי הערים מסוג מסויים?!