גם זה קרה בשבת

 

עמוס בחוץ – נא להיכנס הביתה!

 

עומס בכבישים, עומס בגנים, עומס בנחלים, עומס בקניונים, ואפליקציית מפת הפקקים. ישראל צפופה, אין מקום לכולם לצאת החוצה יחד. פיקוד החגים מתריע: להישאר בבית. אין בית? יהיה מאהל!

 

 

 

רק הקיץ בילינו במחאת הדיור, והנה רק הגיע החג וכולם עוזבים את הדירות הצפופות שלהם, כדי להצטופף בחוצות. 'כל עם ישראל' עומד שעות בפקקים, כדי להגיע ולהתגודד בשמורות טבע זעירות, לשבת מנגל-אל-מנגל בפארקים, לפרוק ערימות ילדים בג'ימבורי עמוס ורועש ולעמוד שעות בתור לקופה בקניון או בגן החיות התנ"כי.

זה נכון, האדם זקוק למגע עם קצת טבע. נחל קטן, חורשה ירוקה, ואויר פתוח וזורם. אבל עם פטריוטי שכבר הסכין עם העדר דיור, שקיבל כתורה מסיני דירות מפוצלות עם קירות סדוקים ומתפצלים וצנרת סתומה ועשירה בפיצוצים, עם כזה מוכיח שהוא מסתפק במועט לא רק בבית שאין לו, אלא גם החוץ שלו כבר מזמן לא חוץ ולא שלו.

 

שמתם לב שצפוף כאן? בילדותי היינו בישראל 2.5 מיליון בני אדם, והחלום שהנהיגה מערכת החינוך היה לייחל למספר האגדי 3 מיליון. אז, כך אמרה האוטופיה, נשכון לבטח במדינתנו הקטנה (גבולות 67), נהיה חמושים בחוסן לאומי שלא היה כמוהו בתולדותינו, נפרוץ ביצירתיות שתניב לנו שורה של פרסי נובל, אוסקרים, ותהיה לנו סייסטה יומית כדי לבלות תחת גפננו ותאנתנו.

 

נכון שלא נתנו דעתנו על הטבע שמסביב, ואף איימנו עליו שנלבישו בשלמת בטון ומלט. יחד עם זאת הבטחנו גם לפרוש מרבדי גנים.

 

באותה תקופה הייתי בנורווגיה. הסתובבתי בתחושה שהארץ ריקה. פה ושם רואים, אמנם, אנשים, אבל קמצוצים, אחדים כדי להשיט את המעבורות, אחדים כדי לתקן את מסילות הרכבת, אחדים כדי להכין ארוחות בוקר מבוססות דגים. מחקר מאוד לא מייצג גילה לי שבנורווגיה היו כבר אז שלושה מיליוני אנשים, אלא שהשטח גדול פי 12 משטחה של ישראל. כמה ריק להם, חשבתי, כשיכולתי לטייל לבד בפיורד שלם בלי להתחלק עם אף אחד.

 

והנה, כמעט בלי להרגיש, גלשנו – קצת כמו בשוליית הקוסם – מעבר לחלום שלושת המיליונים, והגענו לכ- 7.500 (שבעה מיליון וחצי). ואם סופרים את כל בני האדם בשטחנו, המספר מגיע לשבעה מיליון וחמש מאות אלף (!).

 

ומה עשו הנורווגים מאז? הגיעו בסך הכל ל- 4.2 ארבעה מיליונים ומאתים אלף. עלובים הנורווגים, חשבתי, הם ימשיכו להרגיש בודדים, איש תחת אגמו ופיורדו וסירת הדייגים שחונה ליד מכוניתו. וזאת בשעה שאנחנו 'כל עם ישראל' מבלים כתף-אל-כתף בכל מקום, באוויר-בים-וביבשת. וכולנו זוכרים שעם קצת רצון טוב אפשר להמשיך להצטופף, כדי שיהיה מקום לעוד אנשים להיכנס. ואנו סמוכים ובטוחים כי בשעה זו ממש, עמלים שליחינו המסורים בכל מיני מקומות על הגלובוס, כדי לשכנע אוכלוסיות נוספות להשאיר מאחור את הפת החרבה ולבוא להצטופף איתנו.

 

בינתיים פיקוד העורף מתריע – אין מקום בחוץ, כולם מתבקשים להישאר בבית. אה, לא לכולם יש בית? ניפגש במאהל.

בקיץ הורגים, באביב מתאבדים

 

אם נדמה לכם שאי אפשר לסבול את החום בקיץ, ושאתם מוכנים להרוג תמורת משב רוח קל, מסתבר שזו אבחנה מדוייקת המאוששת מדעית. מחקר של מדענים ב"מרכז לפיקוח ומניעת מחלות" מצא כי מספר מקרי ההתאבדות מגיע לשיאו באביב, ושיא מקרי הרצח מתרחש בין החודשים יולי וספטמבר. מעתה חם רצח אינה רק מטאפורה. הלחות הלוהטת מהבילה את העצבים, ובתוך הביצה המרחפת הקרויה אויר מחפש המוח מפלט, משהו שיחתוך את הבעבוע בטרם נוגש כמרק לא צח בכלל.

או קי. עד כאן נשמע כמו טעון מתקבל על הדעת לקולת העונש: "אדוני השופט, התאדתה לי היכולת להבחין בין טוב לרע, והקורבן בדיוק עברה בסביבה עם השמלה המשגעת הזו כאילו היא רעננה מהמקלחת. מה יכולתי לעשות. הייתי חייב לנסר אותה במברג המרובע שבדיוק הכביד לי על הכיס".

יופי. אז מה עם מתאבדי האביב? מה ההיגיון לבחירת עונת הפריחה דווקא? האם אדם חושב לפי תומו: הנה עונה מקסימה, הפריחה מהממת, מזג האויר מלטפף, הרומנטיקה מוזלפת על כל גבעה רעננה, גם המדרכה רעננה, אך דא עקא שעוד רגע קיץ. ומה קורה בקיץ? בדיוק, חם רצח. אז לפני שאני מחסל במברג את הקורבן ששותה איתי עכשיו מילק שייק, כדאי שאנקוט צעד אחראי ואתאבד לאלתר!

באמת, לא פורסם כלום על הסעיף הזה במחקר. אולי יש מניעים יותר קריאטיביים (כגון עכשיו כ"כ טוב, מכאן אפשר רק להדרדר). אני גם לא יודעת האם דפוס התאבדות-הקיץ תופס רק בארה"ב או שזה הולך גם במזרח התיכון. האם זה רלוונטי גם למתאבדי-פיגועים? אולי זה לחובבי חוף הים שנהרסים מהפשיטה ההמונית של אנשים שדורכים על החול החביב עליהם כאילו אין לו רגשות?
מה? חם.

בזבזו בזבזו עמי, לפני שיגמרו לכם המים

 

 

 

אחד הדברים האחרונים שהישראלי יכול לבזבז כיום, הוא המים. ודווקא בו מנסים לשכנע אותנו לקמץ. אפילו נחמיה שטרסלר נרתם לפרוייקט ומעלה נשכחות על שיטות הרחצה שהיו נהוגות בארץ בתקופת הצנע, עת האדם הסביר נהג לסגור את הברז בין פעולה לפעולה במקלחת. נרטבים, סוגרים, מסתבנים, פותחים, נשטפים, סוגרים.
אני מוכרחה להביע התנגדות לשיווק החסכון במים ולעודד את בזבוז המים: הרי אנחנו נתונים בעיצומה של האהדה לשוק החופשי, לשיטת התפוס כפי יכולתך החזירית. והרי לא נותרו משאבים רבים שאדם מן הישוב יכול לבזבז. הרוב בוזבז הישר לכיסיהם של מספר נבחרים, ולנו, העמך לא נותרה גישה אלא לברז הביתי.
 
בתיאור הפלסטי של שטרסלר את אופני ההתקלחות בישראל של שנות החמישים חסר החלק הורוד של התמונה: אנחנו, ישראלים סבירים שכמותנו, היינו מוכנים לסבך לנו את החיים מתוך תחושת סולידריות שעיקרה בטחון כי לא רק האני הרטוב משתדל, אלא כולנו חוסכים למטרה משותפת: טובת הכלל.
 
כן, היינו בורים, שלא לומר חסרי השכלה כלכלית, לא הבנו שמדינה לא יודעת לנהל את החשמל, המים, התחבורה, הנמלים, הקניונים – בקיצור היא לא יודעת לנהל כלום מלבד את ההפרטה. לא הבנו שלא נכון להקשות על עצמך לטובת גוף אמורפי הקרוי הציבור, אלא אסור לחסור שור בחזיריותו.
אף אחד לא אמר לנו שבשעה שאנחנו עוסקים בסגירת הברז וממתינים בגוף מסובן לטפטוף המים, רועדים קצת מקרירות, מישהו מסבן אותנו בגדול ומחלק את ים המלח, ים כנרת, חופי הים התיכון ומאפשרת לבעלי טינופת מיותרת לשפוך אותה לנהרות ולנחלים שזורמים בסופו של דבר לברז שלנו.
הבעיה היא שעד היום טרם נמצאה השיטה שתעביר את המים עצמם לאילי ממון. אבל אל חשש, לא אלמן ישראל. מי שהמציא את תאוריית הכסף המחלחל, בודאי ימצא איך לגרום למים לחלחל. או, בגישה הכלכלית האהודה: להעביר את הצינור של המוביל הארצי לחצרן של מספר משפחות מובילות אף הן, ואלו ימכרו לנו את המים ביוקר.
נראה דימיוני? לא למי שזוכר את עידן התמימות עת סברנו שכספי הפנסיה ספונים לבטח בקרנות, עד שהוברר שהמדינה יכולה להעביר אותם מאיתנו והלאה, ללוח הקזינו של הבל'בית. אז מה הבעיה להפנות לשם גם את צינורות המים?
לכן, טלו קורה מבין עיניכם, ובזבזו כאילו אין מחר. או ליתר דיוק, כאילו אין מחר מים. או לעוד יותר דיוק, כאילו אין מחר מים בשבילכם.

כל הנהרות זורמים לים? זהו שלא!

 

דלתה יבשתית

 

 

 

מי לא יודע לאן זורמים כל הנהרות. תשאל כל ילד, יגיד לך – לים! לא רק אריק לביא אמר לנו, גם כל המורות לגיאוגרפיה: המים זורמים מן ההרים אל המקומות הנמוכים, ומי הכי נמוך? הים. לכן אין למים ברירה אלא להתבזבז בים, שממילא לא חסרים לו מים.

ואחרי שכל העולם השתכנע שמדובר בחוק טבע, והמים זורמים לים ממש כשם שהמטרו זורם לתחנה בנקודה הנמוכה ביותר באזור, נפתחה האפשרות לבנות על זה תילים של רעיונות והגיגים. שנאמר "כל הנהרות זורמים לים, ולי כבר אין לאן ללכת" כמו שכתב עמוס קינן.

מסתבר שגם המים לא ממש מצייתים להוראת בית הספר, וגם שם יש חריגים לא פחות מקינן השמאלני, ויש מצבים שבהם הם נשפכים ליבשה חד משמעית ורחבת היקף, הרחק מכל ים באופק. ולא רק זה, אלא שהם עושים דרך ארוכה כדי להגיע דווקא לפיסת היבשה הזו וליצור בה דלתא יבשתית. כן כן, דלתא. בדיוק התופעה שלמדנו על הדלתה של הנילוס, בה המים מתפזרים על פני שטח נרחב כי מצד אחד אין להם ברירה והם מוכרחים להשפך לים ומצד שני יש הצטברות ענקית של סחף שעוצר את כל הזרם-מגוייס-המטרה וככה הם יוצרים לתלמידי ישראל בעיה קשה עם המפות האילמות של הנהרות באזורנו, מסתבר שים אינו חלק הכרחי במשוואה.

 

 

אני, בכל אופן, קבלתי השבוע תמונה מ-ש. שחזר מאפריקה, לאחר שנחת נחיתת חירום אי שם במאון, חור נידח בבוצואנה, כזה שיש בו רק שדה תעופה (פיצי) ו- AIRPORT AVE, שהוא רחובצ'יק שיוצא מהשדה ומתמזג לאינסוף  מטרים בודדים משם.

בתמונה רואים את הדלתה היבשתית של נהר האוקאבאנגו. וכך נודע לי שאי הקסמים הירוק צומח לו בדלתא של הנהר שמתפתל באפריקה ונשפך לו סתם במדבר קלהרי. כסף הולך לכסף, אבל מים יכולים להגיע גם למדבר. אין ספק, מהלך מוסרי של הנהר.

מבטיחים לי גן של ורדים

 
מכתב קטן הגיע אלי מאנגליה. הם מתנצלים על ההטרדה, לאחר שכבר שלחו לי מכתב לפני זמן לא ארוך, אבל מדובר במקרה חירום: הורדים העתיקים עומדים בפני שיא פריחתם בשבוע הבא, כלומר מוקדם מן המועד הצפוי. אם אני רוצה ליהנות מהפריחה העונתית הנדירה הזו, אני מוזמנת להגיע לגן  במהלך השבועיים הבאים. לאחר מכן יאבדו מיפעתם. מצורפת תמונת השושנים העתיקות כפי שהונצחה בשנים קודמות.
כבר במכתבון זה הם מפגיעים בי שלא להסס, שכן במקביל תתרחש הנצת פרחי הבר באחו. וגם בעניין זה מצורפת תמונה.

 
 

Dear Mrs Ora Lev Ron,

 

Firstly apologies for another email so fast on the heels of last week’s.

For those of you who enjoy old roses we thought we should let you know that they are at their best this week – a bit ahead of previous years. For the past few seasons we have held a Rose Week in the last week of June but flowering is becoming less predictable.

Also our Wildflower Meadow is approaching its best and should remain colourful for the next month.

With best wishes,
Ian and Susie
 
 

אל הגן הקסום הזה בצפון אנגליה נִטְעֵתִי פעם באינטרנט בעניין אחד, ועיני נשבו בפעמוניות היער הכחולות. כבוגרת  ביביסי פריים הבנתי מיד שאין לי עוד צורך בטלוויזיה המכוונת דרך קבע כמין תמונה על הקיר, בה מתחלפים כל העת כפרים מוריקים בקאנטרי האנגלי. קוטן מנור הוא גן של ממש. למה להסתפק בתמונת נוף ירוקה בבית, כשאפשר לפצוח בקריירת גינון מסעירה במקום האמיתי. מלבד הסיפוק התיירותי לשוחרי הז'אנר מציע המקום שפע אפשרויות לחובבי הצומח המתגוררים בצפון אנגליה. אחת לשבוע אפשר להשאיר בבית את הנטיות הבריטיות לקבור גוויות בחצר, ובמקום זאת יוצאים לקורס בבית הספר לגינון של הגן. הילידים יכולים לקבל אחת לשבוע  שיעורים מגננים מוסמכים בגיזום, בשזירת מסגרות נצרים לצמחיה. היא יכולה ללמוד שגם הצמחים לא מופרים רק בתנוחה המיסיונרית. יש להפרות את הגן באמצעות חלוקה, או חיתוך או זרעים (בקורסים נפרדים), מטבח גן, שתילה טבעית בגן, תכנון ושתילה של גבולות הגן, גן באזור מיוער (יש עצים באנגליה), עציצים ואדניות, גנים קטנים ונהדרים, תכנון הניחוח, פשטות מתוחכמת (או גינון ללא מתח), הגבול העשבוני (ממש כך), גינון בהרמוניה עם הטבע, הצמח הנכון במקום הנכון, גינון קבוצתי (הי, לא האנגלים מתחברים, אלא הצמחים! מה שותלים על יד מה כדי למנוע סכסוך מקומי), גינון נוסח גרייט דיקסטר (הגן האנגלי הנחשב לאופייני מכולם), קורס משל עצמם מקבלים הטוליפים (צבעונים) המיוחסים, הפקעות הבעייתיות, והמטפסים/זלזלים כדי שלא יקרה להם מה שקרה לביאליק, ויצנח לו זלזל.
קוטן מנור לא זורק את הבוגרים לשיחים. מדי 3 חודשים הם מקבלים בדואר מחממת הגן את זרעי העונה ההולמים את גנם (מותר לשנות, וגם לשינוי יש קורס נפרד).
מי היה מאמין, שהרחק מעבר לערוצי הטבע והאיים הבריטיים שוכן מקום המתפקד כקבוצת תמיכה לצמחיה, וגם אנשים רחוקים מאזורי סכסוך מובהקים יכולים למצוא נחמה וירטואלית.