Category Archives: ישראליות

גם זה קרה בשבת

 OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מודעות פרסומת

עמוס בחוץ – נא להיכנס הביתה!

 

עומס בכבישים, עומס בגנים, עומס בנחלים, עומס בקניונים, ואפליקציית מפת הפקקים. ישראל צפופה, אין מקום לכולם לצאת החוצה יחד. פיקוד החגים מתריע: להישאר בבית. אין בית? יהיה מאהל!

 

 

 

רק הקיץ בילינו במחאת הדיור, והנה רק הגיע החג וכולם עוזבים את הדירות הצפופות שלהם, כדי להצטופף בחוצות. 'כל עם ישראל' עומד שעות בפקקים, כדי להגיע ולהתגודד בשמורות טבע זעירות, לשבת מנגל-אל-מנגל בפארקים, לפרוק ערימות ילדים בג'ימבורי עמוס ורועש ולעמוד שעות בתור לקופה בקניון או בגן החיות התנ"כי.

זה נכון, האדם זקוק למגע עם קצת טבע. נחל קטן, חורשה ירוקה, ואויר פתוח וזורם. אבל עם פטריוטי שכבר הסכין עם העדר דיור, שקיבל כתורה מסיני דירות מפוצלות עם קירות סדוקים ומתפצלים וצנרת סתומה ועשירה בפיצוצים, עם כזה מוכיח שהוא מסתפק במועט לא רק בבית שאין לו, אלא גם החוץ שלו כבר מזמן לא חוץ ולא שלו.

 

שמתם לב שצפוף כאן? בילדותי היינו בישראל 2.5 מיליון בני אדם, והחלום שהנהיגה מערכת החינוך היה לייחל למספר האגדי 3 מיליון. אז, כך אמרה האוטופיה, נשכון לבטח במדינתנו הקטנה (גבולות 67), נהיה חמושים בחוסן לאומי שלא היה כמוהו בתולדותינו, נפרוץ ביצירתיות שתניב לנו שורה של פרסי נובל, אוסקרים, ותהיה לנו סייסטה יומית כדי לבלות תחת גפננו ותאנתנו.

 

נכון שלא נתנו דעתנו על הטבע שמסביב, ואף איימנו עליו שנלבישו בשלמת בטון ומלט. יחד עם זאת הבטחנו גם לפרוש מרבדי גנים.

 

באותה תקופה הייתי בנורווגיה. הסתובבתי בתחושה שהארץ ריקה. פה ושם רואים, אמנם, אנשים, אבל קמצוצים, אחדים כדי להשיט את המעבורות, אחדים כדי לתקן את מסילות הרכבת, אחדים כדי להכין ארוחות בוקר מבוססות דגים. מחקר מאוד לא מייצג גילה לי שבנורווגיה היו כבר אז שלושה מיליוני אנשים, אלא שהשטח גדול פי 12 משטחה של ישראל. כמה ריק להם, חשבתי, כשיכולתי לטייל לבד בפיורד שלם בלי להתחלק עם אף אחד.

 

והנה, כמעט בלי להרגיש, גלשנו – קצת כמו בשוליית הקוסם – מעבר לחלום שלושת המיליונים, והגענו לכ- 7.500 (שבעה מיליון וחצי). ואם סופרים את כל בני האדם בשטחנו, המספר מגיע לשבעה מיליון וחמש מאות אלף (!).

 

ומה עשו הנורווגים מאז? הגיעו בסך הכל ל- 4.2 ארבעה מיליונים ומאתים אלף. עלובים הנורווגים, חשבתי, הם ימשיכו להרגיש בודדים, איש תחת אגמו ופיורדו וסירת הדייגים שחונה ליד מכוניתו. וזאת בשעה שאנחנו 'כל עם ישראל' מבלים כתף-אל-כתף בכל מקום, באוויר-בים-וביבשת. וכולנו זוכרים שעם קצת רצון טוב אפשר להמשיך להצטופף, כדי שיהיה מקום לעוד אנשים להיכנס. ואנו סמוכים ובטוחים כי בשעה זו ממש, עמלים שליחינו המסורים בכל מיני מקומות על הגלובוס, כדי לשכנע אוכלוסיות נוספות להשאיר מאחור את הפת החרבה ולבוא להצטופף איתנו.

 

בינתיים פיקוד העורף מתריע – אין מקום בחוץ, כולם מתבקשים להישאר בבית. אה, לא לכולם יש בית? ניפגש במאהל.

צבא השם ישמור

 מנקודת המבט של הדתיים בישראל יש המון פלגים ותת כתות, אבל מנקודת המבט של הישראלים הדתייים שלנו מתחלקים לשתי קבוצות:

הדתיים המתנחלים – שמשתלטים על נדל"ן בשטחים ופועלים כצבא עוין;

הדתיים הישראלים – שמשתלטים על החופש החילוני ופועלים כצבא עוין.

(אילו היו משרתים בצבא היו מתחלקים לשלוש קבוצות, כנהוג בצה"ל).

מה שמשותף לשתי הקבוצות, מלבד האמונה שהם פועלים מכוח ישות טרנצנדנטית, היא האמונה שהם צריכים לשנות לנו את החיים כדי שנוכל לשרת אותם במסירות ובלי טרוניות.

 

הדתיים המתנחליים לומדים את השיטות לקמת מדינה והפעלתה, ואת השיטות להשתמש במדינה שלנו לקידום ענייניהם על חשבוננו. עד כה הם רשמו כמה הצלחות מרשימות: הם הצליחו לתפוס שטח אדמה נרחב, ולאלץ את מדינת ישראל לוותר על בניית דיור ציבורי לתושביה לטובת הקמת ישובים חדשים עבורם בלבד; לוותר על סלילת כבישים ושיפור מפגעי תחבורה בתחומה, לטובת כבישים חדישים לכל גבעונת בשטח שלהם, לפי בקשתם; לוותר על פתרון בעיות העוני לטובת רשימה ארוכה של מקבלי שכר לאנשי הקבוצה המתנחלית; לוותר על קיצור השירות הצבאי לטובת שמירה של צעירי ישראל על פעילות היומיום של המתנחלים.

על מה שומרים החיילים הישראלים? על ילדי מתנחלים שהולכים לחוגים, על צעירים מתנחלים שהולכים להתפלל במקומות מסוכנים למרות שלכל ישובון יש בית כנסת, על צעירות מתנחלות שהולכות לכרות עצי זית, על צעירים וצעירות שהולכות לשרוף מסגד (טוב, חייבים שמירה, כי זה מבצע נועז ומסוכן). לפעמים הם יוצאים לכבוש בסיס צבאי, ואז ודאי שהם זקוקים להגנת הצבא, אחרת הם עלולים להיפגע מחייל מתגונן. במלים אחרות, אל לנו להלין כי הרי הצעירים האלו שמים נפשם בכפם ואף נפשנו בכפם, ואם לא נגן עליהם תוך כדי, הם עלולים לוותר על ביצוע המשימות והפרעות. השם ישמור.

לקינוח, הם גם מחדירים גייס חמישי לצבא, בהסדר מיוחד המעניק להם תנאים מופלגים תוך כדי המבצע, ושם הם מסבירים למפקד מאיפה הדג מטיל את מימיו (מהרב) מה שמסייע בשיבוש הפעילות ובחידוד הבנת מערך הכוחות האמיתי: אתם כאן כדי לשרת אותנו. אל תשכחו!

 

 

הדתיים הישראלים לא זקוקים לצבא דווקא. הם זקוקים למדינה שלמה ומתפקדת, כדי שיהיה מי שיוכלו לתת לו הוראות איך לתפקד לטעמם. מתי ייסעו האוטובוסים שלנו, מתי יופעל השאלטר של חברת חשמל, מה יאכלו החיילים החילוניים שנשארים בבסיס בפסח, מי יוכל להתחתן עם מי ולמי אסור להתחתן בכלל, מי יקבר עם בן/בת זוגו ומי יחפש לו מקום מנוחה אחר. לכאורה, לשם מה צריך את עוזי לנדאו, אם הרב קובע בענייני שאלטר. אז זהו, שהרב צריך ביצועיסט, הוא בקטע של הורדת הוראות.

 

את הסיפוק הגדול ביותר שואבים הדתיים שלנו מעיסוק בנשים. כאן הם לא חוסכים מאמץ: דואגים להן למקום ישיבה באוטובוס, למקום ישיבה ביציע בבית הכנסת, למיתרי הקול שלא יושחתו בשירה, ועוד ועוד.

מסירותם לרווחת הנשים כה גדולה, עד כי מכל מלמדיהם ישכילו, אפילו עד אושוויץ יגיעו, כדי שנדע שגם באושוויץ הייתה הפרדה, ועכשיו יש לנו ברוך השם מדינה משלנו, ואפשר להמשיך את המסע גם בגבולנו.

 

 למקרה ששכחתי, אני מוסיפה את המנטרה הקבועה:

בעניין המתנחלים: זה לא מייצג את כל המתנחלים.

בעניין הדתיים הישראלים: זה לא מייצג את כל הדתיים.

בעניין ה'קודם תלמדי יהדות': קודם תדעו טוב מרע.

הדמוקרטיה כבר לא מתגוננת

 

 

היא שברירית ועייפה מדי. למרות שכולם מצהירים לה אמונים, הם תולשים לה את השיער, את הידיים, את הלב. כמו בובה יפהפיה אחרי טיפול של חבורה אלימה

 כי בדמוקרטיה, כמו באהבה, הצהרות והבטחות לחוד, ומציאות לחוד. לא תמיד יש חפיפה. שנאמר "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". גם הדמוקרטיה, כמו האהובה הנבגדת, חוטפת חבלות קשות תוך כדי הבטחות לשמור עליה מכל משמר. כי, כמו שיודעת כל פעילה למניעת אלימות נגד נשים, מכות לעולם אינן אות לאהבה. והוא הדין בדמוקרטיה. כנראה שרוממות השיח בזכותה, אינה מעידה על מחוייבות כלפיה, וודאי לא על אהבה.

 

ומי הכי לא אוהב אותה? השלטון. עד לפני רגע הוא היה בעדה, כי היא הייתה הסיכוי שלו להגיע לעמדת השולט-בכל-המדינה. אבל מרגע ההתיישבות על כס הנבחר, היא רק מפריעה לו. מסתבר לו שלמרות השלטון שבידיו, אסור לו לעשות כל מה שיעלה בדעתו. יש דברים שסתם אי אפשר לעשות, כמו נניח לצאת לטיול סביב העולם לכל הקדנציה, בלי חניית ביניים בארצו. ויש דברים שאסורים בתכלית כמו לסגור את כל העיתונים שלא מהללים אותו או להכניס לכלא את השמאלנים לפחות עד סוף הקדנציה שלו. ולמה דווקא השמאלנים? ככה זה. שליטים לא אוהבים את הסוג הזה של נתינים. נניח סטלין, שעמד בראש מפלגה קומוניסטית, חיסל קודם כל את השמאלנים למיניהם. על זה יכול היה להעיד טרוצקי, אלמלא חוסל. טרוצקי דנן היה גם מהפכן וגם הוגה דעות. שילוב נפוץ העומד בלב הסלידה של השליטים. למה להגות דעות חדשות, כשיש כבר כל-כך הרבה דעות קודמות, בעלות נציגים בכנסת?

 

וכך נדחק השליט לפינה. הוא חייב להשתיק את בעלי הדעות הללו. אלא שהשתקה היא אקט לא דמוקרטי, למרבה העצבים, והשליט לא מתכוון להופיע בציבור כעריץ. להיפך, עליו לשמור על מראית דמוקרטית, גם בשעת חיסול המטרידים שמסרבים לציית לתפיסות עולם כל-כך משגעות שהוא דוגל בהן. משום כך נחוצה פרקטיקה של הדמוקרטיה. מעין פטנט כזה של שימוש במנגנון תוך עיקור מהותו. למשל, למה לסגור את בית המשפט, כשאפשר למזער אותו לגודל של מחזיק מפתחות. למה לסגור ערוץ טלוויזיה כשאפשר לעשות עליהם מצור כלכלי עד שיבואו ללקק עצם, רצוי עצם כף רגלו של השלטון.

ועוד נשאר הפטנט הכלכלי המהפכני (אם מותר להשתמש במלה): לייבש עמותות של זכויות של כל מיני אנשים שאינם מצביעי השלטון, אבל להמציא קריטריונים. נניח, הקריטריון המשעשע המחיל את החוק רק על עמותות שאינן מקבלות תמיכה מהשלטון. פירוש הדבר שכל עמותה שאינה מקבלת שקל מהשלטון, אבל הוא לא רוצה לפגוע בה, אז המדינה תיתן לה שקל – והיא תוחרג מהאיסור. רעיון, אה?

סיפוח עכשיו

 

חברון במאה ה- 19

 

שנים אני שמאלנית מרעילת בארות, ממוקמת מנגד לקריאות הנאצה של רבים. אבל זה היה במדינה אחרת. עכשיו הכנסת של המדינה שלי טוענת שצריך לחקור את השמאלנים, ובעיקר את הארגונים לזכויות האזרח, אלו שתמיד החשבתי לפאר היצירה היהודית/ישראלית. עכשיו עומד להוודע לי בחוק כי למעשה הולכתי שולל ומדובר בסייעני טרור שיש לשלוח מיד לסיביר (אלא שזו, למרבה הצער, עדיין לא בידנו). ובמקביל, אני מודה, מאוד מעייף לתקוע סכינים בגב האומה, בעיקר היום שגם מחיר הסכינים בשמיים.

 

אם כך, למה לא לנסות להיות חלק מהקונצנזוס? למה לא להתפכח מהאופיום השמאלני (שאמנם מעולם לא היה להמונים, ובכ"ז הוא משכר). זה יכול להיות הרבה יותר נוח, וגם להרגיש חלק ממשהו גדול, ולא במקום המעייף הזה של צדק צדק תרדוף.

והרי מן העבר האחר אני רואה מסות עצומות של אנשים חדורי אמונה. ומה אם באמת חברון והסביבה הם סלע קיומנו וכור מחצבתו על העם היהודי וערש הולדתו? מה אם באמת הישע הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל (טוב, בלי קשר להשקפת עולם, כל אזור בארץ עדיין נמצא במקומו, שום השקפה לא מזיזה אותו משם). אבל בלי התחכמויות, מה אם כל העניין הזה עם הרצל המתבולל ומדינת ישראל עם הצהרות השיוויון שלה וההצמדות שלה לחוף הים, מה אם כל זה טעות? נניח, למה דווקא תל-אביב, כשאפשר לבחור בחברון?

ואם כבר להתפכח, אז עד הסוף. לא להשאר עם חצי הנגאובר. הרי הייתי רדיקלית, וזה לא משתנה.

אם כך – צריך לספח את השטחים החברוניים. איך זה לא קורה? עם רוב כ"כ גדול לימין בעם ובממשל? סיפוח! ואם החלפת שטחים, אז עדיף להחליף תמורת תל-אביב, לא? ובאמת, איך לא קמה תנועה לסיפוח מיידי? מה עושים כל נערי הגבעות האלו, שלוקחים להם שטחים לדיור, במקום לחסום כבישים ולשלוח את חברי הכנסת שלהם לחוקק את שם ישראל על כל גבעה רעננה.

רק אם מדינת ישראל המשונה הזו תכיר בארץ ישראל כאילו הייתה מדינה שלמה, כלומר תכיר דה יורה במצב דה פקטו, רק אז אפשר יהיה ליישב את כל השמאלנים האלו משדרות רוטשילד בפתרונות דיור 5 דקות מכפר סבא. רק אז אפשר יהיה להשקיע בכל הצעירים באופן שיוויוני, אפילו אם אינם מתנחלים. כי כולנו נהיה לא רק אזרחות אחת, אלא מדינה אחת.

רק אז אפשר יהיה לתקצב את המוזיאונים במרחב החברוני, כמו את אלו בישראל הישנה, בלי חקיקה מיוחדת. רק אז אפשר יהיה להקים היכלות תרבות בכל מקום בארץ ישראל, ואמנים יוכלו לסרב להופיע סתם כי זה לא קל"ב, או כי יש להם אירוע משפחתי באותו יום.

רק אז אפשר יהיה להעלות את השכר הממוצע בישראל לזה של המתנחלים

בעצם, הסיפוח הזה נשמע לי פתאום כמו אינטרס שמאלני. השמאלנים יקבלו פתאום יותר תקציבים, יבטלו להם את הכיבוש.

אז אני מתלבטת. לספח או לא לספח? ולטובת מי?

יום הזיכרון שוב הפתיע את מכבי

 

רגע, רגע, בדיוק נכנס לי יום הזיכרון

איך קורה שיום הזכרון חל בתאריך לא מתוכנן, ומתעקש להתנגש עם היורוליג? מה, כשקבעו את המשחקים לא היה לנו לוח שנה?

 

רגע, רגע, עוד אל תכריזו מדינה. שבת

לתומנו חשבנו שלוח השנה מתנהג בצורה מסודרת. לכן כולם שלפו יומנים, תיאמו תאריכים, הקפידו שלא יפול על שבת, המוני אוהדים רכשו כרטיסים, סימנו את המועד, ערוצי טלוויזיה ערכו את לוח השידורים בהתאם, ופתאום, רגע לפני, נודע למכבי שיהיה יום הזיכרון. מלבד, כמובן, שאלת השאלות "מתי יוצא החג השנה". שהרי מדובר בלוח עברי המתורגם ללוח האזרחי. אבל מסתבר שאפשר לחולל ניסים ומהפכים גם בלוח האזרחי, שאין לו כל קשר למקורות היהודיים או הדתיים. היכולת הלאומית המופלאה הזו לשנות את הזמנים החלה מבעיית יום העצמאות.
ביום שישי ה' באייר תש"ח, בשעה 16:00 הוכרזה מדינת ישראל.
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נשא את ההכרזה, כל בית בישראל היה צמוד למכשיר הרדיו "….. הוכרז על הקמת ….."
היה זה יום שישי, ערב שבת מלהיב מאין כמותו והמונים יצאו וחוללו ברחובות ללא חשש חילול שבת. מנקודת המבט שלהם הם חוֹללו, לא חיללו. היום הזה נקבע כיום חג: יום העצמאות.
לכאורה, מאז נחוג החג מדי שנה, בתאריך בו הוא חל, כפי שיום ההולדת הפרטי חל ביום שהוא נופל מדי שנה. אבל בישראל נזכרו לפתע שלא יפה להקים מדינות בימי שישי, כשהשבת עלולה להיכנס בכל רגע ולהיתקל במדינה הצעירה שבדרך. זה גם מאוד מפתה, קטינה ממש.
ליהודים יש ניסיון ארוך שנים בחגים שחלים ביום לא מתאים. מה עושים כשפסח נופל בשבת או יום כיפור בשישי? במקרים כאלו יש סידור שאלוהים מסכים לו, מיני "עירוב תבשילין" ותפילות מיוחדות. אבל בעניין יום העצמאות לא הגיעו להסכמה מדאורייתא, ואז תוקן בכנסת החוק ו"הוזז" יום העצמאות בעדינות ממועדו המקורי.
עד 1957 נחגג יום העצמאות במועדו. כן כן, זה קרה פעמיים בשבת ופעם אחת ביום שישי. אבל ב-1958 "הוזז" החג לראשונה וב-2004 הוזז לאחרונה כך שנותרו רק שלושה ימים בשבוע בהם "מותר" לחגוג את יום העצמאות: שלישי, רביעי, וחמישי. 
יש גם הסבר לצמצום: בחגים הדתיים יש שבתון, ואסור למאמינים לטייל ולבלות, ממש כמו בשבת מן המניין. לכן זה לא משנה להם באיזה יום בשבוע חל החג. ואילו ביום העצמאות יש יום כיף. אבל אם הוא חל בשבת הדתיים מפסידים. הם רואים את כל עם ישראל מטייל בארץ ישראל ואילו הם נאלצים להישאר בבית עם תורת ישראל. וכך ירדה השבת מסדר היום של העצמאות. גם יום שישי משאיר את הדתיים עם חצי יום לפני שצריך לסגור את המנגל ולדהור הביתה, כדי להשיג את השבת. כאן לא תמה ההתחשבנות. מאחר ויום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, ובטקסים שלו משתתפים רבנים, הם לא מוכנים להפסיד את האירוע. ולכן, גם יום הזיכרון לא יחול בשבת. לכן צריך לשוב ולמצוא מקום בלוח השנתי של כל שנה, להכניס את שלושת הימים יחד, ולא בשבת. צא ולמד: כשאומרים לילדים בביה"ס ש"היום יום העצמאות" הכוונה היא בעצם שאולי זה לא ממש היום, אבל היום מותר לחגוג, לפי הפשרה הקואליציונית. קצת כמו ילדים שנולדו ב- 29 בפברואר, והם חוגגים בתאריך רק אחת לארבע שנים.
אגב, את יום העצמאות הממשי (זה שהוקמה בו המדינה) אי אפשר היה לקיים לפי המצב הקואליציוני דהיום. שהרי אז ההמונים פצחו בריקודים ודהרו ברחובות, והשבת נכנסה בלי להפריע להם.

והנה השנה חל היורוליג ביום הזיכרון, וגם אם הגויים מוכנים להזיז ביום, אין כאן פתרון. כי כאן שולפת ישראל את החידוש השני שלה במניין הימים: כל יום נמשך 24 שעות, מלבד ימים שמתחילים לפי הדת והקואליציה כמה שעות קודם. הימים המתארכים הם תמיד אלו המקצרים את ימי הבילוי ומעבירים אותנו למצב של דום-שתיקה.

בבוסטון ראיתי את מדינת היהודים

 

גם יהודית וגם דמוקרטית

 

טנגו עם אבא

לאחרונה  הייתי בחתונה משפחתית בבוסטון. החתן-כלה בחרו בחתונה יהודית שיוויונית. כלומר עם רב, ועם טקס זהה לשני בני הזוג, מלבד שבירת הכוס, כי בעידן הירוק אפילו השיוויון משתדל לא לבזבז את משאבי כדור הארץ.

החתונה היתה שמחה ועולצת, מושקעת במידה, בנוף נהדר שנשקף ממלון היאט, עם חברים של הזוג מכל קבוצות המהגרים בארה"ב הלומדים במוסדות הבוסטוניים )הארווארד, MIT,  (BUיחד עם לא מעט ישראלים, קרובי משפחה יהודיים לגווניהם, דוברי עברית, ציוניים, שלושה אורתודוכסים, חילוניים, חוגגי החגים היהודיים – קהל גדול מאוד.

זה קרה בדיוק ביום המשט לעזה, וחששתי להישאל ואולי להיות מותקפת. אבל הם לא שמעו על זה, הקהל הגיע לשמח חתן וכלה. הכלה רצתה לדעת האם גם בארץ החתונות נראות כמו שלה. ראיתי בעיני רוחי את החתונות באולמות בישראל, את החתונות ה"פירטיות" עם אברי גלעד במקום רב, ולבסוף הודיתי שאפשר להתחתן כך גם בישראל, אבל בהבדל אחד קטן: הזוג לא היה נרשם כנשוי.

שיינדלה

 

ההצלחה הדמוגרפית היהודית

 

אמרנו כבר שהרב היה רפורמי? בארה"ב הנישואין אינם הטקס הדתי, אלא ההרשמות אצל רשם הנישואים. עניין אזרחי. לעניין המסיבה, או האירוע, או האירוח, אין כל נגיעה לחוק. זה יכול להיות טקס דתי, או שמחה אחרת. איש כטוב בעיניו יחגוג.

גם אמריקה, ממש כמו ישראל, היא מדינת הגירה. אבל בשונה מאיתנו, היהודים בה חופשיים לבחור את הפרקטיקה של דתם ואת השתייכותם הקהילתית. יהודי חילוני יכול להינשא גם ללא סממני דת, ורבים בוחרים דווקא בחתונה עם רב וחופה, כי הם אוהבים לחוש חלק מהקהילה שלהם, האמריקאית-יהודית. היהדות איננה עניין שניצים עליו, אלא מקום להגדרה עצמית.

 

 

המוני מהגרים יש באמריקה, מיליונים ליתר דיוק, שהגיעו בעבר וממשיכים להגיע כל העת, והם יוצרים להם קהילות חדשות. קהילות של יוצאי מדינות ותרבויות. קהילות של אנשים המבקשים לשמור על הישן וגם להתערות בחדש. קהילות שהן תמהיל של תרבות המוצא עם התרבות האמריקאית החדשה. לשמור עטרה ישנה, אבל לא להסתגר מפני החדש.

גם ליהודים יש קהילות. הן נוצרו באמריקה וממשיכות להשתנות. שתי וערב של יהודי-ישראלי-אמריקאי. כך, למשל, הכתובה בחתונה היתה בשתי בשתי שפות, עברית ואנגלית (מה זה ארמית?). הטקס עצמו נבחר להיות שיוויוני  (כלומר הכלה הקיפה את החתן שלוש פעמים, והוא הקיף אותה, היא טבעת – הוא טבעת וכן הלאה) –  עוד מונח מהתרבות המתחדשת.

מי מתקבל לקהילות? מי שרוצה. מהגרים מישראל, מהגרים יהודיים מפולין, ילדי מהגרים, בני משפחותיהם ומצטרפים חדשים. וכך הן מתחדשות ומתרחבות. הקהילה היהודית בצמיחה, ותוססת.

 

הכלה, החתן, הוריהם וילדיהם כולם דוברי עברית שוטפת. הם אוהבים את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר, ואפילו לא חושדים שאחד מבני המשפחה, צעיר שעבר גיור רפורמי, לא נחשב ליהודי. אצלם הוא "הכי יהודי במשפחה" ומנהל את ליל הסדר מדי שנה. אפילו סבתא פרואנית שלא התגיירה, כי היא לא אוחזת בדת, יכולה להיות חלק מהקהילה, כי היא חוגגת את חגי ישראל ויודעת להגיד מלים נחוצות בארץ כמו תודה ומה שלומך היום.

בגן הילדים היהודי של הקהילה כל הילדים חובשים כיפה בשיעורי העברית. אבל ממש כל, גם הבנות נחשבות וזוכות לשעה של כיפה בדיוק כמו הבנים. יושבות שם יחד ילדות להורים ישראלים, אמריקאים, פולנים, וילדים מאומצים שלא הודיעו להם מעולם כי הם נחשבים להינדים, קתולים או פרבוסלביים בגלל מוצאם של הוריהם הביולוגיים. הקהילה, כמו אמריקה עצמה, קולטת הגירה כל העת, באמצעות נישואין ואימוץ ילדים מרחבי הגלובוס. את מקומה של ההַדָּרָה הנהוגה בישראל, תופסת גישה של הֲכָלָה.

מי שיקפוץ להגיד ש"גם באמריקה יש גזענות" מתפרץ לדלת פתוחה. כמובן שגם באמריקה יש, והרבה, אבל רשת החוקים מצייתת לעקרון השיוויון.

הפועל היוצא המובהק ביותר של מסורת הכללת המהגרים כחלק אינטגרלי מהחברה, היא צמיחתה המתמדת של הקהילה היהודית. היא משגשגת ומתרחבת. היא מציעה חיי קהילה תוססים ואטרקטיביים הנותנים מענה למשפחות בהרכבים מגוונים וליחידים שונים. יהדות אמריקה לא ממשיכה ברוח "קשה להיות יהודי" ומעדיפה את "כיף להיות יהודי אמריקאי".

 

 

 

ובינתיים… בישראל…

 

גם כאן יש פלורליזם. גם כאן המדינה מכירה בכתות שונות, אלא שכולן מזרם יהודי אחד. הם קוראים לעצמם אורתודוכסים, שפירושו שמרנים. הם טוענים שהשמרנות היא ייחודם, שהם נזהרים בקפדנות מפני כל שינוי כדי לשמר את העבר בדיוק מירבי.

בני הכתות הללו נהנים מחופש הפולחן. מותר להם להינשא אצל "הרב שלהם" והמדינה מכירה בנישואין. חותמת של כל אחת מהן מכשירה את המזון, וזאת למרות שבני הכת האחת אינם אוכלים אצל הכת היהודית האחרת ולהיפך.

נכון שטענת אי השינוי מופרכת מעצם ההתפלגות לכתות קטנטנות, אבל סתירה לוגית עוד לא הפריעה לאיש להחזיק בעמדותיו.

 

המדינה, מכל מקום, מאמצת את עמדת הקהילה הלא גדולה הזו, על הסתירה הפנימית, ועל רצונה לכפות את דרכיה על הרוב שאינו משתייך אליה. בעשותה כן מוותרת המדינה על אוכלוסיות שלמות שהיא מגדירה כיהודיות. שכן בישראל יש קהילות יהודיות מגוונות, חילוניות, רפורמיות, שומרות מסורת ואחרות, בעלות מנהגי עדות, אמונות ואי-אמונות שונים. אך מאחר ואינן זוכות להכרת המדינה, והיא מאלצת אותן "להתחפש" ולנהוג על פי דרכי האורתודוכסי, הרי במובן מסויים הן בבחינת אנוסים. כגון במקרה של אימוץ ילד בחו"ל, ההורים נדרשים להתחפש לבני הקהילה האורתודוכסית, לחתום על מסמכים המבטיחים הבטחות שקר כי ילדיהם ישלחו למוסדות זרים (דתיים) וכיוב'.

 

מחוץ לגדר

 

וכך, בעוד מדינת ישראל נושאת את שם "הסכנה הדמוגרפית" כנגד מי שאינו יהודי, בפועל היא מוותרת על אנשים שבחרו להגדיר עצמם כיהודים ומשליכה מן הכלל. אלו לא ייקברו, אלו לא יינשאו, אלו לא יאכלו אצל אלו, אלו לא ילמדו עם אלו. סנקציות קשות לאורך כל הדרך.

לא פעם אפילו אסור להם להכנס לתחומים שונים, כגון רחבת הכותל המערבי, שהיא סמל בכל הרמות, מופרדת בתשע גדרות, וילדיו של חייל ממשחררי המקום אינם יכולים לבקר יחד, כי הכת האורתודוכסית לא תסכים שהבנים והבנות יראו יחד את פועלו של אבא.

וזו המדינה שבחרה להגדיר עצמה יהודית ודמוקרטית, והיא לא יהודית. רוב האנשים שהיא עצמה מגדירה כיהודים, ולכן כופה עליהם להינשא רק עם אחרים שהוגדרו כיהודים, מופלים בישראל כפי שאינם מופלים במדינה דמוקרטית אחרת בעולם. וכך יש בהחלט יסוד לקינה הישראלית המתמשכת על צמצום מה שכאן נקרא העם היהודי. אבל אל חשש, הוא פורח במקומות אחרים. בוסטון, למשל.

 

ואם פתחנו בחתונה, נשאר באירועי נישואין: איפה זכותו של יהודי להינשא לבחיר/ת לבבם? איפה?

טוב, ישראל זה לא אמריקה.

לגרש או מה? פתרון לבעית העובדים הזרים


קבלני סחר בעובדים זרים עובדים קשה ושרויים במתח. הם נאלצים לחכות חמש שנים עד שהמדינה תגרש את האנשים הקרויים עובדים (או שמא העובדים הקרויים אנשים). כמה מאמץ השקיעו הסוחרים הקרויים קבלנים עד לרגע המיוחל: ניהלו איתם מו"מ בחו"ל עד שהסכימו על אלפי הדולרים שהזרים הללו ישלמו להם; העבידו אותם בתנאי עבדות בכל מיני עבודות; שמרו להם על הדרכון; עמדו מולם בפרץ כנגד ההחלטה הצודקת שלא לשלם להם את המגיע להם; ולבסוף, כשכבר יש להם אלפי זרים פוטנציאליים חדשים המחכים מעבר לים להגיע לישראל, הם נאלצים להמתין עד שמשרד הפנים ממש יתרגז ויטיס אותם מכאן.

לכן מן הראוי לשנות את הכללים: לאחר שהקבלן (להלן סוחר העבדים) קיבל את כספו מהאיש שאינו יהודי ואפילו לא גר, יטיס אותו לישראל. כאן, בנתב"ג שלנו, ימתינו לו אנשי משרד הפנים, בוגרי יחידות מובחרות, ויעלו אותו על הטיסה הבאה כדי שיחזור למקום שבא ממנו. אחרי הכל אנחנו מדינה יהודית, ולא ניתן לו לטנף אותנו ולחמוס מהקבלן את ההכנסות העתידיות.

השינוי יאפשר לקבלן להעלות במקביל עובדים חדשים לטיסה לישראל. בדרך זו נגיע להתיעלות שיא: סרט נע של מטוסים נוחתים עם מטען של זרים, ומנגד מטוסים שמחזירים אותם למקומם הטבעי.
הקבלן יעמוד בשדה התעופה בארצות המוצא, יגזור קופון אחר קופון בקצב זריז, ואילו הסחורה לא תתפוס מקום עבודה של ישראלי ולא תרגיז את אלי ישי ויובל שטייניץ וכל ישראלי אחר שצריך לחזות במראות קשים של עובדים מנוצלים המתגוררים בתנאים הקרויים מחפירים.
 
 

 
 

ילדים ממלכתיים למען בתי ספר פרטיים (לא כולל אתיופים)

 
היום השני ללימודים, שעות הצהריים המוקדמות (מאוד). בפינת רחוב פגשתי שני ילדים עם קופסת התרמה, שזרקו לעברי "את מוכנה לתרום ל…" ובלי לחכות לתגובה המשיכו בשיחה הסוערת (טוב, בן ובת שנראים מעולה, טבעי). ליד העיריה ניגשו אלי שני נערים עם קופסת התרמה, וגם בסמוך לקניון.
 
לא יכולתי שלא לחשוב כמה טוב שהחלה שנת הלימודים. הרי לילדי ישראל יש כה הרבה מטרות נעלות לקבץ עבורן תרומות, ככה שהחופש הגדול הוא בגדר מותרות לתקציב המדינה. ומשהחלה השנה, טוב שמשחררים את התלמידים בשעת צהרים מוקדמת זו (יש שיאמרו שעת בוקר מאוחרת). הרי חבל, באמת חבל לבזבז זמן יקר על שעות לימוד, כשבאותה שעה ממש הם יכולים להתרים עבור התקציב,
עכשיו, כשהנתונים מלמדים עד כמה הצטמצם חלקו של החינוך הממלכתי ועד כמה גדל החינוך החרדי, צריך להגביר את קצב העבודה של ילדי בית הספר החילוניים. הרי מישהו צריך לממן את בתי הספר הקרויים פרטיים במימון ציבורי. וראויים ילדינו לזכות במצווה ולגייס כספים למען אחיהם בני ישראל הנהרגים באוהלה של תורה (פרטית). אותם בתי ספר ממש שיודעים להבדיל כל-כך יפה בין אתיופים לאשכנזים ואפילו לסתם מזרחיים.
ומאחר ומתמעט מספרים היחסי של ילדינו הממלכתיים, שומה עליהם לעבוד שעות נוספות, למען רווחת הילדים הדתיים (לא כולל אתיופים).
ואכן, בחירוף נפש ממש, הם מתפזרים ברחבי החמסין ספוג הלחות, תוך ויתור על שעות מוסיקה אמנות ואפילו מתמטיקה, ומתרכזים בעיקר: גיוס כספים הידוע בכינויו העממי שנור. ומי שיודע כמה שנוא על ילד לותר על שעת לימוד ידע להעריך את מעשה ההקרבה.
 
לכן, כשראיתי את ילדי ישראל המסורים הללו יוצאים בשעות שפעם נחשבו בי"ס, משנוררים בחוצות ומחסירים מעצמם שעות לימוד, מיד התחמם ליבי מרגע לרגע. ואולי התחמם בגלל החמסין, ואחוזי הלחות התוקפניים.

היא היתה הפיליפינית שלנו

מדי יום שישי, לקראת הצהרים, נפגשות 5 נשים בבית הקפה הפינתי. הן מקיימות טקס קבוע: ארוחת- בוקר מאוחרת ושיחה. שנים. הכל משתנה, המראה, תנועות הגוף, הקול, אבל הן שם.
השבוע הגיעו רק 4 נשים קשישות, ושתי צעירות פיליפיניות. עדיין ארוחת בוקר, אם כי המלצרית כבר צריכה לספור את העודף לכל אחת בנפרד, ולצעוק את החשבון בקול רם מאוד.

מדי יום שישי, בצהרים, מחוץ לבית-הקפה, על המדרכה, נפגשות 5 נשים בשחור. הן נושאות שלטים נגד הכיבוש וחובשות כובעים נגד השמש. אבל הזמן משפיע עליהן. לאחרונה הן מביאות מהבית גם כסאות מתקפלים, יושבות בשורה, ואוחזות בשלטים.

בעוד שנים אחדות בהחלט אפשר לדמות 4 מפגינות יושבות על כסאות עם שתי פיליפיניות צעירות, ומחזיקות שלטים נגד הכיבוש. עם הזמן, אפשר להגיע ל 4 פיליפיניות ושתי מפגינות בשחור. לא מן הנמנע להעלות על הדעת 5 פיליפיניות בשחור עומדות בפינת הרחוב ואוחזות בשלטים נגד הכיבוש.

ואולי כדאי להיות ריאליסטים. הרי אם המפגינות לא תהיינה עוד, תגורשנה הפיליפיניות מארץ הקודש.
אין צורך בהרבה דימיון כדי לשמוע את סיפורי התרמילאים העתידיים, איך הגיעו לכפר קטן בפיליפינים ומצאו שם 5 נשים מקומיות מקיימות טקס שבועי קבוע: הן עומדות בשורה על המדרכה, אוחזות שלטים בעברית נגד הכיבוש.