על ראש הברוש שבחצר שמחה והמולה/ שם כל הציפורים בעיר הקימו מקהלה.
מעיון בשירה של לאה נאור עולה כי חברו כאן ציוצים מגוונים: הבולבולים, אלפי דרורים, עפרונית, פשוש.
אבל עכשיו, משנבחרה הדוכיפת לציפור הלאומית של ישראל, השתתקה הצמרת וירד צער על ראשי העצים כולם. הם יודעים היטב כי הכוכבת החדשה לא מגיעה לצמרות עצים. היא מעדיפה לנקר במדשאות ולנבור בשאריות שמותירים בני-האדם.
הדרורים המזמרים ברחבי הארץ על צמרות העצים שטרם עקרנו למטרות בינוי, הם הציפור הנפוצה ביותר בישראל. אולי מסיבה זו לא נבחר הדרור להיות הציפור הלאומית.
כי הציבור הישראלי רשאי לנקוט בשיטה דמוקרטית כדי להתעלם מהסביבה הטבעית. אם לא נכיר בדרורים, אולי יעלמו גם הסימנים האחרים לאזור שלנו, כמו הערבים והחמסינים. אחרי הכל הדוכיפת היא בעלת כתר נוצות, ולמה שלא יהיה לנו נציג למשפחת המלוכה? והיא גם נפוצה באירופה ובעולם כולו, ממש כמו היהודים. אין, אין ציפור יותר יהודית ופחות לוקאל-ישראלית.
ביאליק, שלא הזדמן לו לבלות את ילדותו בישראל זיכה אותנו בשירים ליריים בתוככי מערה יער, בריכה טבעית וצפורים השבות אל חלונו במזרח אירופה, ינק את מטאפורת הדוכיפת מתרבות היידיש של העם בגולה. וכפי שציטט היום נשיאנו בחדווה, כך כותב חיים נחמן:
בין נהר פרת ונהר חידקל
על-ההר מיתמר דקל
ובדקל בין עפאיו
תשכון-לה דוכיפת זהב.
ציפור זהב! עופי, חוגי
צאי ובקשי לי בן זוגי.
שכן, בתרבות היידיש סימלה ציפור הזהב את שליח האהבה. רוצים להעביר אהבה – שולחים דוכיפת. לא מטוס, לא טייק אוויי לא פייס בוק. וכידוע, דוכיפת אינה יונה, ואין דוכיפת דואר. אבל כמטאפורה זה עובד. בבחינת: אפשר להתגעגע ולהביא את האהוב בכוח המחשבה, ואפשר בכוח הדוכיפת. זה מציאותי באותה מידה. אמנם בגולה הרחיקו היהודים לכת עד כדי טווס, ובארץ הקודש מסתפקים בדוכיפת, אבל בשני המקרים מדובר בציפור אריסטוקרטית, שאינה עפה לה בין החורשות, אלא מהדסת בחצרות גבירים עטויה כולה מחלצות.
בשיר טווס הזהב (אחד מרבים בשם זה ביידיש) יוצאת הציפור לחפש את ה- נעכטיקע טעג, שפירושו מילולית את ימי האתמול. היא חולפת על פני הרים וימים, פוגשת טורקי על סוס (חזיון דימיוני בשטעטל, ממש כמו הציפור שנבחרה), ובכל מקום שואלת למיקומם של ימי האתמול. איפה, איפה הימים שלא ישובו עוד?! דווקא היליד הטורקי, צוחק בקול: ציפור זהובה וכל-כך טפשה.
ולמה זהובה? כי אם מישהו חולם שהדוכיפת היא הציפור של המקום עמוס הדרורים הזה, למה שלא יצפה את חלומו בזהב?
וזה נוסח השיר המלא ביידיש
איז די גאָלדענע פאַווע געפֿלויגן אַוועק
קיין מזרח זוכן די "נעכטיקע טעג",
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
פֿליט זי און פֿליט ביז זי טרעפֿט אין די בערג,
אויף אַ ווײַסער שקאפע אַן אלטן טערק,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טוט אים די גאָלדענע פאַווע אַ פֿרעג:
"צי האָסטו געזען די נעכטיקע טעג?"
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-ל?;
פֿאַרקנייטשט דער טערק דעם שטערן און קלערט:
די נעכטיקע טעג נישט געזען, נישט געהערט,
און אַ צי די לייצעס, און "וויאָ" צום פֿערד,
און ס'קלינגט אין בערג זיין כא-כא-כא-כא,
אַ גאָלדענער פֿויגל און אַ נאַר אַזאַ!
איז געפֿלויגן די גאָלדענע פאַווע אַוועק,
קיין מערב זוכן די "נעכטיקע טעג"
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טרעפֿט זי א פֿישער בײַם ברעג פֿון ים,
שפרייט אויס זיין נעץ און זינגט צום גראַם,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טוט אים די גאָלדענע פאַווע א פֿרעג:
"צי האָסטו געזען די נעכטיקע טעג?
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-ל?;
פֿאַרקנייטשט דער טערק דעם שטערן און קלערט:
די נעכטיקע טעג נישט געזען, נישט געהערט;
די נעכטיקע טעג נישט געזען, נישט געהערט;
און פֿאַרענדיקט זיין ליד מיט טראַ-לאַ-לאַ-לאַ,
אַ גאָלדענער פֿויגל און אַ נאַר אַזאַ!
איז געפֿלויגן די גאָלדענע פאַווע אַוועק,
קיין דרום זוכן די נעטיקע טעג,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טרעפֿט זי אַ נעגער אים מיטן פֿעלד,
פֿארריכטן מיט שטרויגאָלד זיין אָרעם געצעלט,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טוט אים די גאָלדענע פאַווע א פֿרעג:
צי האָסאו געזען די נעכטיקע טעג?
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי?
פֿאַרטשירעט דער נעגער די וויסע ציין,
אַ שמייכל אזא, וואָס איז מלא-חן,
אַ שמייכל אזא, וואָס איז מלא-חן,
און ער ענטפערט גאָרנישט, ער זאָגט נאָר "האַ?"
אַ גאָלדענער פֿויגל און אַ נאַר אַזאַ!
איז געפֿלויגן די גאָלדענע פאַווע אַוועק,
קיין מערב זוכן די נעכטיקע טעג,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טרעפֿט זי אַ פֿרוי אין שווארץ, וואָס קניט,
נעבען אַ קבר, דערשלאָגן און מיד,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
פֿרעגט גאָרנישט די פאַווע, זי וייסט אַליין,
אַז די פֿרוי אין שוואַרץ, וואָס שפרייט איר געוויין,
איבערן קבר, בײַם ראַנד פון וועג,
איז די אלמנה פֿון די נעכטיקע טעג:
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי.