אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק
אחרי מאות שיחות עם אנשים המסבירים לי (בנימוקים משכנעים שאני דוחה בתוקף) שאני חייבת להצביע, ואני מגינה בלהט על התובנה החדשה שלי הגורסת שאין להצביע, אני מכריזה על כניעה טוטאלית.
הסיבה: יקח לי פחות זמן להצביע מאשר להמשיך להגן על עמדתי.
מה להצביע: כרגיל, למה שהכי קרוב לעמדתי, בלי קשר לפופולאריות שלו בציבור.
המון אנשים מאיימים לחסל את שנאת החינם. הם טוענים שזה יחסל אותנו, הם לא אוהבים ששונאים בחינם. מילא ששונאים, אבל חינם? הרי אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי, ולמה שנעשה דברים בחינם? יש מסגרות שמשלמות לך כדי לפעול בשירות השנאה: לוחמים, עורכי דין לגירושין, גובים מהשוק האפור, בתי ספר בפתח תקווה שאינם מקבלים תלמידים אתיופיים באמת תקצר היריעה.
אבל, יחד עם זאת, כדאי לזכור שהכסף אינו חזות הכל, ובהחלט יש "דברים שווים" בחינם לגמרי: הים (לא בכל החופים), האוויר, חניה במדבר, בקבוקים זרוקים בפחי הזבל, יחסי מין בהסכמה. ויש גם שנאת חינם, שגורמת הנאה כה רבה לאנשים כה רבים. קחו למשל את שנאת העומק המניעה אנשים לנהל מאבקים מרים בועד הבית, כאילו רק סילוק מסתור הכביסה של השכן מקומה ג' יגרור אחריו סיפוק שלא ניתן להשיג בדרך אחרת. או הבחור שחשבת שלא התקשר, עד שהסתבר שכן התקשר, אבל למישהי אחרת – ומאז נכנסת למוד של שנאה אקטיבית.
החלק הטוב של שנאה הוא שהיא מניבה את הנקמה, אחד הסיפוקים היותר עמוקים שלנו. פעם חשבתי להקים חברה לנקמה בע"מ, כדי שכל האנשים חדורי השנאה ומחפשי הנקם אך נטולי הדמיון או האומץ, יוכלו להזמין נקמה הולמת לשנאת החינם שלהם, ואני אתכנן ואבצע עבורם את הפרוייקט.
אז למה, אני תוהה, יש מי שכועס שכל השנאה הזו היא חינם. תיכף תציעו להטיל מס על שנאה. ארנונה על שנאה בגבולות המוניציפאליים, ומע"מ על שנאה בתוך גבולות המדינה. שנאה בינלאומית תחוייב במכס אם מביאים אותה לכאן, ובמס יצוא אם הולכים לשנוא בפריז או באי יווני.
הבעיה בהטלת מס שנאה היא שאלת שווי השנאה עצמה. 17% מע"מ מאיזה סכום? אחרי הכל, השנאה שלי לא שווה כמו השנאה שלך. ובעיקר, השנאה של העשירון העליון לא שווה כמו השנאה של תושב שדרות.
מזל שביבי הבטיח להוריד מיסים, וככה נוכל להמשיך ליהנות משנאת חינם. תנו לנשום בארץ הזאת. למה עינכם צרה במוצר אחד שניתן כאן ללא תשלום. אחרי הכל, לא בנינו מדינה בכדי לשלם על משאב שאפילו בגלות ניתן חינם.
היום, עם פתיחת שנת הלימודים, למדנו שהעונש החמור ביותר הוא להגלות אנשים ללימודים. אמנם בחו"ל ועל חשבון המדינה, עם משכורת, מלגה וכיסוי הוצאות, אבל בכ"ז, להשלח למוסד לימודים נכבד זוהי מנת חלקו של מי שרוצים להפטר ממנו.
הרי יש אנשים שרוצים להעיף אותם מהעיניים (מהסיבות הנכונות או הבלתי נכונות), ולמרבה הצער אי אפשר להגיע בעניין להסדר טיעון, כי הם לא עברו על אף אחד מהחוקים. פעם, בימים חשוכים, היו מגלים אותם לאי אלבה, או לאי סחלין, או לאיזה גולאג ואפילו לאוסטרליה. אבל אחנו לא ברברים, אנחנו עם הספר, עם למדן שיודע מה ערכה של השכלה, ואפשר לסכם את הערך הזה במשפט קצר: עוף לנו מהעייניים להארווארד/קיימברידג'/סטנפורד.
ילדים, זכרו היטב, אם לא תתחילו יפה את שנת הלימודים ולא תקבלו ציונים שיאפשרו לכם להתקבל לאוניברסיטאות הנחשבות, תוכלו לעבוד בתפקיד אחר, להרגיז את הממונים, ולהגיע לאוניברסיטה לפי בחירה.
היתה זו שירה מחודשת שהביאה אותי להכרה מה באמת שרנו בילדותנו. זה קרה ביום שישי על הדשא כשעשרים איש התאספו לחגוג יומולדת. מרביתם בוגרי תנועות הנוער לדורותיהם, בעיקר הדורות מלפני כמה עשורים. אחד הביא גיטרה, וכולם הצטרפו לשירה נוסטלגית. הכוכב הראשי היה ואניה (לא הדוד של צ'כוב, זה מהתנועה הקומוניסטית). זה שעזב והיא שרה "הו ואנייתי ואניה למה עזבת אותי וניה לעולמים?" אבל הספתח הנוגה רק מקדים את הפריצה התודעתית: "ואניה הו ואניה בני היקר" מתחוללת פאוזה דרמטית, הרגשות מתדפקים על הסכר המוסיקלי, עד שהכל מתפרץ בשירה נלהבת "קח אותי למלחמה!" כן, כך, כל הברה זוכה להדגשה ולמרחב, הלמות הלב מכה ברקות, הדהירה יחד אל הקרב הגדול החלה. כך שאגו כל ילדי התנועה מכתה ד' ואילך. ההשתוקקות לקחת חלק במלחמה הצודקת, הגדולה, עם כל השבט של הצופים והקן של השומר הצעיר והמחנות העולים, הנכונות וההתלהבות ניכרים עד היום ברקיעות ובעיניים הבורקות. יחד משוועים הילדים "קח אותי למלחמה!".
והתמימות. הם לא ידעו שבקרוב יקחו אותם למלחמה, אבל לא זו, אי שם במזרח התיכון הנידח, הרחק מגדות הדיינפר הנחלמים.
ובהמשך מגיעה תשובה חדה לשאלה מה תרצה להיות כשתהיה גדול: הילדה, כמו פלורנס נייטינגייל בשעתה וכמו הילדות הטובות תהיה אחות רחמניה. ומה יהיה ואניה שלנו? "אתה תהיה שם קומיסר אדום ". מילא אחות, אבל איזה ילד היה בוחר להיות קומיסר אילו ידע במה מדובר? איזה ילד יודע או ידע מהו קומיסר? ומהו אדום?
ובעיצומו של להט שאגת הבוגרים הזו ביום שישי הכתה בי ההכרה שהכי קל לשכנע ילדים שכדאי לצאת למלחמה. גם הילדים מהמחזורים היותר מאוחרים, אלו שהקומיסרים והואניות נעלמו מחייהם, עסקו בשאלת הטוב למות בעד. בעד מה? זה משתנה. אבל הילדים, אותה טאבולה ראסה נלהבת של מסירות ופעלתנות, מקבלים את הצו ואת תמונת המציאות המוצמדת לו. ישראל, חשבו ילדי הואניה של שנות החמישים, היא לא מקום של מלחמות. לנו יש עמק המוקף שדות שיבולים, לא דונם פה ודונם שם, זה בשיעורי חברה כשתורמים לקופת קרן קיימת. במציאות הקמה הדשנה משתערת על פני מישורים עצומים, דונמים על דונמים של שיבולי חיטה.כמו שרואים בצילומים מערבות רוסיה. על איזו מלחמה חולמים ילדי ההווה? על איזו מלחמה מנפיקים להם שירי כיסופים?
בימי ביה"ס שלי, אלו שלפני המבול של שטחים חדשים, הטביעו בתודעתנו בשיעורי מולדת את מפת המדינה הקטנה שלנו.
מפת ימי ביה"ס
המפה הזו, אם נשפוט לפי אווירת הלימודים, היא ממש מדאורייתא. משולש הנגב הגדול בתחתית הדף, הטיפוס האיטי והמדורג אל אצבע הגליל ובעיקר אהבנו לצייר את הקו המזרחי ובו עיגול כחול שהוא הכנרת שלנו, מתחת קו ישר מתוח והוא הירדן האדיר הנמשך עד לים המלח. שם בים הנמוך ביותר בעולם התאמנו לצייר את לשון היבשה ולהתווכח האם היא דומה יותר לארנבת או למעין לב שחרבו אותו.
אחר-כך ציירנו את ה- 8 הגדול, שהוא השטח הירדני בינינו לבין הירדן. זה היה קשה, כי לא מדובר בצורה סימטרית.
אבל מחוז החפץ של ישראל שלנו היה העמק, שהוא, כידוע, חלום זוהר ואורה. או בכינויו על המפות עמק יזרעאל. נוסף לצפייה במפות פיסיות ומדיניות, התאמנו שעות על מפות אילמות. הרי מדובר במעוז הלאומי, קווים חקוקים בסלע.
ב- 67 נפלו עלינו שטחים נרחבים, והורידו לטמיון את כל הידע שצברנו. בכל החזיתות. הנגב הפסיק להיות משולש וזכה להשלמה בסיני, המשקפיים הצמודים לירדן נמחקו, ואילו הקו הישר מעל לכנרת צפונה זכה לתוספת בטן הריון. אלא שאז ידענו בודאות שמדובר במצב זמני, מעין שלב סחר בשטחים לטובת קיצוץ משמעותי במצב המלחמה. לכן לא ממש מחקנו את המפה שהשתכנה עמוק בתודעה.
אבל אז החלו להשתנות סדרי בראשית.
ראשית, הים המאורך עם הלשון הלך ונמוג. בלי קשר לקרבות, סכסוכים ואוייבים מבחוץ, נפטרו ילדי ישראל מהצורך לצייר את הלשון המורכבת, ומשנה לשנה גם הים מצטמצם לכדי שלולית מביכה.
והפוליטיקאים שלנו, אלו החושבים שאם הם מחוברים לעטיני ההון אז השכינה שורה עליהם, החלו לתעתע בתלמידי בית-הספר, המבקשים ללמוד את תבנית נוף מולדתם. זוכרים את עמק יזרעאל? הוא הוחלף בחברון. עולים חדשים המגיעים בשנים אלו לישראל נדהמים לשמוע שהעמק הוא חלום, הם לא שמעו עליו. וגם הכנרת עם כל שירי רחל נשמעת להם כמו אגדה. לעומת זאת כולם יודעים שסלע קיומנו נעוץ בשטח הגדה המערבית.
המפה השמנה
ומה סבורים מקבלי ההחלטות? תלוי מתי שואלים. למשל שרון הטיס לכאן מנהיגי עולם כדי להראות להם ממרומי ההליקופטר עד כמה השטחים הכבושים הם בעצם משוחררים, ועד כמה חיוני להרחיב את שלמת הבטון והמלט על הגדה. והוא גם היה המאיץ הגדול להעביר אוכלוסיה יהודית מכאן לשם.
עד לרגע בו שינה את דעתו, והחליט להחזיר חלק מאותם יהודים לישראל, והכל באותה רגישות שאפיינה את המהלך מתחילתו. אני לא יודעת האם בשנים ההן שוב שינו את המפות בבית-הספר והסירו מהן את רצועת עזה וצפון השומרון. בכל מקרה, עכשיו מבקשים 40 חברי כנסת לשנות שוב, ולהחזיר חלק מתוך חלק למפה שלנו. כלומר מוותרים על עזה, אבל חומדים את צפון השומרון.
במבט לאחור מדובר במהלך של מפה וגבולות דמויי משחק לגו. מוציאים חלק, מוסיפים חלק, מחלקים ומתזזים. העיקר שיהיה אקשן. ותקציבו המדולדל של משרד החינוך מממן הדפסת מפות "עדכניות" לרגע אחד.
ישראל לגו
תזזית המפות הזו מתרחשת ללא קשר בגורם חיצוני. קחו למשל אתירושלים. תחילה איחדו את העיר המערבית והמזרחית, אחר-כך עלה בדעת מנהיגנו שבעצם אפשר להגדיל אותה. וכך הגדירו שטחים נוספים כירושלים. ישראל בכוחות עצמה משנה את הגדרת גבולותיה המוניציפאליים של העיר. האם כדאי יותר גדול? האם כדאי יותר קטן? לא ברור. מה שבטוח, זכותנו לשנות כל הזמן.
בשלב הבא צריך רק לשכנע שאסור "לחלק את העיר" או בעצם להעביר שטחים שקוראים להם ירושלים. מכאן קצרה הדרך לקרוא בשם ירושלים לכל שטחי מדינת ישראל. בעצם, יכלו חברי הכנסת להציע חוק הכולל את צפון השומרון בשטחה של ירושלים, ומכאן ברור שמותר להתנחל על כל גבעה במקום.
אז מה אפשר ללמוד מתופעת הגבולות הגמישים? ודאי שלא את מפת ישראל. כי אין הורים וילדים שניתקלו בשעורי גיאוגרפיה באותה מפה. אבל אפשר ללמוד שלא כדאי להשקיע בשינון מפות אילמות. וגם – כי תחושת חוסר הודאות אינה נובעת מחוסר שיווי משקל אישי, אלא ממדינה השומטת את השטיח מתחת לרגלי המצטופפים בכיוונים חדשים ובזוויות שהם עלולים לעוף בכוח הצנטריפוגלי.
מיקה הוא תייר פיני בן 18. מלבד השם שנוח לבטא בעברית, הכל זר. ההלם הגדול שלו היה שלמרות הקיץ, מחשיך בערב. בפינלנד היום הכי חשוב בשנה הוא ה- 21 ביוני, היום הארוך בשנה. השמש זורחת והפעילות קודחת בלי הפסקה. אנשים לא הולכים לישון אלא חוטפים תנומה פה ושם כשהם מתפרקדים על כל פיסת עשב לתפוס קצת אור שמש. כמו גמל ששומר הכל לחודשי החורף החשוכים. בימים אלו, קצת לפני, השמש שוקעת ב- 23:00 ושבה לזרוח ב- 2:00. ודווקא כאן, בארץ השמש-כל-השנה הוא הפסיד כמה שעות.
ניסינו לנחש מה יהיו הסיפורים הכי מדליקים שיספר על ישראל בבית. אחד הסיפורים שלא ישכח הוא הכביש למסעדה. לקחנו אותו למסעדת "הבית" בעין חוּד. דהרנו עד עין הוד, ומשם ירדנו לכביש המהמורות המתפתל לעין חוד. שני השלטים בלבלו אותו. באנגלית רשום ein hod ו- ein hud. בפינית זה נשמע כמעט אותו דבר. אבל מה שהשאיר אותו משתאה היתה הדרך אל הכפר. אבא שלו מהנדס כבישים, והוא לא יאמין שבאיזשהו מקום בעולם יש כביש כזה. לא ממש סלול, לא ממש בתוואי מוגדר, לא ממש דו סיטרי. שאלות:
מישהו סלל את הכביש הזה?
למה סללו כביש כזה?
המתסכל הוא שמיקה כל-כך פיני, שבשאלות שלו אין התרסה, אין התגרות ואין רצון להוכיח מי כאן לא בסדר. הוא שואל כמו תייר המבקש ללמוד את מנהגי המקום. הוא לא שואל למה לא סללו כביש נורמלי, כי הוא משוכנע שמאחורי ערימת הטלאים הזו, עומד תכנון וכוונה ממלכתיים.
היינו ארבעה ישראלים, ושלושה פרצו מיד בהסברים (הרביעית פינית במוצאה, אז היא לא פורצת לתוך דברי אחרים).
א': זה כפר לא מוכר
מיקה: לא מוכר? מי לא מכיר?
אני: הממשלה
מיקה שתק כמי שאינו מבין איך הממשלה לא מכירה מקום שכל התושבים מכירים.
אבל אז ש' הסביר שתושבי המקום הם בעצם תושביה הקודמים של עין הוד, אבל הם ברחו ואחר-כך לא היה להם לאן לחזור, כי הבתים כבר אויישו.
מיקה גר במדינה שלכל אזרח יש אגם משלו, ושטחים פתוחים שמשתרעים בין הבוקר לצהרים ובין ערבית למנחה. לכן התבונן ב- ש' כמי שאינו מבין. מכיון שהוא פיני, לא היתה במבטו חשדנות, כי הפינים הגונים עד טירוף, פשוט אי-אפשר לגרום להם לתחמן. הוא רק ניסה להבין למה אנשים אחרים גרים בבתים שלהם.
אני: היתה מלחמה. הם ברחו כי הפסידו במלחמה.
ואז הוא שאל בנאיביות הזו של תלמיד טוב וממושמע שלא נקלע לסכסוך מימיו ופשוט רוצה לדעת איך זה:
אה, מלחמה מכשירה הכל?
זה היה הרגע שחלפו נגד עיני כל הזוועות האפשריות שהתרחשו במהלך מלחמות שקשורות ושאינן קשורות אלינו. חשבתי כמה טוב לו שאין לו מושג מה המלחמות מכשירות. איזו פריווילגיה.
הוא הגיע לישראל לטיול לפני צבא. בעוד חודש יתגייס לששה חודשי שירות בתזמורת הנשיפה של הצבא הפיני. הוא יביא לשם את הרושם המוחץ של מיעוט הבירות בישראל. יש פאבים שאפשר להשיג בהם רק היינקן ומכבי. איך שורדים את זה? זה מה שיספר לחברים כשהם יושבים ולוגמים שלושה ליטר בירה כל אחד בערב יום א'.
אבל גם מיקה נפל במלכודת החומוס. מת על זה. רק הגיע, וכבר יודע שהחומוס הזה אינו כמו ההוא, והוא רץ ממקום למקום וטועם מכולם. ברור לו שמדובר באופיום של המזרח התיכון. אולי התמונה של ישראלים מסוממי חומוס יכולה להסביר לו את העיוורון למצב הכבישים והכיבושים.
על ראש הברוש שבחצר שמחה והמולה/ שם כל הציפורים בעיר הקימו מקהלה.
מעיון בשירה של לאה נאור עולה כי חברו כאן ציוצים מגוונים: הבולבולים, אלפי דרורים, עפרונית, פשוש.
אבל עכשיו, משנבחרה הדוכיפת לציפור הלאומית של ישראל, השתתקה הצמרת וירד צער על ראשי העצים כולם. הם יודעים היטב כי הכוכבת החדשה לא מגיעה לצמרות עצים. היא מעדיפה לנקר במדשאות ולנבור בשאריות שמותירים בני-האדם.
הדרורים המזמרים ברחבי הארץ על צמרות העצים שטרם עקרנו למטרות בינוי, הם הציפור הנפוצה ביותר בישראל. אולי מסיבה זו לא נבחר הדרור להיות הציפור הלאומית.
כי הציבור הישראלי רשאי לנקוט בשיטה דמוקרטית כדי להתעלם מהסביבה הטבעית. אם לא נכיר בדרורים, אולי יעלמו גם הסימנים האחרים לאזור שלנו, כמו הערבים והחמסינים. אחרי הכל הדוכיפת היא בעלת כתר נוצות, ולמה שלא יהיה לנו נציג למשפחת המלוכה? והיא גם נפוצה באירופה ובעולם כולו, ממש כמו היהודים. אין, אין ציפור יותר יהודית ופחות לוקאל-ישראלית.
ביאליק, שלא הזדמן לו לבלות את ילדותו בישראל זיכה אותנו בשירים ליריים בתוככי מערה יער, בריכה טבעית וצפורים השבות אל חלונו במזרח אירופה, ינק את מטאפורת הדוכיפת מתרבות היידיש של העם בגולה. וכפי שציטט היום נשיאנו בחדווה, כך כותב חיים נחמן:
בין נהר פרת ונהר חידקל
על-ההר מיתמר דקל
ובדקל בין עפאיו
תשכון-לה דוכיפת זהב.
ציפור זהב! עופי, חוגי
צאי ובקשי לי בן זוגי.
שכן, בתרבות היידיש סימלה ציפור הזהב את שליח האהבה. רוצים להעביר אהבה – שולחים דוכיפת. לא מטוס, לא טייק אוויי לא פייס בוק. וכידוע, דוכיפת אינה יונה, ואין דוכיפת דואר. אבל כמטאפורה זה עובד. בבחינת: אפשר להתגעגע ולהביא את האהוב בכוח המחשבה, ואפשר בכוח הדוכיפת. זה מציאותי באותה מידה. אמנם בגולה הרחיקו היהודים לכת עד כדי טווס, ובארץ הקודש מסתפקים בדוכיפת, אבל בשני המקרים מדובר בציפור אריסטוקרטית, שאינה עפה לה בין החורשות, אלא מהדסת בחצרות גבירים עטויה כולה מחלצות.
בשיר טווס הזהב (אחד מרבים בשם זה ביידיש) יוצאת הציפור לחפש את ה- נעכטיקע טעג, שפירושו מילולית את ימי האתמול. היא חולפת על פני הרים וימים, פוגשת טורקי על סוס (חזיון דימיוני בשטעטל, ממש כמו הציפור שנבחרה), ובכל מקום שואלת למיקומם של ימי האתמול. איפה, איפה הימים שלא ישובו עוד?! דווקא היליד הטורקי, צוחק בקול: ציפור זהובה וכל-כך טפשה.
ולמה זהובה? כי אם מישהו חולם שהדוכיפת היא הציפור של המקום עמוס הדרורים הזה, למה שלא יצפה את חלומו בזהב?
וזה נוסח השיר המלא ביידיש
איז די גאָלדענע פאַווע געפֿלויגן אַוועק
קיין מזרח זוכן די "נעכטיקע טעג",
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
פֿליט זי און פֿליט ביז זי טרעפֿט אין די בערג,
אויף אַ ווײַסער שקאפע אַן אלטן טערק,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טוט אים די גאָלדענע פאַווע אַ פֿרעג:
"צי האָסטו געזען די נעכטיקע טעג?"
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-ל?;
פֿאַרקנייטשט דער טערק דעם שטערן און קלערט:
די נעכטיקע טעג נישט געזען, נישט געהערט,
און אַ צי די לייצעס, און "וויאָ" צום פֿערד,
און ס'קלינגט אין בערג זיין כא-כא-כא-כא,
אַ גאָלדענער פֿויגל און אַ נאַר אַזאַ!
איז געפֿלויגן די גאָלדענע פאַווע אַוועק,
קיין מערב זוכן די "נעכטיקע טעג"
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טרעפֿט זי א פֿישער בײַם ברעג פֿון ים,
שפרייט אויס זיין נעץ און זינגט צום גראַם,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טוט אים די גאָלדענע פאַווע א פֿרעג:
"צי האָסטו געזען די נעכטיקע טעג?
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-ל?;
פֿאַרקנייטשט דער טערק דעם שטערן און קלערט:
די נעכטיקע טעג נישט געזען, נישט געהערט;
די נעכטיקע טעג נישט געזען, נישט געהערט;
און פֿאַרענדיקט זיין ליד מיט טראַ-לאַ-לאַ-לאַ,
אַ גאָלדענער פֿויגל און אַ נאַר אַזאַ!
איז געפֿלויגן די גאָלדענע פאַווע אַוועק,
קיין דרום זוכן די נעטיקע טעג,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טרעפֿט זי אַ נעגער אים מיטן פֿעלד,
פֿארריכטן מיט שטרויגאָלד זיין אָרעם געצעלט,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טוט אים די גאָלדענע פאַווע א פֿרעג:
צי האָסאו געזען די נעכטיקע טעג?
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי?
פֿאַרטשירעט דער נעגער די וויסע ציין,
אַ שמייכל אזא, וואָס איז מלא-חן,
אַ שמייכל אזא, וואָס איז מלא-חן,
און ער ענטפערט גאָרנישט, ער זאָגט נאָר "האַ?"
אַ גאָלדענער פֿויגל און אַ נאַר אַזאַ!
איז געפֿלויגן די גאָלדענע פאַווע אַוועק,
קיין מערב זוכן די נעכטיקע טעג,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
טרעפֿט זי אַ פֿרוי אין שווארץ, וואָס קניט,
נעבען אַ קבר, דערשלאָגן און מיד,
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי;
פֿרעגט גאָרנישט די פאַווע, זי וייסט אַליין,
אַז די פֿרוי אין שוואַרץ, וואָס שפרייט איר געוויין,
איבערן קבר, בײַם ראַנד פון וועג,
איז די אלמנה פֿון די נעכטיקע טעג:
טרי-לי, טראַ-לאַ, טרי-לי.
אנשים רבים טוענים שאיבדו את הזכרון. בד"כ רק פריטים בודדים, כמו איך קוראים לשחקן הזה, נו, הבלונדיני שהופיע בסרט שראינו לפני שנתיים, נו, טוב, לא משנה. או לא זוכרים ימי הולדת, זה בורח להם. או פגישות, מה? קבענו בחמש וחצי? למה זכרתי שש?
מעניין שאף אחד לא מוצא את הזכרונות האבודים, וודאי שלא מחזיר לבעליהם. הלוואי ומישהו היה מזכיר לי איך קוראים לילד הזה בתמונה מכתה ד', שעומד שם בברור, ולמרות זאת שומר על אלמוניות כל השנים. וזו גם קריאה לכל מי שמצא את הזכרון הספציפי הזה, הוא שלי, נא להחזיר!
לכן טוב שקיים יום הזכרון. כמו יום כדור הארץ, שבו מפסיקים את פעולת כל המכוניות, המפעלים המזהמים, כריתת היערות, ההתעללות בבעלי-חיים, הזרמת שפכים לים, בניה לאורך קו החוף והרעשה בין שתיים לארבע, ובו כדור הארץ מתאושש וחוזר לתקופת גן-העדן, כך גם יום הזכרון. אנשים עומדים דקה דומיה, ונזכרים בכל הזכרונות האבודים. שכחת? נזכרת! תחת סיסמה זו אפשר לעקוב אחר זרם הזכרונות השבים למוחות בעליהם.
מאחר ויש גם מקרים חריפים של שִכְחַצְיָה, הוחלט על מפגן השירותרום זכרון. הרעיון פשוט ועובד כפלטת חצילים משומנת היטב: כל ערוצי הרדיו, הטלוויזיה וכל העיתונים נרתמים לפרוייקט הלאומי. אם זה לא מספיק, מספקות הרשויות המקומיות אתרים ציבוריים בהם ניתן להתכנס לצורך תרומת הזכרון. במסגרת זו מגיעים ישראלים שמתפוצצים מגודש זכרונות, ותורמים מקצת מהשפע לשוכחים בחבורה.
כך למשל אפשר למצוא מי שזוכר את כל הכרזות שציינו את יום העצמאות ה- 17 של המדינה; מי שמציגים אוסף דגלי לאום ששימשו בימי הולדת קודמים, ספלי קפה עם סמל, עם מגן דוד, עם פסי תכלת, מחצלת שעליה ישבו לראשונה זוג הנאהבים של שנת 1978 ועוד שורה ארוכה של זכרונות עודפים לגמרי. יש ציניים בקהל שטוענים כי עודפים עדיף להעביר לחו"ל. אבל אנחנו מתעקשים שיפה מאוד לתרום לאחרים מה שהצטבר בבוידם שלך, והעובדה שהדגל הותיק והחמוד ממש לא עוזר לך לזכור היכן, לעזאזל, השארת את המפתח, היא זבש"ך בגדול.
מסתמנת נהירה של ישראלים משדרות צפונה, עד תל-אביב, עד הכיכר המרכזית.
מסתמנת נהירה של פלשתינים מרצועת עזה צפונה, עד הגבול,
ואם יצליחו, עד מעבר לגבול.
שתי תנועות עמים, תמונה אחת גדולה.
הלכתי עם חברה לחפש שמן דם המכבים כדי לטפל בכלב הפצוע שלה. בחנות הטבע הקבועה שלנו. המוכר, יליד ארגנטינה לא שמע על זה.
בנחישות ובנחרצות המשכנו לחנות הטבע הענקית שבה יש הכל. נתקלנו שם בצעיר וסברנו בטעות שהוא המוכר, שאלנו אם יש. השאלה הכניסה אותו לטראומה: דם המכבים?! מבטא רוסי קל, ועיניו הסגירו את תמונת הזוועה שריחפה בתודעתו. את מקומן של טיפות הדם הקדוש של ישו שגדשו את ציורי הקדושים הפרבוסלבים, החליפו נהרות הדם של המכבים, נאגרים בנאדות עור ונשמרים בדרך לא דרך עד ימינו, כדי שאפשר יהיה לרקוח ממנו שמן לריפוי כלבים של העם השב למולדתו.
דם המכבים. פרחים בשדות
ראיתי שמדובר בצעיר שנכנס לקטטוניה פוסט טראומטית, ונידבתי מידע :"נו, דם המכבים,הצמח הזה". מאחר ומדובר בצעיר בעל כושר פיזי ניכר, הוא נחלץ מהקהיון והחל לפלבל בעיניו באופן עצמוני.
אבל ככל שהשתדל להפגין התאוששות, יכולתי לראות את המחזות החולפים נוכח עיניו. היהודים האלו, שאגרו בשקדנות דם של אנשים גיבורים, כדי להעביר את יכולת ההתמודדות לדורות יבואו. מחזה כל-כך דומה למצות פסח שמוסיפים להן דם ילד נוצרי.
רגע, אבל המצות הן עלילת דם. אוי, שוב דם. אמנם עלילה, אבל בכ"ז.
אם כך, דם המכבים הוא עלילת דם עצמית, כמו גול עצמי. כי מה חשב לעצמו ממציא השם? הרי לפרח אדום אפשר לקרוא כלנית, או נורית, או פרג. מישהו בחר לשלב כאן דם וגבורה, לא? מישהו ראה פרח תמים ונפוץ וחמוד, ואמר: למה שלא נשתמש בו לקידום קידוש-הטוב-למות-בעד? הנה המכבים, שנהרגו בשדות, אם אנחנו יכולים!
דם המכבים, דם הנופלים
אחרי שכבר היה לנו פרח קטן בעל שם כה דרמטי, לא נותר אלא להצמיד אותו ל"יזכור". זה קרה ב- 1954, אז הוחלט להוסיף את דם המכבים לערכת יום הזכרון לחללי צה"ל. אחרי שהלך והוברר כי חללי מלחמת השחרור יקבלו תגבור במלחמות הבאות, נחקק ב- 1963, חוק מיוחד לגיבוש טקסיות אבלית מפורטת ומורכבת. כל ילד הולך לבית הספר בחולצה לבנה ומקבל מדבקה עם סמלי הארוע, יזכור ופרח דם המכבים. ולכן לא יכול לקרות לבוגר בי"ס ישראלי שלא ידע מיד מהו "דם המכבים".
כמובן שלא כך היו הדברים מעולם. שנים ארוכות לאחר קבלת ההחלטה הסתפקו ילדי ישראל לבלות את יום הזכרון בצער נוראי על חללי מלחמת העצמאות. שררה תחושה ש"במותם ציוו לנו את החיים". אף פרח קטן לא יכול היה לנחם אותנו, היודעים כי מדובר באנשים שמתו ממש על הר נבו, שראו את הארץ ושילמו על כך בחייהם, כדי שאנחנו נהיה משוחררים מענייני צבא ומלחמה, לא נדע עוד קרבות, ונהיה פטורים מלשרת בצבא. כשייוולד בן, נוכל לספר לו שפעם היו הגברים נלקחים למלחמה בדמי עלומיהם, ושהפרח האדום הממלא את השדות נבחר ליצג את קורבנם. ואנו נתרוצץ בשדות המנומרים פרחים, גם אדומים.
אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק 