ארכיון קטגוריה: ישראליות

נייר טואלט של מוצ"ש

 
קפצתי רק רגע לסופר, לקנות קפה ונייר טואלט. איזה יופי, כאילו המקום נערך לארוע, כבר בכניסה קידם  את פני שלט כתוב בטוש כחול: 1+1 בקניית נייר טואלט מסדרת החורף ומסדרת ונילה. לכאורה, אין אלא להתמסר לנייר המלטף (ככתוב על האריזה). סדרת חורף? כן, אכן חורף עכשיו. מתאים מאוד. אמנם למי יש מקום לחבילת ענק ספייר, כשגם הראשונה היא מחסן קטן בפני עצמו. אבל חינם?

 

אלא שאז ניגשה אלי מוכרת היפראקטיבית, שהזדרזה לקדם את המכירות גם לאחר שהלקוח הספקטי (אני) כבר נגס בפיתיון, ואמרה "זה מצוין, המבצע של המנטה".
מנטה?! ניר טואלט?
וכבר פינתה את מקומה תמונת החורף הפסטורלית לתמונה של צמרמורת קרירה בחדר הכי אינטימי בבית. בררר.
אז מה עושים? לקחת את הלבן הרגיל, או להיות פרקטית וחסכנית וללכת על המבצע? דילמה! בעודי חוככת (בדעתי, לא בנייר) חלפה על פני עגלת קניות משפחתית עמוסה ובה 1+1 מנטה מתנוססים בגאון. טוב, מדובר במשפחה מרובת שימוש בנייר, התנחמתי, ולקחתי את הלבן.
מרגע זה הותר דמי. עשרות צרכנים נבונים חלפו על פני מצויידים ב- 1+1 הנחשב, והעירו לי ש"תקחי את המנטה, תקבלי עוד אחד חינם". אווירה של "איש שיווק נולד" השתררה על האתר, ומכל עבר הגיחו צעירים, דודה בלה, ההוא מהרחוב הסמוך, מורה וקוסמטיקאית, כולם מנסים נואשות לקדם את מכירות הצמד המנטולי (סדרת החורף, יש לומר). האם הם עושים כל זאת בהתנדבות? מתוך דאגה לעניי עירם שלא יצאו פראיירים? או שמא מגיע תגמול בדמות גליל מנטה אחד על כל לקוח מומר?
התגנבתי לקופה. זהו. שני פריטים מתוקתקים ואני בחוץ. הקופאית היעילה רפרפה על הבר קוד, הציצה במסך והכריזה: לא לקחת את המנטה? תקבלי שניים!
אבל לכל יש סוף. יצאתי מהסופר, דוחפת עגלה עם צנצנת קפה וחבילת נייר טואלט לבן למהדרין, וכבר כמעט הגעתי לתא המטען של המכונית. איש אחד, לא חשוב מאיזו עדה, ציין בנזיפה דידקטית הלומת יגון: לא לקחת את המנטה!

הקניון בעזה – חצי ממחיר הדיוטי פרי

 
קלטת רדיו נדירה שמצאתי בארכיון, גילתה לי שלא תמיד היה שקט באזורנו. לקט עדויות ממלחמת מאה השנים הסבירה מה שלא הצליחה מערכת החינוך לעשות: הרקע לסכסוך ההוא, כפי שהוא משתקף מדברי בני התקופה,  היה אותו רקע כמו בסכסוכי ילדים:
"הנה אני יורה טילים, רק כך תבין שאנחנו יותר חזק"
"הנה אני מפיל פצצות, כך אתה תבין שאני יותר חזק"
בפס קול הנמשך על פני אלפי שעות שידור, שמעתי מנהיגים, פרשנים, אנשי אקדמיה, נהגי מוניות וסוחרים בשווקים. מסה אינסופית של שעות שידור, שכולן נשמעו כמו המשך של לופ אחד. ממש כאילו לאורך כל אותן מאה שנות מלחמה התנהלה שיחה אחת שוב ושוב, ובה שני משפטים בלבד (אם כי בואריצאיות, למשל במקום "אני יותר חזק" "לי יש יותר גדול (צבא)"
יש משהו מהפנט בניגון הזה, משהו השואב אותך לסיבוב העקלתון המפתה, וכמו החמור מעיקרון הטעם המספיק, אין לך נתונים להפוך לאוהד של אף אחד מהצדדים. אני מודה כי אילו לא ידעתי שמדובר בתקופה היסטורית רחוקה, הייתי מתקשה להאמין שהם יצאו מטווח פעולת הכוח הצנטריפוגלי העולה מהדיבור הצפוף.
אכן, מי שמגיע היום לרצועת החוף הדרומית של ארץ החלומות הים תיכונית מתקשה לקבל על הדעת את דברי הימים כפי שהם מוצגים במוזיאון המלחמה, אודות תקופת האבן-תחת-טיל-תחת-פצצה, כאשר שלטו כאן גברים אשר ירו, הפציצו וריססו באש חיה מתוך מחשבה שאין מדובר באלימות, אלא בניסוי לינגוויסטי ייחודי: הם סברו שהם מפתחים שפת איתות, שפה המכוונת לסופגי מטחי הירי, ומטרתה לגרום לצד השני להבין עד כמה היורים – צודקים.
למרבה הצער מדובר בשפה שלא נשתמרה, ולכן עד היום אין איש מבין למה פגז טנק על בית מעיד על צדיקות מופלגת, ופצצה באוטובוס מעידה על נצחון רוחני של המפוצץ.
אנחנו, בארץ החלומות, לא נשכח את הסיפור המכונן שלנו: איך גודר שטח ובו מליון וחצי תושבים, ואיך הופיע נער כבן 14 מתוך העיר הנצורה וכינס את משפחתו, שכניו ועד לראשי הציבור, ושכנע אותם לנקוט מהלך ילדותי להחריד: כולם תרמו את שארית כספם, את זהבם ותכשיטיהם ואפילו טבעות הנישואין, והעניים שבעניים  תרמו את מיומנותם המקצועית במלאכת הבנין, עד שמימשו את חזונו של הנער: קניון עצום הוקם על גבול הרצועה, קניון מלא סחורות מרחבי תבל. ושלט גדול מימדים נתלה לכל אורך המבנה: חצי ממחיר הדיוטי פרי.
האפקט היה חזק ומיידי. מליוני ישראלים קדומים זינקו אל גדר ההפרדה, ובפיהם השאגה הקיומית: קניות! תוך דקות הם חצו את קו הגבול ושעטו לעבר מחלקות הקניון, פושטים ופודים מידי אויביהם בקבוקי בושם, בקבוקי יין, נעלי פומה אמיתיות, רהיטים איטלקים וגבינות צרפתיות.
וכך, אומרים ספרי ההיסטוריה, נוסדה חלקת האלוהים התוססת שלנו. כמה חמלה חשתי כלפי אותם יורים-מפוצצים ששאגו בקלטת, שוב ושוב במר יאושם, שנים של צעקות חוזרות, עיוורים מידיעה כי הם כמטחווי כרטיס אשראי מההפי-אנד.

אדום תוך כדי תנועה

קו אדום
 
במבחן פסיכומטרי, קו אדום פירושו הקו האחרון, זה שאין לחצותו. אם נפל הקו האחרון – נגזרה כליה על הירוקים והכחולים והצהובים.
מלבד, כמובן, אם יש לך הכוח להזיז את הקווים. זוכרים את הקו האדום של הכנרת, זה שירד ועלה לפי מפלס התקוות, ורק המים המשיכו לרדת בלי שום סנטימנט ציוני?
עכשיו הדביקה מגיפת הקוים האדומים גם את כוחות הבטחון. האם אשקלון נמצאת מעבר לקו האדום? עד לא מכבר היו ההכרזות "אם יפלו טילים על אשקלון – זה קו אדום".
היום התגודד קהל של אשקלונים זועמים לאחר שנפלו טילים בעיר. אחרי-הכל, אשקלון זה לא שדרות. מה פתאום שיפלו כאן טילים. בשדרות זה עניין מקובל, מעין מנהג מקומי, אבל הם הרי נמצאים מעבר לקו האדום.
וכך כל תושבי ישראל, ובהם שדרות ותל-אביב, מאמינים בלהט שהקו האדום הכי משמעותי עובר בגבול רצועת עזה. העזתים הרי ממש מבקשים את זה, מעין צורך גנטי. הבו טילים, הבו פצצות ממטוסים, הנה ילדינו שהחביאו בבית את אחיהם החמוש, כוון אש.
והנה מסתבר שמי שלא רואה קווים אדומים בעזה, סובל מטשטוש הראיה גם בקווים האדומים שבתוך הקו הירוק.
 
 
צבע אדום
 
גם בשולי החדשות כיכב האדום, והפעם בשאלה: האם צריך להפעיל את מערכת "צבע אדום" גם באשקלון. מי יחליט ומה יחליט. כאזרחית ללא רקע בטחוני, תקנו אותי אם אני טועה, אבל הרי מדובר פשוט במערכת אזעקה, לא? ואזעקה היא הצפירה שיש להפעיל ברגע שידוע על פצצה או טיל הנמצאים בדרך למקום. לא משיקולים מורכבים, אלא פשוט כדי שכמה שיותר אנשים יספיקו לתפוס מחסה. אז על מה הדיונים? איזה ידע צבאי יש לרכוש כדי לפתח סתם היגיון פשוט?

אזרחות ישראלית רק לדוברי עברית וסבתם הקשישה

 

 
 
חבורת נבחרים (ועדת חוקה, חוק ומשפט) יושבת ושוקלת איך מצליחים להשחיל חוק אזרחות עוקף בג"צ: להשאיר את חוק השבות, אבל למחוק את סעיף הענקת האזרחות האוטומטית, אבל להצליח להעניק לכל יהודי באשר הוא – אזרחות אוטומטית בלי שבג"צ ירגיש. ולמה אסור שירגיש?
כי אם ייכתב בחוק שיהודי מקבל אזרחות, תעלה השאלה המרגיזה ההיא, מי הוא יהודי? ואז, רחמנא ליצלן, בית המשפט עלול לפסוק שלא הרבנות קובעת, אלא יש מי שהוגדר יהודי לצורך חוק השבות. ולכן גם הוא זכאי לאזרחות. ניסוחים חדים יותר נעימים לועדת חוקה, אבל הם עלולים לגרום לאומות העולם להכריז על ישראל כעל מדינה בעלת חוקי גזע. זה נכון, אבל מה פתאום שנסכים לאנטישמיות הזו?
העיסוק בסבך הנפתל של חוקי הגזע, והצורך להשאר גזענים אבל להרגיש ליברלים, הצית את הרעיון הותיק: למה להיטיב עם היהודים, כשאפשר להרע עם הערבים? או בשפה המקובלת: נש קונטרול. (תרגום מילולי: השליטה שלנו). איך לא חשבו על זה קודם? במקום לפתור את הבעיות של היהודים, קל יותר לעשות את המוות לערבים.
התפנית הזו חידשה את הניצוץ בעיני ישראל ביתנו. תוך שבוע אחד חזרה לחיינו טרטרינה הנוקמת וחדר אלינו עוד נר אלמוני בחנוכיה הזו: דוד רותם. היא בשלילת הזכות להבחר ממי שיצא למדינת אויב, והוא באי מתן אזרחות למי שסרב להצהיר אמונים למדינה ולסמליה (האם הוא עצמו ישבע אמונים להסכמי אוסלו?) ולמי שלא ישרת בצה"ל או בשירות לאומי.
תודו, מדובר ברעיון אדיר: סוף סוף לא צריך לחסל ערבים ואפילו לא לגרש אותם, אפשר להשאיר אותם כאן אבל להתעלם מקיומם. וההברקה הזו להכריח אנשים להצהיר על נאמנות. כמו נדרי הנישואין: הצהרת האמונים הרשמית מבטיחה שהזוג מוגן מבגידות, לעומת זוגות שלא עברו את הטקס. טוב, אולי זה לא נכון, אבל זו טוב להראות מי כאן השולט.
 הלוליינות הזו מעניינת במיוחד כשמדובר במפלגה שמראש אינה מאמינה להצהרות של ערבים, כפי שהם טוענים בכל פעם שמישהו ממנהיגי הפלשתינים מודיע שהוא מוותר על זכות השיבה, או על יפו ורמלה. ברגעים כאלו מצטייר גיחוך מאוזן לאוזן על פניו של הפשיסט התורן, והוא אומר "בטח, אז הם הבטיחו. שיטת הסלמי".
ואשר לשירות הצבאי: הערבים לא משרתים בצבא כי המדינה לא רוצה. גם הם לא משתגעים על זה, אבל גם הצבא בדעתם. אז האם ח"כ רותם רוצה לקחת על עצמו להכריח את המדינה לגייס אנשים שלפי דעתה לא כדאי לגייסם? או שהוא מציע להם לעשות שירות לאומי בהסברה בחו"ל כפי שקורה לכמה בחורות מצויינות מהציבור הדתי? או אולי דווקא להיפך, הוא רוצה שכל מי שלא משרת בצבא, בין מתוקף חוק, מתוקף בריאות או מתוקף השתמטות קבוצתית כמו האברכים, יוכל לגור כאן אבל לא להיות אזרח?
 
הכוונה להפריד בין חוק השבות לחוק האזרחות היא צעד חיוני שיפטור אותנו מהעונש הזה של תקיעת תעודת אזרחות לאנשים שעוברים כאן בדרך להשיג אזרחות במדינה טובה יותר, או רק כדי לאסוף את סל הקליטה בדרכם לטיול אחרי שירות בצבא הסרבי. אבל לא להפריד בכאילו. להפריד במובן של להפריד.
הגיע הזמן להתקמצן על תעודות הזהות שלנו. יהודי נרדף יוכל לעלות ולמצוא כאן מקלט. אבל אזרחות תנתן רק לאחר עמידה בשורה של קריטריונים. הראשון שבהם הוא ידיעת השפה העברית. די, כמה אפשר לפגוש אנשים דוברי שפות שונות שמטיילים בעולם ועוברים גם כאן ובימיהם הספורים על אדמת הקודש הם זכאים להצביע לכנסת?!
תארו לכם את האופציה של ישראל שמאפשרת לכל המהגרים אליה ללמוד עברית באולפן, ואנשים מכירים את שפתה ואורחותיה, ואז הם מצטרפים לקבוצת אזרחי המדינה. רק אז, כאזרחים שווים ומלאים.

ילדי השמש, חלוצים – שני סרטים, שתי תודעות

היה רגע כזה, עד כמה שזה מפתיע, שבו המדינה היתה צעירה ותושביה צעירים וחולמים. עכשיו, כשנקלענו לתקופה אחרת, והזדמן לנו לממש את החלום של מצלמה לכל פועל, הגיעה עת הנוסטלגיה המצולמת. על אף האירוניה המרומזת, אין ספק שהחידוש מאפשר לנו לשכלל את הנוסטלגיה. הוא מאפשר לנו לעשות מדורת שבט קטנה בכל מקום שמישהו נזכר בנעוריו (וזהו כל מקום, כל זמן, תמיד) .בין אם בגעגועים ותחושת אבדן, ובין אם בכאב והתחשבנות – לנוסטלגיה יש ערך מתמיד, כי היא מאשרת את התחושה שפעם היינו צעירים יותר.
אבל איך זה היה באמת? הזדמן לי לראות בתוך שבועיים שני סרטים המספרים את תולדותיה של קבוצה בראשית הישוב בישראל ופורשים את תודעתה. הראשון היה  ילדי השמש
אלו ילדי הקיבוצים. ילדים שגודלו להיות אדם חדש. שוויוני, ספורטאי, חזק ומחושל, אוהב טבע ורגיש. כך למשל, על המסך נראה ילד משתובב ומתרוצץ יחף בשדות, ובפס הקול ב- voice over ,  מסביר גלגולו העכשווי כי אביו רצה לגדל ילד שיהיה בדואי או קוזאק, וכיצד אמר לבנו כי אין דבר יפה יותר בעולם מילד חשוף בפלג גופו העליון, רוכב על סייחה ללא אוכף.
הסרט הוא סיפורה של אותה הרפתקה מיוחדת במינה, נועזת ומתוקננת, של קבוצת צעירים שהקימו חברה אחרת. וכך מצטייר העולם החדש למראה עיניים: מרחבים עצומים פרושים למלוא העין, שדות, בריכה, מעונות לילדים, חדרים לזוגות. מעל חולפות להקות ציפורים, חופשיות לנוע בנתיב הנדידה הקבוע, ועל הקרקע דוהרות להקות ילדים, חופשיים לחקור כל פינה בשטח המוקצה להם.
החופש הגדול הזה משולב בגיוס רעיוני מלא. תחושת הגיוס לרעיון פועמת בכל פריים. לכאורה, איך אפשר לדבר על חופש, כשאתה חושב במתכונת מוכתבת. כדי לבחון את מידת ההצלחה במונחי עלות-תועלת העכשוויים, מעניין לבדוק מה התלונה של אנשים על ילדותם, ומה ההישג. מה לקחו מהם ומה קיבלו. התלונה הרווחת ביותר של ילדי השמש היא הלינה המשותפת. מי ששומע אותם עשוי לשכוח לרגע שלא כל ילד בעולם ישן לבטח בחיק אימו האוהבת. גם בלי להזכיר את המנהג הרווח לשלוח ילד עד גיל שנתיים למינקת בכפר, ולפנימיה אחרי גיל 12, גם בלי לספור את ילדי החרדים המצטופפים בחדרים עמוסי אחים ואחיות ואחר-כך נשלחים לישיבות מהן הם חוזרים לשב, גם בלי להתיחס לילדי אמהות חד הוריות המסתובבים יום שלם עם מפתח על הצואר או מחכים לאמא שיצאה לעבודת לילה, אפשר פשוט להכנס לחדרי היצור במפעלים בישראל ולראות אמהות המגיעות מדי יום, עם שחר ממש, בהסעה מיוחדת, שתחזיר אותן הביתה מחולון לאשדוד,  כשהילדים כבר הלכו לישון. או לצלם ילדים שגרים בבית ושומעים בלילות בעיקר מריבות בין ההורים, אם לא למעלה מזה. אבל בלי טרוניות אי אפשר.
לעומת זאת הרווח מילדות-השמש הקיבוצית  הוא ללא מתחרים. מדהים, אבל ילדי הקיבוצים מעידים כי חשו שהם האדם העליון (לא במילים אלו). בחוץ, אי שם, מסתובבים אנשים פגומים, העירונים, ואילו הם חוד החנית של מהפך אנושי שטרם היה כמותו. כמו ברגע הזה בצבא, כשאחד מחברי הקיבוץ נשאל – במסגרת סבב ההכרות – מאיפה אתה? והוא לקח רגע שקט, כמו פאוזה לפני פאנץ' ליין, ואמר בשקט: מהעמק.
הורים מנסים שיטות חינוך ומקצה שיפורים מתמיד, כדי להקנות לילדים אותו בטחון שקט שיש לבניה של הנסיכה דיאנה: אני הארי. כמה שלם ויחיד במינו. והנה, הילדים הללו זכו.
תודעת הערך הזו מגמדת את הטרוניות. כמה טוב לשבת בסרט הזה ולחוש את הלחנים הישנים מתנגנים מאליהם, ולקרוא את הטרוניות כמין פינוק מאוחר. נוסטלגיה במיטבה.
הבמאי, רן טל, מודע היטב לז'אנר הנוסטלגי, וכך מורכב סרטו בעיקרו מצילומי העבר המכונן, אבל פס-הקול שלו הוא שיח מבוגרים המדובבים את תמונות ילדותם מאז. נקודת מבט של הכרת הפער הנצחי בין התקוות, הכוונות, המציאות, החלומות ששלטו בעבר הנראה על המסך, לבין המציאות, כפי שאנחנו יודעים שהפכה להיות..
 
גם החלוצים מספר את סיפורה של קבוצה מישראל הצעירה. מקימי שדרות ותושביה הראשונים.  אם נקודת הפתיחה של מיסדי הקיבוצים היתה אוכלוסית צעירים חדורי אמונה, שהתאפשר להם לבחור בדרך חיים ולצעוד לתוכה פקוחי עיניים, "החלוצים" היו סומי עיניים: אנשים שהובלו במשאיות, בלילה, מנמל חיפה לאי-שם במדבר, שם פרקו אותם, והשאירו תוך הבטחות שוא "מחר נמשיך לירושלים". כן, "החלוצים" הוא שם אירוני, כי הם לא היו אשכנזים, לא הקימו ישוב מבחירה והובלו כצאן במשאיות לעבודה בשדות הקיבוצים. דווקא נקודת החיכוך הזו מנגידה את שני הסרטים. "החלוצים" עצמם מזכירים את הקיבוצניקים שוב ושוב. מבחינתם מדובר במעסיקיהם, אנשים שבין אם היו נחמדים ובין אם מנותקים ומרוחקים, היו בבחינת מיני-אלוהים: הזן והמפרנס והנוגש בשדות.
גם הבימאית, סיגלית בנאי, הקצתה מקום לקיבוצניקים, כי בלעדיהם אין עבר בשדרות. גם כאן שומעים את עדותם של אותם יוצרי עולם חדש בבגרותם עכשיו: בעיניהם תושבי שדרות לא היו חלוצים. למה? באמת קשה להתנסח, כי קשה לומר בלי להגיד. אבל אם נבחן את התשובה ב"ילדי השמש", העולם החיצוני לא היה קיים עבורם. מחוץ לגבולות הקיבוץ,  המעבדה הגדולה לשיוויון, היו אנשים נחשבים פחות. אחרת, איך ילדינו ייחשבו יותר. איך מישהו יכול להגיד "אני הארי" אם גם כל השאר בניה של הנסיכה דיאנה?
אפשר גם לצמצם ולשאול: מתי אפשר לעשות סרט על קבוצה בלי להזדקק לסביבתה החיצונית? אחת התשובו
ת במקרה זה היא: כשהיא לא תלויה בסביבה הזו. ותשובה יותר נוסטלגית הנוגעת לשני הסרטים: כאשר יש לך מספיק חומרים מצולמים בסטילס ובפילם מאותה תקופה. בקיבוצים יש (וזה מלבב לראות) בשדרות אין (ואם זה מלבב לראות, אז רק בזכות היוצרים של היום).
וכן, בשני הסרטים צוחקים ובוכים, כמו שנוסטלגיה משובחת דורשת.
 
 

למה דווקא ג'ינס?

ויכוחי האופנה מתנהלים שנים בינסיון לתקן את העובדה המצערת שאנחנו לא אירופה. "לבוש הולם" הוא קוד שיכול להכות בהלם ישראלים ולהכניס אנשים תמימים למבוכה קשה. סיפורי הזוועות ששמענו בילדותנו על מסעדות ומוסדות מעבר לים שישראלים לא הורשו להכנס אליהם כי שי שם קוד לבוש, והנה אנחנו, שרק חזרנו מאלפיים שנות, לא הספקנו להכין עניבה מתאימה. והיו הסיפורים על אנשי עסקים ששולחו למערב הנאור לישיבות בחוגים נחשבים, ו"המפעל הציוני" נאלץ לרכוש עבורם חליפה מסוג מיוחד, כזה שלא נועד לבר-מצווה.
עכשיו, כשכולנו השארנו טיפים במסעדות אנינות, ורכשנו ביגוד נכון לנו ולחיות המחמד שלנו, נדרשה גם הכנסת להחמיר בעניין הלבוש. ואיך מחמירים? לא מייעצים מה ללבוש, אלא הולכים בעקבות הכוח ומחפשים אילו איסורים אפשר להטיל. וכך נבחר הג'ינס  להיות מוצא אל מחוץ לקוד הלבוש של הכנסת.
למה ג'ינס? אולי כי הוא הכי פופולארי. הרי יש כמה זוועות נוראות שמותרות בהחלט, כמו מכנסי התרלין, השם יקום דמם, החליפות הכחולות כהות המצהירות: אני גבר, אני נבחר ציבור, אבל לא נציג הציבור החרדי. ויש החליפות השחורות המצהירות: אני גבר, אני נבחר ציבור, ואני חרדי.
היעלה על הדעת (ברור שכן) שמישהו יאסור את אלו? ולמה לאסור אותם, כשאפשר לאסור ג'ינס. זו פגיעה בול.

לובשים אותו גם חברי כנסת, גם חברים של חברי כנסת, עוזרים פרלמנטריים , נכדים של חברי כנסת ושרים, בני זוגם החוקיים והמתנדבים, נכים  ואפילו סאבלימינל – בקיצור, כולם. לכן, מי שרוצה להפגין כוח מירבי באיסור אחד, ולקלוע למקסימום פגיעות, ילך על ג'ינס.

הפרטת המותג "ניצולי שואה", לכל איש היה שם

 
את מי מדירים ממה כשאומרים "ניצולי השואה"? ולמה התחילו להדיר אותם עצמם מתוכם?
 
לכל איש יש שם, וזוכרים אותו ביום השואה. שנים התאמנו הישראלים בפרקטיקה הזו. אבל השם הפרטי אינו היחיד בזירה. יש גם שמות קבוצתיים. כזה היה "ניצולי השואה". מושג המאחד אנשים רבים, ובמעגל קונצנטרי רחב מלכד סביבו עם שלם. הניצולים הללו הם סוג של אנחנו. הדור השני, והשלישי כבר בשער. זה היה הקונספט המנחה, מעין נכס ייחודי וחד פעמי ששומה עלינו להערך כחומות בצורות להגן עליו. זה היה מושג שאסור (חלילה לנו) ואי אפשר להשוותו לכל מושג אחר. כי, כידוע, למרות ששואה היא תמיד שואה וניצוֹל הוא ניצוֹל, אין דין ניצולי שואה סתם  כדין ניצולי הַשואה. השואה שלנו.
שכן היה זה נראטיב פשוט ומוחץ ולא בר המרה: כולם היו נגדנו, אבל יכולנו להם ואחדים אף שרדו, והם הכוח מאחורי תקומתנו. לעולם לא עוד.
 
טובת הנראטיב חייבה הפרדה בין הנספים לניצולים. כך נוצר מבנה מרובד בו זכותו של כל אדם לשם שמורה רק לנספים.  ואילו הניצולים נהנו מסל זכאויות אחר, למשל, הזכות לסוג מסויים של רגשי  אשם, בבחינת איך ניצלנו אנו בשעה שאחרים ניספו. בדומה לנספים היו הניצולים גוף קולקטיבי, מקשה אחת בה שיקע איש איש את אסונו ויגונו הנצור בלבו.
רק עכשיו, מקץ שישים שנה, כשהחל פירוק המותג "ניצולי השואה", אפשר להבחין בכוחות שפעלו לכינונו.
 
שכן על אף אש התמיד של השואה, לא תמיד היו לישראל ניצולי שואה. תחילה התמודדנו עם "כצאן לטבח" ועם "אודים עשנים". אלו מילאו את תפקידם בשנות המדינה הראשונות, כאשר סימנו לנו את האחר האולטימטיבי, אלו שלא טרחו להגיע לפני המלחמה מחמת שיבוש מאורות, וניצבו שם מנגד לצבריותנו הציונית. הם היו הכלי לסימון הגבול של היהודי הזורע שדות בעמק זוהר ואורה, המיישב חלקת אבות ריקה מאוכלוסיה, בית שהמתין אלפי שנים לשוב הבנים. כל זה התעכב לא במעט בגלל היהודים הגלותיים שלמדו על בשרם מה רעה היא הגלות ומהי החיה הנאצית.
המושג "ניצולי שואה" הפציע בשעה שהחיה הנאצית הפכה לבת שיח. פרטנר, בלשון העכשווית. כינונו של המונח החדש היה במידה רבה פועל יוצא של המו"מ, כאשר ישראל לא הסכימה לקחת מגרמניה את ואגנר, אבל חתמה על משכנתא לצורך קבלת פיצויים. ובהסכם כמו בהסכם, היה הכרח להכריע עבור מי הפיצויים? מיהו צד ב' בהסכם? הרי לא יתכן שצד מקבלי הפיצויים ייקרא  אודים מוצלים ולא כדאי לחותמים שאיש איש ייקרא בשמו. כאן נפרצה לכל אורך החזית התפיסה שלכל איש יש שם. להיפך, יש להם שם קולקטיבי "ניצולי השואה" ויש להם יורש – מדינת ישראל (יורש לחיים, לא לניספים). ואכן, המדינה הקימה לנספים יד ואפילו נתנה להם שם וצבא גדול של גוזרי קופונים פעל בועדות לחלוקת ולדאגה לגורל ה- ובמשלחות לחץ על בנקים וחברות בעולם.
והנה עכשיו, שנים לאחר שכונן המושג הקדוש "ניצולי שואה", ולאחר שנות הפנמה ושינון, אחרי עשרות ימי שואה, טקסים בבתי-ספר, מסעות עם ניצולים לפולין, ביקורים במוזיאון יד ושם שבו מוכיחים לכל ילד בישראל ולכל סלבריטי בעולם שאין ולא הייתה ולא תיתכן שואה כמו שלנו, ושכל מי שטעם ממנה  ולו בשוליים או שמשפחתו טעמה ממנה – כל אלו לב יהודי פועם אחד, רקמה אנושית-יהודית אחת של כאב תהומי, עכשיו, אחרי כל אלו, שוברים את הכלים: מפרקים את המותג.  
בתהליך דקונסטרוקציה ופילוח מתפצלת הקבוצה לשורה של אחרים: יש ניצולי המחנות, יש בוגרי הגיטאות, יוצאי השטחים הכבושים (ע" גרמניה ובעלות בריתה) , יש מי שנותרו בשטח והסתתרו ביערות ובמרתפי הפולנים ויש הפליטים (שנסו  מן הכיבוש לברה"מ). 
 
ההפרטה הזו של הניצוֹלוּת מתרחשת כדי שהכח הקדוש והמכונן יוכל להכנע לאל חזק ממנו: הכסף. מעתה יש ניצולים של 1,300 שקלים בחודש, ואחרים בסכום יורד לכל סקטור. הפרד ומשול. מתודה של הדרה מן הקוּפּה, המאפשרת למחזיקים בכסף לא להפרד ממנו בקלות, ואף מאלץ אותם לגזור ממנו קופונים הולכים וגדלים. שכן אם בשיטת הניצוֹלים האחידה היו ממונים ועורכי דין מופקדים על הכלל כולו, מעתה יש למנות שרי מאות ושרי אלפים (ויש אומרים שרי מיליונים) על כל תת קבוצה. לא עוד פיצול לניספים וניצולים, אלא פוצלה החזית האחידה של "הניצולים" מול האוחזים בכספי הפיצויים לשורה של חזיתות זו מול זו. גם בעל הבית על האוצר יודע שאצבעות המשולבות יחד יוצרות אגרוף,  ואותו פחות נעים לקבל בפרצוף. אבל אצבע אצבע – זהו מצב המאפשר הדרה בקלות רבה יותר. וכבר התבשרנו כי מי שברח לברה"מ הודר מקבוצת האם של "ניצולי השואה" והוא הפך לאצבע יחידה שאותה אפשר לכופף ללא מאמץ.
 
אמנם לכל איש יש שם, אבל כבר לא שם קבוצתי. כי הרבה יותר פשוט לעשוק אוסף מפוזר ולא מוגדר של פרטים, אינדבידואלים המפלסים דרכם לשיקום פרטני. לכן החל תהליך הפיצול.
 

האם במדינה יהודית יש צורך ביהודים

 
השתתפתי היום בישיבת ועדת החוקה של הכנסת. הדיון היה בחוק השבות, ובסעיפים כגון האם המדינה תעודד הגירה של יהודים, ומי יוגדר כיהודי, ובעיקר – מי יגדיר אותו. כל זאת תוך חיפושים איך לעקוף את בג"צ, אחרי שיגלה את המעקשים בהגדרת היהודי שלנו, זה שרוצים לשדל אותו להגר לישראל.
שני ח"כים דתיים עסקו כל העת בהוצאת ציבורים מהכלל: העולים מבריה"מ הם גויים, הרפורמים ליצנים וח"כים ערבים הם בחזקת לא אדם וכמה טוב שלא העזו להכנס לישיבה.
אני ניסיתי לייצג את הישראלים. אותם אנשים שזו מדינתם, והם נדרשים כל העת לפנות מקום למען "היהודים".
"לא רוצה שתביאו לכאן מיליוני אנשים רק כי הם עונים לאיזושהי הגדרה או חזון. אל תביאו את היהודי וודי אלן, כי הוא לא רוצה, אל תביאו את הרבי מלובביטש, כי גם הוא לא רוצה, ולא כל מיני אחרים שטוב להם במקום מושבם. אל תביאו גם את הצעירות שעושות סיבוב בעולם, מגלות שיש להן סבתא יהודיה ועוברות כאן בדרך כדי לאסוף את 'סל הקליטה' ולהתקדם לטיול בעולם. צפוף כאן גם ככה. חם ולח. אין מקום.."
"אז מה את בכלל עושה כאן?!" שאל אותי בעויינות חובש כיפה שישב בדיון.
הכיצד? לפני רגע רצית להביא לישראל את כל היהודים, ואותי לגרש ? או את החילונים בכלל?
 
והנה סעיף 5 (א) בהצעת חוק השבות: מדינת ישראל תעודד קיבוץ גלויות והתישבות יהודית בארץ (גירסה אחרת: בישראל). יש שישאלו מה עניין התיישבות לכאן, אבל לא ישראל הראל, שרואה קשר הכרחי בין העליה להתישבות. האם כוונתו שמי שעולה לא יעשה זאת בעמידה? האם הוא מעודד אנשים להתישב בלב מגרש ריק בגבעתיים (תחת הסיסמה יהודי יכול להתישב בכל מקום בארץ ישראל)? אבל למה ניתמם, הרי ברור שהכוונה לשטחים הכבושים. ונכון, קשה להגיד בלי לומר, ולכן כל הנוסחים הללו הם כמו קוד עם קריצה:  אם מדברים על התישבות "בארץ" נשארת פתוחה השאלה השולית של הגדרת המקום וגבולותיו. איזו ארץ? התנ"כית? פולניה? ירושלים דליטא? ואם בוחרים לרשום "ישראל" הרי זה לא כולל את השטחים, שהם כידוע, לא מדינת ישראל. בקצרה, קשה גם לחמוס ולחטוף כפי יכולתך וגם להגיד אני לא טעמתי ביס כשזקנך מלא פירורים ופיך גדוש אוכל.
 
"אבל למה לא להציל גם את הנכדים?" מתחננת ח"כ מרינה סולודקין "אני רוצה לאסוף את כל טיפות הדם היהודי. להביא אותו לכאן" והיא מפילה תחינה למען החלק היהודי הטמון במעמקי הישות שח"כ רביץ כינה רגע קודם "שלוש מאות אלף הגויים".
רגע, מחפשים דם יהודי עד דור שלישי?! כמה מצמרר. איזו תמונת ראי מדוייקת.
 
כל זה מתרחש תחת ההסכמה המחתרתית שאנחנו נהיה מדינה יהודית. אם אפשר גם דמוקרטית, אז בסדר, אבל יהודית. לא מדינת היהודים, כמו שרצה הרצל, אלא יהודית, כמו שרוצה הרבנות.
מהי מדינה יהודית? כזו שאסור לנסוע בה בשבת, אסור לאכול שינקן, אסור להנשא עם גוי אפילו אם הוא כושי אתלטי ומוסיקלי, ועוד שורה ארוכה של כללים דתיים.
אבל שאלה אחת נשארת פתוחה בעניין יהדותה של המדינה: האם במדינה יהודית יש צורך ביהודים? שהרי גם הולנדים יכולים להחזיק מדינה שאלו חוקיה. למעשה, די במספר עובדים זרים, והיהודים ישובו איש למקומו. ורק אנחנו, הישראלים, נשאר ונוכל לעבור על החוק של היהודים ולבקר את סבתא בשבת ולקרוא ביחד שירה עברית.
וככה, מתוך שלא לשמה, באו לשמה. מתוך שכנסת ישראל אינה מכירה בישראלים אלא ביהודים, היא תלמד שבלעדינו אין מדינה ולא תעזורנה אלף ישיבות בברוקלין ובירושלים.

חוקה בלי הסכמתי – ישראלית, יהודיה ואחותה של איטלקיה

 
 
מרתה, צעירה אוקראינית, הגיעה לישראל לששה חודשים. אמרו לה שתקבל כסף ומלון (מרכז קליטה וסל קליטה). אמרו לה שזה קשור איכשהו לאמא שלה. לא ברור לה איך ולמה, אבל טיול בכיף, והיא באה. מכאן המשיכה לאיטליה.
חדווה, צעירה פתח-תקוואית, הגיעה לקפריסין. כאן היא מסורבת גט, ושם היא מבלה עם בן זוגה בתכנונים איך להקים משפחה חדשה, בלי שיתפסו אותה הרבנים ויאסרו עליה להנשא לאהובה.
רייצ'ל, צעירה מזימבבואה, הכירה את הרב אהרון ג. הוא מגייר אותה ונותן לה תעודה, כדי שתוכל לקבל אזרחות ישראלית ולהתפקד לש"ס.
 
בירושלים, בירת מדינת היהודים, נפגשים כמה קובעי מדיניות, אנשים חזקים ומשפיעים, ומגיעים להסכמה: המצב באמת אבסורדי. בואו נסכים עליו ונעגן אותו בחוקה. ממרום מושבנו הבה נתבונן בצעירות שלנו והסתבכותן בכבלי החוקה. ורק זאת נזכור: בשום אופן לא נכניס לחוקה את עקרון השוויון בפני החוק. כי שוויון, כידוע, פירושו שאסור להפלות על רקע דת, גזע, ומין. אז על איזה רקע נפלה?
 
והבנים הירושלמים לחצו ידיים לאות כי הם מסכימים על חלשים. הם מסכימים שזו תהיה מדינת היהודים, ופחות היהודיות, היהודים, ופחות הערבים ותושבים סתם. מדינה יהודית, ואם זה לא מתנגש, אז גם דמוקרטית.
 
ואז, בנקודת ההתנגשות, כתבתי מכתב למכון לדמוקרטיה המקדם את החוקה בהסכמה:
 
שלום רב,
המכון מבקש לקדם את יוזמתו לכינון חוקה בהסכמה, והפעם בהזדמנות של הכוונה לפגוע בזכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקים. למה לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק את החוקים המפלים שבגץ פסל – אומרים אנשי המכון – כשאנחנו מציעים לעגן את האפליות הללו בחוקה?! ומכאן גם נגזר שמה: חוקה בהסכמה. הסכמה של מי? בראש רשימת המסכימים אפשר למצוא את הפרופסורים, עורכי-הדין והגברים המבוססים החתומים על המודעה. בהמשך המסכימים אפשר למצוא את אלו המסכימים לוותר על זכויותיהם של אחרים. אבל אי אפשר למצוא את אלו אשר על זכויותיהם מסכימים החותמים לוותר, ובראשם: נשים וערבים. בלי להכיר את המסכימים, אני משוכנעת כי אף אחד מהם איננו מסורב אזרחות, או עגונה, או ממזר, או מסורבת גט. והרי בדיוק למען אלו נועדה החוקה: לשמור על זכויותיו של האזרח מפני עריצותו של השלטון. אמור מעתה בהסכמה אבל כמו באונס הנקרא לפעמים יחסים בהסכמה, זה לא כולל את הסכמת הנאנסים. גם מחברי החוקה האמריקאית היו גברים לבנים מהמעמד השליט, אבל הם התעלו מעבר לצורך להגיע להסכמה. למעשה, הם הכירו בעובדה כי הם עצמם חלשים ומפונקים מכדי לוותר על טובות הנאה ושליטה וכי לא יוכלו להסכים לנהל את חייהם על פי החוקה השוויונית שכתבו. אבל הם הבינו כי הבעלות האכזרית על עבדים אינה ראויה להיות מונצחת בחוקה. ולכן השאירו את המצב על כנו, אבל כתבו חוקה שלא בהסכמה עם בעלי העבדים. והנה הגברים הלבנים השליטים בישראל אינם מתעלים, ומתעקשים כי מה שהם יסכימו ביניהם ייחקק לדראון עולם. ומה יהיה עלינו, גיורות, בדואיות, חילוניות, עגונות, ערבים, יהודי שלא כהלכה, גוי נוצרי, בן של עובד זר פיליפיני, אנו שלא הזדמן לנו להיות גבר יהודי – האם נחוקק חוקה משלנו, אלטרנטיבית, האם נקים מערכת משפט משלנו? חוקה בהסכמת כולם חוץ מהמכון הישראלי לדמוקרטיה?
 
והתשובה לא בוששה לבוא:
 
הטקסט של "חוקה בהסמכה" גובש ונוסח במסגרת תהליך שארך כחמש שנים. בתהליך היו שותפים נציגים רבים מפלגים וזרמים המרכיבים את החברה הישראלית ובהם גם נשים וערבים אך גם חרדים ומתנחלים. המסמך שגובש כולל פשרה, לעיתים כואבת, בה כל פלג נותן ומקבל מבלי שתהיה פגיעה ב"ציפור הנפש" שלו. הצעתנו כוללת עיגון של מגילת זכויות אדם ליברלית המעלה את ערך השוויון למרום הסולם הערכי המכתיב ומגביל את החקיקה במדינה, כך שמצבם של אותם גורמים אותם מנית ושל גורמים אחרים ישתפר ביחס למצב הקיים.
 
מדבריך עולה שעדיפה חוקה המדירה את רצונות ושאיפות הפלגים השמרניים והדתיים במדינה, שבין אם נרצה או לא חיים וקיימים כאן. בל נשכח שחוקה שתהיה מבוססת על מימוש האוטופיה שלך (ושלי באופן אישי) תהיה בבחינת אונס עבורם. ההחלטה שהתקבלה במכון הייתה לנסות לכלול בתהליך ובתוצרו ביטוי לכמה שיותר גורמים בחברה הישראלית על כל השסעים, המחלוקות והעוינויות ולא לנסח אוטופיה נעימה ואידיאלית המוסכמת על חלקיק נושא דגל יחיד. התוצר הינו טקסט מפוכח המבין שכדי לחיות כאן יחד על כולנו לוותר על החלום אבל לקבל יותר, הרבה יותר במציאות.
 
בברכה,
דן לוי
חוקה בהסכמה
 
וההתכתבות נמשכת:
 
שלום דן
אני מתקשה לעקוב אחר הלוגיקה של הטיעון: קבוצות שונות יוותרו על משהו ויקבלו משהו. ניקח לדוגמא את קבוצת מסורבות הגט: ברור לי על מה הן מוותרות, אבל מה הן מקבלות?
גם אם יש לכך תשובה, הבעיה המהותית עולה דווקא מתוך דברי הסינגור שלך: מה פירוש לכלול בחוקה ביטוי לכמה שיותר גורמים בחברה הישראלית? הרי זו הצהרה ששוויון אין ולא יהיה (בחוקה!), ושקבוצות רבות מסכימות. ומה עם הקבוצות שבכלל לא מסכימות? ובכלל, ממתי מדובר על שוויון של "קבוצה" ולא של פרט? ממתי יש כאן קבוצה, ומהיכן צץ כמין "ראש קבוצה" המסכים לוותר בשם מה שהוא מעריך כ"הקבוצה שלו?". הנה, אתה, למשל מעריך שאנחנו באותה קבוצה, ונוקט בשמי מהלך שאני מתנגדת לו מהותית.
אבל יותר מכל מקוממת אותי האמירה "על כולנו לוותר על החלום": אכן, הנצחת אי השוויון בחוקה מרחיקה את החלום שנות דור (או או
). אם עד היום המציאות היתה עגומה – תמיד עמד מנגד החלום. ועכשיו אתם מוכרים אותו בנזיד עדשים. לוותר על החלום? למה?

אורה לב-רון
 
 
אורה שלום,
 
אני מזמין אותך לקרוא את הצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה בהנהגת נשיא ביהמ"ש העליון, מאיר שמגר בלינק http://www.idi.org.il/hebrew/ebooks/CONST/ . הצעת החוקה שאנו מציעים מתבססת על ערך השוויון והופכת אותו למרכיב המרכזי בהצעתנו. להזכירך, היום השוויון איננו כלול כלל בחקיקה ובטח שלא בחוק יסוד היות וכך כיצד ניתן לטעון כי הצעתנו פוגעת בשוויון?
 
את מעדיפה לנצור ולטפח את החלום, גם במחיר של מציאות בעייתית. אנו מעדיפים לשפר בצורה ניכרת ומשמעותית את המציאות. אני די משוכנע שאלו שאת מבקשת לשמש להם לפה אינם מעדיפים חלום טהור וצודק ללא כל ביטוי ממשי במציאות על פני שיפור אמיתי במציאות על חשבון חלק (קטן) מהחלום המובהק.
 
שאלות נוספות שאת צריכה לשאול את עצמך הן: את חלומו של מי חוקת המדינה צריכה להגשים ולבטא, החילוני-ליבראלי, הסוציאליסט, הדתי-לאומי, החרדי, הערבי הליבראל, הערבי הלאומן? האם את מודעת לעובדה כי חלומו של האחד הוא סיוטו של האחר? האם ניתן בכלל לכונן חוקה המשקפת את חלומו של האחד/הקבוצה? באיזה מחיר? ועוד.
  
כל טוב ובהצלחה
דן
 
 
שלום דן
כמובן שאני לגמרי איתך בקביעה כי חלומו של האחד הוא סיוטו של האחר. אבל המסקנות שלי אחרות. אני משוכנעת, למשל, שבעלי העבדים באמריקה ראו כסיוט את ביטול העבדות. מי יעבד את השדות העצומים? מי יחטוב עצים וישאב מים? הם ונשותיהם הענוגות? ולכן כותבי החוקה, שלא נמנו עם העבדים אלא עם בעלי העבדים, לא החילו שיוויון לאלתר. אבל הם לא הנציחו את העוול בחוקה. הרי גם הם יכלו "להתפשר": מותר להחזיק רק 2 עבדים, למשל.
שכן, משאת הנפש איננה החוקה, אלא השיוויון. ואם אי אפשר להשיג אותו, למה לנו להנציח זאת? אתה מדבר על שיפור המציאות, אבל למעשה אתה מעביר גם לדורות הבאים את העיוותים הקיימים.
אפילו אילו הייתי רואה אתך עין בעין את עניין הויתור ההדדי, אינני רואה ויתור כזה בהצעת החוקה. ולמה זה לא קורה? כי בדעתנו לא יעלה אפילו לבקש מהדתיים לוותר נניח רק על כשרות העוף, או להנשא ללא רב, או לנסוע שעה אחת בשבת. ולכן כל ההתפשרות היא מה אנחנו מסכימים שיכפו עלינו ומה לא.
וכל זאת רק בסוגריים, כי גם אילו היה מדובר בויתור הדדי אמיתי, לא נראה לי שיש למישהו סמכות לוותר בשם אחרים. כאילו אמרנו: טוב, בואו נקריב את קבוצת העגונות (שטרם הבנתי מה הן מקבלות בחוקה), או את קבוצת השבטים היהודים שיעלו מכח חוק השבות ואז יתאנו להם ולא יאפשרו להנשא, להקבר וכל השאר. וגם כאן, כמובן, אין ויתור הדדי. למשל, לא נבקש שיהודי שעלה מישיבה בברוקלין יצטרך לעבור מבחן בעברית ובתולדות המדינה כדי להנשא ולהקבר כאן ואפילו כדי להצביע לכנסת.
אשר לסיוטו של האחר, השאלה היא איך מגדירים את האחר. למשל, ילד שנולד למשפחה המונעת ממנו השכלה כי הוריו מסוייטים ממתמטיקה, טלוויזיה, אזרחות וספרות יפה, האם "האחר" הוא ההורה או הילד? כלומר, הסיוט של מי קובע? אני באמת לא רואה איך אפשר לשפר משהו, אם מכניסים חוקים שאינם מקנים שוויון, קל וחומר חוקה כזו.
כך שבעצם הכח הנתון היום בידיים מפלות, ימשיך להיות באותן ידיים. אלא שאז, כמובן, יהיה קשה יותר לשנות, כי יידרש רוב גבוה יותר. וחבל, מאוד חבל, שהצורך לרשום הישג, להציג חוקה, מעוור עיני חכמים.
שביב תקווה נוטעת ההסכמה שירשו לנו לנסוע בשבת (לא באופן חופשי, ודאי תמורת עשרות משרות של פקחים לעניין כשרות הנסיעה שלנו), ובעניין זה גם אני רוצה להפנות אותך ליוזמה שלי, שעניינה פיקוח נפש, ואשמח אם מישהו ירים את הכפפה הזו.
http://www.notes.co.il/ora/24800.asp
אורה לב-רון

אני ישראלי ממוחרתיים

 ביום שלישי השבוע יתקיים דיון בבית המשפט בעתירתם של קבוצת אזרחים ישראלים התובעים כי סעיף הלאום ברישומי מינהל האוכלוסין ותעודות הזהות שלהם  יהיה "ישראלי" ולא על פי התייחסות לשיוכם הדתי, האתני או על פי ארץ מוצאם.
בראש העותרים עומד הפרופ' עוזי אורנן, אליו הצטרפו שישה-עשר ישראלים נוספים:  אורי אבנרי   יוסף אגסי     אלון אולארצ'יק     שולמית אלוני     יוסף ברנע         איברהים דויירי            עינב הדר       יובל הלפרין         חן יחזקאלי    עפרה ישועה-ליית      יוברט לו-יון   יהושע סובול   בקי קוק    נילי קוק       עאדל קעדאן      יהושע פורת . 
 הדיון ייתקיים ביום שלישי ביום ג' השבוע, בשעה 13.00 , בבית המשפט המחוזי בירושלים לפני כבוד השופט המחוזי ד"ר נועם סולברג.