Category Archives: כסף

נקודות במקום דירה

 

עיצוב: יערה קידר

 

שיטת הניקוד פועלת. מי שאינו יכול לרכוש דירה, יקבל נקודות זיכוי. ממש כמו בכרטיסי אשראי. מה מקבלים תמורת הנקודות? והאם אפשר לבטל אותן יום אחד כמו שקרה בחברות האשראי? והעיקר – מה הסיכוי לקבל דירה בסופו של דבר. ומתי, לעזאזל, הוא סופו של דבר?

 

מחאת הדיור הרשימה מאוד את הממשלה. הגורמים האחראיים הבינו מיד שיש לתת תגובה תקשורתית הולמת. לא עוד התעלמות מהמצוקה, לא עוד "לכו לעבוד", כי הרי, כפי שגילה ראש הממשלה 'יש ישראלים שלא גומרים את החודש'. ובנוסף, הרי עיקר המלחמה היום היא בשדה התקשורתי. לכן יש להציג פתרון תקשורתי לדיור, כזה שיש בו בילדינג (ועדה, ועדה, דיונים דיונים) עד לקליימקס (תוכנית עם נקודות). וזהו.

חשוב להבין שנקודות הן מאוד באופנה. גם בשמלות הקיץ יש, גם בעבירות תנועה. ומה שלא עבד בתחבורה, כנראה גם לא יעבוד בדיור. אבל יעבוד במערכה התקשורתית.

נקודות הן פתח להסטה מג'ורית של הדיון מהצורך בדירות, להתעסקות בקריטריונים. פתאום, במקום לדבר על דירות שלושה חדרים או שני חדרים, אבל דירות להשכרה או לרכישה, על דיור בר השגה ודיור ציבורי – מתכסחים ההפרד ומשולים על שנות הנישואין והשירות הצבאי.

כאשר הממשלה מסמנת מי זכאי לדיור, היא קובעת בעצם שיש מי שאינו זכאי לדיור. כמובן, מלבד הזכות הטבעית של העניים לגור מתחת לגשר (למרות שבישראל אין גשרים בעלי רוחב המספק מעין תקרה.

למעשה, הממשלה העבירה את הזעקה לדיור, לשיח מורט עצבים על מי יוכל לממש את זכותו ומי יחפש את החברים שלו.

ב'מדינות אליהן אנחנו רוצים להדמות' הקונספט מתעקש על זכותו של כל אדם לדיור. לכן מי שמשתכר פחות מסכום מסויים, זכאי לדירה. הדירות המדוברות הן, בדרך כלל, כבר מאובזרות בציוד הדרוש.

אצלנו אי אפשר להחיל את התקנה הזו. וזאת משתי סיבות: המדינה דואגת לשלם משכורות מאוד נמוכות, ולאור הצלחתה להגיע לקהלים נרחבים בשכר זעום – פתאום לכולם תגיע דירה.

הסיבה השניה היא שהמדינה משלמת לקבוצה מאוד גדולה כדי שלא תעבוד ולא תלמד מקצוע, ולכן היא לא יכולה גם לתת להם דירה.

שיטת הניקוד, לעומת זאת, מאפשרת להעביד המוני ישראלים בקישוש זכויותיהם לנקודות. יהיה צורך בועדות, בראיות ומסמכים, בהטרדת כל מיני גורמים כדי להשיג את המסמכים הדרושים, בבודקי המסמכים. כל זה יגרום, במקרה הטוב, לעיכוב של כמה שנים של הנודניקים האלו שרוצים דווקא דירה, במקום לצאת למילואים או לשנתיים לימודים בחו"ל, עד סוף הקדנציה של הממשלה.

ובמקרה הרע, יחולו שינויים שיגרמו להסרת הזכאות לדירה, כגון זוג שהיה נשוי 12 שנה וזכאי לדיור, פתאום יתגרש או יתאלמן, והזכאות תתפייד.

במקרים הנדירים בהם אנשים יצברו את כל הניקוד הזה ויישארו איתנו בכל מובן – הם יוכלו להצטרף לתור הארוך של חסרי דיור המחזיקים אישורי זכאות לדיור כבר שנים. זכאות – כן; דיור – לא;

רק השבוע הופיעה באחת ממהדורות החדשות 'אשה סבירה' אחת, שהיא ושלושת ילדיה זכאים לדיור, ובידה אישור כבר 6 שנים. בנה הבכור יחגוג בקרוב 18, ובכך יהפוך בבת אחת לבגיר, והמשפחה תאבד את זכאותה. וכך תוכל האשה לסכם בסיפוק שהצליחה לשרוד עם שלושה ילדים ובלי דירה, ושהמדינה היתה ממש נחמדה אליה ואפשרה לה להחזיק באישור זכאות לכל אורך תקופת היותה אם חד הורית לשלושה קטינים.

אגב, שיטת הניקוד נוסתה משך שנים ע"י חברות האשראי. משהו אקראי כזה, שלא בשליטת המשתמש. מין מפעל הפיס כזה: מדי חודש מקבלים דו"ח, ובו מספרי נקודות. מדי פעם אפשר היה לרכוש בהן משהו, ואז משהו אחר לגמרי ובעל ערך אחר לגמרי. למה? ככה.

ואז גם חברות האשראי מצאו שזה מיותר, וביטלו את הנקודות. מסתבר שהן באמת לא שוות שום דבר.

מודעות פרסומת

קומבינת התספורת לטורקיה

האם תוספת 780 מיליון לתקציב הביטחון נועדה כדי לפצות את אלביט על הזובור עם טורקיה? והאם כל זה לצורך שיריון ברק ברשימת הליכוד?

 

  

הפריימריז בפתח והמועמדים במתח. האם ישוריין ברק? הוא רוצה, ביבי רוצה, אבל המתחרים לא יעברו בשתיקה, להיפך, הם יעברו במהומה קולנית. לכן ברור שברק צריך אקט פטריוטי כוחני שיגרוף אהדה נוסח אנחנו ועוצם ידינו. או, קיי. אז למי אפשר להראות למי יש הכי גדול? למי אפשר לעשות בווווו גדול בלי לאבד מנדטים? לטורקיה. אלו שהושבנו על כסא קטן. עכשיו צריך משהו יותר דרסטי, כי משרד הביטחון בידנו, ויש לנו מיליארדים.

וכך קם שר הביטחון והודיע: זוכרים שיש לנו עסקה חתומה עם הטורקים? זוכרים שבתעשיות הביטחוניות עובדים אלפי אנשים כבר שנים על הפרוייקט? אז הנה אני שולף טורקי מהכובע ומבטל את ההסכם.

צפירת ארגעה: אלביט מערכות, שחלקה בהסכם עומד על קרוב ל- 90 מיליון, לא תינזק. אין צורך בבית משפט, אין צורך באיומים. תודה לאל ששר הביטחון ברק והבעלים של אלביט מיקי פדרמן ביחסים מצויינים. הודעה מוסמכת מבשרת כי יחל דיון מיידי עם אלביט מערכות במטרה להגיע להסדר מוסכם בנושא.

אלביט מערכות, מצידה, שגם היא בעסקים לא מאתמול, ויודעת לנהל מו"מ, מציינת שבשלב זה אינה יכולה להעריך אם הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהפסקת הפרויקט מהותי לתוצאותיה הכספיות.

בלי להיות עורך דין אפשר לומר שבאמת אי אפשר לאמוד מראש את כל הנזקים העקיפים, אבל אפשר לומר בוודאות גמורה שהמספרים יוסיפו לעלות ככל שהדיון ייתמשך: הפרוייקט הזה ושלוחותיו, אבדן המוניטין, אבדן האמון של לקוחות ברחבי העולם. אבל, כאמור, לא נורא. משרד הביטחון יפצה.

 

יופי. אחרי שפדרמן וברק מסודרים, נשארו כמה עניינים שוליים: המוניטין של ישראל בתחום תעשיות הנשק והביטחון מתנפץ באחת. מעתה יודעת כל מדינה שגם אם חתמה על הסכם עם ישראל, וגם אם השקיעה בו מיליארדים ושנים ארוכות של תכנון וביקור בקווי הייצור – יש אופציה שהמדינה תעצור את המשלוח. היום טורקיה, מחר בריטניה, צרפת וגרמניה שהשבוע הודיעו להן כי הן 'מדינות לא רלוונטיות'.

נכון, טורקיה היא לא עזה ואנחנו לא יכולים להטיל עליה סגר. אבל היא כן מעצבנת ישראלים רבים, ולכן לירוק עליה בפרהסיה זה אקט ששווה כמה מנדטים.

 

משוריין?

ומי ישלם את כל הנזקים? יש רק כיס אחד שאפשר להוציא ממנו כסף – הכיס של הציבור. אנחנו נשלם. קודם יעשו לנו תספורת רוחבית במשרדי הממשלה, פחות בריאות, פחות חינוך, פחות דיור, פחות איכות סביבה – כדי לפצות את אלביט; אחר-כך, בשלב בו מדינות בעולם לא יחתמו הסכמים עם התעשיות הישראליות, נשלם בקיצוץ רוחבי הרבה יותר גדול. העיקר שנראה להם מה זה, אנחנו יודעים לחיות גם עם סל בריאות של אקמול בלבד, העיקר שיהיה שיריון לברק. ולנו תהיה תספורת חדשה.

הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה

7.8.2011

לפני. כאן יהיה עם מי לדבר

 מזכיר: אתמול התכנסו 380,000 מפגינים בתל-אביב. מילאו את רחובות מרכז תל-אביב.

שר התחבורה: רחובות? זה התחום שלי. למה לא הודיעו לי?! אם הם היו בכביש, זה מנוגד לתחבורה החופשית שלי.

 שר השיכון: ברחוב? מה אין להם בית?

מזכיר: הם אומרים שלא. והם אומרים שהם רוצים אחד.

ראש הממשלה: אחד? מצחיק. אגב בית אחד, אתמול הייתי בבית אחד שהתכנסו בו אלפי אנשים למסיבת טבעת היהלום הגדולה שקנה בעל הבית לבעלתו. אז מה אתה אומר, שהיו עוד אנשים שהתכנסו אתמול? חשבתי שכולם היו במסיבת היהלום.

מזכיר: לא, זה לא אלו.

שר הביטחון: העלו מסוקים לאוויר?

שר המשטרה: שניים. אז מי אלו?

שר החוץ: רוסים?

שר הפנים: דתיים?

שר בלי תיק א: מתנחלים?

מזכיר: השכבות החלשות ושכבות הביניים.

ראש הממשלה: צחוקים. אתה מתכוון הרקבובית והעלים?

מזכיר: כן, אלו.

שר האוצר: אבל הרי הם ממלאים את התפקיד שלהם ויש תוצאות פנטסטיות.

ראש הממשלה ( בחיוך לשר האוצר): הרקבובית שמדשנת את הצמיחה היחידה מסוגה בעולם.

שר האוצר (מחזיר לו חיוך): והקבוצה שקבלה הזדמנות לחיות מחוץ לזבל, אבל רחוק מאיתנו

ראש הממשלה: ולא לשכוח לנפנף להם כל החיים באופציה.

שר הפנים: אופציה?

שר האוצר: אופציה – פעם תהיה לכם דירה, פעם תהיה לכם תחבורה, פעם תהיה לכם משכורת נורמלית. רק חכו בשקט.

ראש הממשלה: אף פעם לא שמעתי שדשן מתעורר ושהעלים מתחברים אליו?!

מזכיר הממשלה: זה שוק חופשי…

שר האוצר: דשן היא מילה יותר יפה לזבל.

ראש הממשלה: גם רקבובית מילה יפה. וגם הצמיחה שהביאה פנטסטית. היא העשירה אותנו בפרחים נדירים. בגובה מגדלים במרכז העיר. (בשביעות רצון) הצמיחה גברים חופשיים עם כל ההון שבעולם.

שר בלי תיק ג': אז איך מחזירים אותם הביתה? איך מחזירים לנו את השקט לגרוף כפי יכולתך?

שני שרים בלי תיק בבת אחת: ועדה!

מזכיר: יש לנו את רשימת בעלי העניין ומתוכם נבחר שורה ארוכה ומיגעת שתטרחן את המוחים עד התעייפות סופית.

ראש הממשלה: בלי נשים!

שר האוצר: אולי אחת לקישוט נגד פמיניסטיות.

שר בלי תיק ב': בצד השני דווקא יש ריבוי נשים…

שר הפנים: זה בניגוד ליהדות.

שר החוץ: שוב השמאלנים נגד מדינה יהודית.

שר השיכון: את הבחורות עם הדירות צריך לשלוח בחמישי למטבח, לבשל לשבת.

שר הפנים: וביום רביעי קניות לשבת, שיהיה מה לבשל.

ראש הממשלה: בחורות? יהיה צחוקים.

מזכיר: אז לפרסם הודעת הרגעה על הקמת ועדה?

סיכמנו!

 

9.8.2011

 

מזכיר: אין ברירה, שוב נפגשים, כי המאהל לא מתפזר.

ראש הממשלה: מה עם הציוד החדש לפיזור הפגנות?

שר המשטרה: זה עובד על ריח של ערבים.

שר האוצר: והמסוקים החדשים?

שר הבטחון: זה עובד רק בהסעת קצינים בכירים ופונקציונרים עכשוויים.

שר בלי תיק א': למה שלא ניתן להם פרור?

שר בלי תיק ב': הם יסתפקו. פירור זה הרבה בשביל רקבובית.

שר האוצר: אבל מהפרוסה של מי ניקח את הפירור?

ראש הממשלה: (מגחך בשביעות רצון) קיצוץ רוחבי?!

שר האוצר: (מרוצה) ניתן להם פירור מימין וניקח אותו משמאל?

שר התיירות: למה רוחבי? אצלי אין מה לקצץ!

שר המשפטים: בטח לא אצלי, עם כל העבריינים והמושחתים האלו.

ראש הממשלה: טוב, אבל אי אפשר לקחת מהיכן שיש

הרי לא במקרה חילקנו למי שרצינו.

שר החוץ: אי אפשר לקחת מההתנחלויות. הם המצביעים שלנו.

שר התיירות: להיפך, בואו נסלול שם עוד כבישים, ככה נספק עבודה לעוד מובטלים.

שר האוצר: אבל אין אבטלה. פשוט אין הכנסה מעבודה.

ראש הממשלה: רגע, רגע. לא להתלהם. תיכף עוד תגידו לתת שכר הוגן לעבודה. צחוקים.

שר המשפטים: זה יערער את המעסיקים, ובעיקר את הקבלנים הנצלנים.

ראש הממשלה: בלי קבלנים, כל השכר שאנחנו משלמים עבור העובדים שלנו, יגיע לידי העובדים. וממה יתעשרו הקבלנים? תארו לכם, סדום ועמורה.

שר בלי תיק ב': אולי כדאי לחזור על המנטרה השמלאנית. כמו עד עכשיו, מי שלא אוהב שעושקים אותו, הוא אויב העם.

שר בלי תיק ג': משום מה זה לא עובד הפעם.

שר האוצר: אני אומר לכם, כדוקטור לפילוסופיה, שכבר אריסטו ידע שכדי ללכד את כולם צריך למצוא שעיר לעזאזל שיוצג כאויב משותף. אנחנו מצאנו את השמאל, ולא נוותר עליו.

שר החוץ: הצלחנו אפילו לשכנע את הרקבובית שמי שדואג לזכויות שלהם, ושל בני אדם בכלל, הם טרוריסטים שמאלנים. אלה יאכלו כל דבר.

 

העובדים הם מחלה

הולכים קדימה. מתקדמים אחורה.

העובדים הם מחלה, צריך לעקור אותה מהשורש

יהודי לא מנצל יהודי (אם יש לו ערבי)

 

האחד במאי. חג העובדים. ישראל, מדינה טולרנטית והדמוקרטיה היחידה מסוגה, מאפשרת לעובדים לצאת בריש גלי ולהצהיר על הנטיות שלהם: הם עובדים. כאילו לא השתנה העולם, כאילו אין להם מושג שהנכון הוא לחיות על ההון ועל עבודה זולה של אחרים, הם מתייצבים בראש חוצות עם הניגון הישן: רוצים זכויות, רוצים להתארגן.

 ולא שלא ניסו כבר הכל כדי לגמול אותם מדרכיהם הרעות. שוב ושוב נרתמים אנשי עסקים ובעלי הון – אלו שמגיעה להם תודה שהם נותנים לנו לנשום חינם במדינה שלהם – כדי להפעיל תוכנית הבראה. כולם יודעים שתוכנית הבראה היא שם קוד לפיטורי עובדים ושליחתם לעתיד חדש ללא העבודה הממארת הזו. אבל הם, ממש כמו תאים סרטניים, גם אם נפטרת מהם במקום אחד, הם שבים ומופיעים מקץ זמן במקום אחר. וגם שם, במקום להסתפק בשכר רעב ולהגיד תודה, הם דורשים 'זכויות'. פתאום הם צצים עם דו"חות, מדברים על הזכות לתזונה, הזכות לדיור, הזכות לניידות. מאין כל הדו"חות האלו, אחרי שנים שכוחות השוק (שוב שם קוד, הפעם לגורפי הרווחים) שקדו על הדרה מחינוך והשכלה. מי הם הבוגדים שזכו בהשכלה ומעמידים אותה לרשות הדו"חות המפריעים, עוד מהמורה קטנה בדרך לעוד הון גדול.

ולשם מה הם עושים את כל זה? עבור הפרוטות העלובות וספיגת נוהגי האדנות של הבעלים אלו הקרויים מעסיקים? למען הזכות לקום מוקדם מדי בוקר, לעבור בדיקת נוכחות, נזיפה על איחור, או גרוע מזה שבח על דיוק, ובמקרים חמורים במיוחד אפילו זכייה בתואר עובד מצטיין על עבודה שזיכתה את המעסיק בהמוני מיליונים? לא מובנים, העובדים האלו. הרי הם מודים בפה מלא, בדו"חות שהם עצמם מנפיקים, שאינם מספקים לילדיהם את הצרכים הבסיסיים כמו מזון מאוזן, קל וחומר שאינם מעניקים להם בריאות כהלכה וחינוך ראוי. בינינו – כמה ילדי פועלים נוסעים מדי קיץ לסאמר סקול? לכמה מהם יש גישה לשר הביטחון ו/או ראש הממשלה לשעבר? כמה מבינים איך שעון יכול לעלות בסכום שאבא שלהם מסתפק בו לשנת עבודה שלמה?

 

אחת מאבני הנגף בדרך המלך הוא המיתוס הישראלי 'עבודה עברית'.  זהו פרק היסטורי בתולדות הישוב בארץ, הקורא להעדפת עבודה עברית על עבודה נוכרית. כמובן שמדובר בפראיירים ובורים שהסכימו לעבוד בעבודות שחורות, ממש כאילו לא היו יהודים. הטעות הפטאלית שלהם ניכרת כבר בבחירת המלים: הם כינו את העובדים-הזרים- שקַל- לנצל בשם הרומנטי 'נוכרים', ובכך שמטו את הקרקע מתחת ללגיטימציה של ישראלים רבים שהיו יכולים להתעשר על חשבוננו כבר אז, והפסידו שנים של חיי עושר עצום. ומי יפצה אותם על כך?

 אבל היום, במצעד האחד במאי שנדחק לשלהי אפריל, נראה כי סוף סוף נרשם תיקון: שורות שורות של עובדים ופועלים, הקרויים ערביי ישראל, שירטטו את קו העבודה. אלו הם מבצעי העבודה העברית. כי גם היום העבודה העברית היא שלנו, אבל היא מבוצעת (וגם זה רק כשמרשים להם) ע"י פועלים ערבים. בבחינת הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. הסיטואציה הזו הרבה יותר נוחה למוסר: הבה ננצל את הפועל, אחרי הכל הוא לא יהודי. נכון, אם אין ברירה, אז יהודי מנצל יהודי. אבל תודה לאל שיש גם ערבים בארץ הזאת.

העובדים הסוציאליים ורטוריקת השוק החופשי

 

שוק חופשי

 

 

העובדים הסוציאליים נאבקים על שכרם של חבריהם שנזרקו לעמותות. אם המדינה תצליח, היא תפריט גם את השאר. נפטרתי ולא שילמתי. לכן המאבק על השכר בעמותות הוא גם על השכר שלהם בעוד זמן קצר

 

שוק מאורגן

כולם מסכימים ששכר העובדים הסוציאליים הגיע לשפל, ושהם יכולים להיות חברים של המטופלים שלהם מבחינה סוציואקונומית. כולם גם מסכימים שבאמת מגיע להם תגמול על עבודתם, למרות שהמדיניות הישראלית מעודדת דווקא תגמול על ניהול, ולאו דווקא על עבודה. כולם גם מוכנים לחתום בפועל על הסכם שאיכשהו מתגמל אותם על העבודה המפרכת. אבל רק בתנאי שלא כולם ייהנו מזה. משרד האוצר מתעקש לקיים מצוות הפרד ומשול גם בעובדים הסוציאליים. הוא מתעקש שישאירו בשטח את חבריהם בעמותות בשכר הרעב המשפיל שלהם. אחרי הכל, מדובר בעובדים שעד לא מכבר היו חלק מהממסד הממשלתי והמוניציפלי, ואנשי האוצר עמלו קשה כדי להפריט אותם משם לכל הרווחות. ועכשיו, לאחר שנוִפנְפו בהצלחה מרשימת מקבלי המשכורות של מוסדות המדינה, פתאום הם מבקשים את שכרם האבוד. אנשי האוצר לא מתבלבלים, הם שולפים מנדנם את אקדח 'השוק החופשי'. לטענתם, העלאת משכורתם העלובה של העו"סים בעמותות, היא 'התערבות בשוק החופשי', מהלך הנחשב למגונה בהרבה מתשלום שכר-רעב או מניצול מנוול רגיל. אלא שלמעשה ההתנגדות הזו עצמה היא התערבות בוטה בשוק החופשי. הרי משרד הרווחה (שהוא למעשה המעסיק של העמותות שמעסיקות את העובדים – להלן 'המעסיק') מעוניין ואף מצהיר בפרהסיה, שהוא מעוניין בשמירה על שיוויון בין העו"סים לקבוצותיהם. שר הרווחה, כחלון, ממש מבקש לשלם לכל העובדים הסוציאליים באשר הם. מי כמוהו יודע שמדובר בקרב בלימה, וכי אם יצליח האוצר לדלדל את המופרטים, תתפשט מגיפת ההפרטה גם לעו"סים שעוד נותרו לו, והם צפויים להתאחד עם חבריהם המקופחים בעמותות. והנה האוצר מתערב במו"מ בין 'המעסיק' לבין העובדים. גם מתערב, גם מפריע, וגם מטרפד. לא מספיק שהוא מאיים בשוטים ובעקרבים של השוק החופשי על עובדי ישראל, הוא גם נושא את השם המשוקץ לשווא. בבחינת מניפולציה בתוך מניפולציה. לא שיש כאן חידוש גדול, הרי כולם מעסיקים יח"צנים בוגרי אורוול האמונים על הדאבל-טוק, אז למה לא לנצל הזדמנות כדי להגיד הכל טוב, ולהתכוון אבל לא לכם?! המדינה (לא רק שלנו) דוגלת בשוק חופשי כרטוריקה שיווקית. אבל בפועל היא רגולטור שמכוון את זרימת ההון: הנחה בחשבון המים לדנקנר (רק מיליונים אחדים), העברת עתודות גז, העברת אוצרות ים המלח, העברת כספי הפנסיה שלנו כהשקעה – הכל לידיים מעטות. התערבות בשכר הבכירים – לא! התערבות בשכר המינימום – כן! התערבות בהוצאות מיליארדים מישראל – לא! התערבות בכניסת עובדים לישראל – כן!

מכאן, שאף אחד לא רוצה שוק חופשי. אבל יש האוהבים לסנגר עליו תוך שהם נהנים מהטבות, ומהגבלות לאחרים.

או: למה הפרטת העובדים הסוציאליים היא שוק חופשי, ושמירתם על כוח המיקוח לא?

ממובארק לתשובה – הגז שלנו

הגז שלנו עולה באש

 

 

צינור הגז התפוצץ, להבה מיתמרת, הישראלים בכוננות היסטריה: יהיה חשמל? הפיוז קופץ: שוב אי אפשר לסמוך על הערבים. בואו נסמוך על הגז שלנו, סליחה, של תשובה

צינור רגיש עובר במדבר, ובו עובר עורק החשמל והאנרגיה שלנו. בעצם של מצרים, אבל יש לנו הסכמים ואנחנו אפילו לא חושבים עליהם כשמדליקים מזגן, תנור אפיה, טלוויזיה. כמו כוח טבע, הגז המצרי זורם לבית היהודי במזרח התיכון. והנה הלהבה הענקית, ראיה חותכת שאי-אפשר לעשות הסכם עם ערבים.

 EMG, חברת הגז המצרית, היא של ע-ר-ב-י-ם. רגע, 26.6% הם של יוסי מימן, ישראלי. מה שמעלה שוב את השאלה המעמדית הנצחית: האם שליטי ההון העליון הם יותר בני הלאום (ישראלי, במקרה הזה) או יותר קפיטליסטים בינלאומיים. כלומר, האם במקרה של תקלה פרמננטית בהזרמת הנפט לישראל, ישבו בעלי הצינור על קצהו הישראלי ויחפשו יחד אתנו דרכים להתחמם בהעדר חשמל מספיק, או שיעלו על הצינור המעופף הפרטי הקרוי מטוס וינוחו מהמזרח התיכון המעיק באחד מאזורי היאוש הנוח. לונדון, למשל?!

 

מאידך, כאוהבי ישראל המתגוררים בה וימשיכו להתגורר בה בעתיד, לבנו מתרחב נוכח הידיעה שלא רק המצרים ומימן יכולים לספק לנו דלק. גם תשובה יושב על מאגר. טוב, כנראה שהוא עצמו לא יושב על המאגר, אלא הוא עצמו יושב בחברותא נוחה עם מימן (למעט ימים סוערים בהם מתקיים דיון בכנסת וצריך לגדור את המאגר מפני הישראלים החמדנים).

חבל, חבל, אנחנו חושבים, שאין לנו מאגרי גז משלנו. משהו לאומי, משהו של האזרחים. פעם, בשיעורי מולדת, למדו את רשימת אוצרות הטבע של המדינה. אני תוהה האם היום לומדים את רשימת אוצרות הטבע של בעלי הטבע. כלומר בעלי ההון. כלומר בעלי המדינה.

 

עכשיו, קצו לפתע אזרחי מצרים בשלטון האוחז באוצרותיהם, ומחזיק חלקים ניכרים ממנו בטמיון פרטי בבנקים מעבר לים. המפגינים המצריים יכולים להתחיל לנשום לרווחה. משפחת מוברק תפסיק להחזיק באוצרות מצרים, אם כי לא תחזיר, כנראה, את הסכומים הדימיוניים שכבר העבירה לחו"ל.

גם אנחנו נרוויח מכך, כי נפסיק להיות תלויים בגז מצרי. מעכשיו נהיה תלויים בגז של תשובה. המצרים התנערו, אבל אנחנו הקטנים, עוד לא הגענו לשם. אצלנו ימשיכו בעלי ההון גם להחזיק באוצרות, וגם להחזיק חלקים ניכרים מהם מעבר לים. גאווה ישראלית.

קיצוץ רוחבי בשמיכה

חלם. עיר ואם בפולין

 

הממשלה אישרה הקצאת משאבים לשירותי הכיבוי. מאות מיליונים. ושוב מזנקת השאלה שבאוצר כל-כך אוהבים: מאיפה יבוא הכסף? זאת על רקע הכלל שבאוצר אוהבים עוד יותר: אסור לפרוץ את מסגרת התקציב(!) הכלל הזה הוא מדאורייתא, ולכן כל הפורץ אותו מתחייב בנפשו. שהרי מי שלא הזדמן לו לעבוד באוצר, עלול לחשוב שקיימות אפשרויות דווקא כן לפרוץ, ולהגדיל את התקציב. בבחינת: אם רוצים לקנות דברים שלא תוכננו מראש, צריך להוציא עוד כסף מהכספומט.  או לחלופין,  אם לא מגדילים, אפשר להעביר תקציב ממקום אחד למקום אחר.

אבל תודו, למי יש כוח לפרוייקט מורכב כזה? זה כרוך בהמון טורי מספרים וטבלאות ארוכות. בשביל זה מקבלים משכורת באוצר? כדי לשבת ימים שלמים ולערוך חשבון יצירתי? וגם, מהיכן להעביר? האם לפגוע שוב בחד-הוריות? או בחינוך? או בחסרי הדיור?

נכון שאפשר לפנטז על חילול הקודש ממש ולהפחית בהפחתות המסים לחברות, או לחברות הגז או שאר אזרחי רצועת השומן, ומשם לממן את צי הכיבוי החדש. אבל זה, כידוע, כרוך באי נעימות גדולה. צריך להתמודד עם הלוביסטים, אילי ההון, ולסכן את המשרה העתידית.

לכן אפשר ללכת על בטוח – קיצוץ רוחבי. זה טוב, זה לא מרגיז אף אחד במיוחד אלא את כולם במידה שווה וזה לא דורש מתימטיקה חמש יחידות.

לכן, מערך הכיבוי יזכה בנתח מכל משרדי הממשלה ומכל סעיפי התקציב, ובא לציון גואל.

כזכור, זה לא פטנט חדש. גם תוספת לחינוך (שאף היא חשובה ואסור לוותר עליה) מגיעה מקיצוץ רוחבי. השיטה הזו פירנסה בכבוד גם את מימון החיסונים לשפעת החזירים והיא שבה והולמת כל אימת שנדרש בדחיפות סכום כסף גדול אשר חשוב רק לרוב האוכלוסיה, ולא לדובדבנים שבצמרת המגדלים.

וכך מקיצוץ רוחבי אחד למשנהו, מספיק התקציב הנזירי שלנו לכסות עוד ועוד תחומים שלמים מבלי שיוגדל ולו בשקל.

 

כדאי להיזכר שהפטנט הגאוני לא נולד במשרדי האוצר ואף לא בפוליטיקה המקומית. קדמו לנו חכמי חלם, אשר אחד מעניי העיר הגיע אליהם בבקשת עצה: השמיכה שלי מצויינת, אבל קצרה מדי. כפות הרגליים מבצבצות מתוכה. חככו החכמים בדעתם ועצו עצה: גזור פס מן השמיכה מכיוון הראש, ותפור אותו בצד הרגליים.

ושוב אפשר לראות כמה חכמים אצלנו באוצר: כאן לא קיצצו מאף קצה, אלא פרמו חוט חוט, וכך לא יהיה לנו קר ברגליים, מקסימום תהיה לנו שמיכה שקופה מפאת מיעוט החוטים.

 

שיטת הפירמידה קורסת שוב – אבל בלי להרתיע את המכורים

 
באלבניה מדינה שלמה השתכנעה שכדאי לקנות דברים שאין כסף לקנותם, כי אחר-כך אפשר למכור להמון אנשים ולגזור קופונים. אחר-כך היא קרסה כלכלית, וכולם צחקו כמה נאיבים האלבנים יכולים להיות: הרי אם אין כסף, לא באמת אפשר לקנות.
באותו זמן, בראש הפירמידה העולמית, המשיכה ארה"ב לעודד צריכה חסרת מעצורים. אנשים אחוזי בולימיה טורפים הכל, ביגוד. מזון, מכוניות, בובות ברבי, מחברות מעוטרות בציורי דיסני, צעיפי משי דקיקים, גרבי אנגורה מחממים, טוסטרים דו תכליתיים, קוצצי ירקות, ואת כל הקטלוגים של כל החברות. וכמובן – דירות. ביוקר.
ומה עם כסף? עובדים כמו עבדים משחר עד שמשחיר השחק, משלמים באשראי, וכשלא מספיק – לוקחים משכנתא. ולכאורה, לא בקלות דעת. מערכת שלמה של רציונליזציות כלכליות נחלצת לטובת הבזבוז הטורף: בנק שמאשר את האשראי, חברת ביטוח שמבטחת את המשכנתא.
רגע, הרי נקודת ההתחלה שלנו איננה אמצעים לכל פועל, אלא רק הוצאות לכל פועל (וגם מובטל). אז מה קורה כשלא עומדים בתשלומים? 
חברת ההשקעות קורסת, חברת הביטוח קורסת, הבורסה קורסת, הצרכנים הפנטיים קורסים, וכולם יחד מעלים זכרונות מ- 1929.