ארכיון קטגוריה: מטאפורה

הדמוקרטיה כבר לא מתגוננת

 

 

היא שברירית ועייפה מדי. למרות שכולם מצהירים לה אמונים, הם תולשים לה את השיער, את הידיים, את הלב. כמו בובה יפהפיה אחרי טיפול של חבורה אלימה

 כי בדמוקרטיה, כמו באהבה, הצהרות והבטחות לחוד, ומציאות לחוד. לא תמיד יש חפיפה. שנאמר "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". גם הדמוקרטיה, כמו האהובה הנבגדת, חוטפת חבלות קשות תוך כדי הבטחות לשמור עליה מכל משמר. כי, כמו שיודעת כל פעילה למניעת אלימות נגד נשים, מכות לעולם אינן אות לאהבה. והוא הדין בדמוקרטיה. כנראה שרוממות השיח בזכותה, אינה מעידה על מחוייבות כלפיה, וודאי לא על אהבה.

 

ומי הכי לא אוהב אותה? השלטון. עד לפני רגע הוא היה בעדה, כי היא הייתה הסיכוי שלו להגיע לעמדת השולט-בכל-המדינה. אבל מרגע ההתיישבות על כס הנבחר, היא רק מפריעה לו. מסתבר לו שלמרות השלטון שבידיו, אסור לו לעשות כל מה שיעלה בדעתו. יש דברים שסתם אי אפשר לעשות, כמו נניח לצאת לטיול סביב העולם לכל הקדנציה, בלי חניית ביניים בארצו. ויש דברים שאסורים בתכלית כמו לסגור את כל העיתונים שלא מהללים אותו או להכניס לכלא את השמאלנים לפחות עד סוף הקדנציה שלו. ולמה דווקא השמאלנים? ככה זה. שליטים לא אוהבים את הסוג הזה של נתינים. נניח סטלין, שעמד בראש מפלגה קומוניסטית, חיסל קודם כל את השמאלנים למיניהם. על זה יכול היה להעיד טרוצקי, אלמלא חוסל. טרוצקי דנן היה גם מהפכן וגם הוגה דעות. שילוב נפוץ העומד בלב הסלידה של השליטים. למה להגות דעות חדשות, כשיש כבר כל-כך הרבה דעות קודמות, בעלות נציגים בכנסת?

 

וכך נדחק השליט לפינה. הוא חייב להשתיק את בעלי הדעות הללו. אלא שהשתקה היא אקט לא דמוקרטי, למרבה העצבים, והשליט לא מתכוון להופיע בציבור כעריץ. להיפך, עליו לשמור על מראית דמוקרטית, גם בשעת חיסול המטרידים שמסרבים לציית לתפיסות עולם כל-כך משגעות שהוא דוגל בהן. משום כך נחוצה פרקטיקה של הדמוקרטיה. מעין פטנט כזה של שימוש במנגנון תוך עיקור מהותו. למשל, למה לסגור את בית המשפט, כשאפשר למזער אותו לגודל של מחזיק מפתחות. למה לסגור ערוץ טלוויזיה כשאפשר לעשות עליהם מצור כלכלי עד שיבואו ללקק עצם, רצוי עצם כף רגלו של השלטון.

ועוד נשאר הפטנט הכלכלי המהפכני (אם מותר להשתמש במלה): לייבש עמותות של זכויות של כל מיני אנשים שאינם מצביעי השלטון, אבל להמציא קריטריונים. נניח, הקריטריון המשעשע המחיל את החוק רק על עמותות שאינן מקבלות תמיכה מהשלטון. פירוש הדבר שכל עמותה שאינה מקבלת שקל מהשלטון, אבל הוא לא רוצה לפגוע בה, אז המדינה תיתן לה שקל – והיא תוחרג מהאיסור. רעיון, אה?

מתי יתקבל החוק לביטול מפלגות השמאל?

שמאלני אינו תואר, זו האשמה. ומאחר שמדובר בבוגדים תוקעי סכינים בגב האומה, ננקטים נגדם צעדים. אבל למה לנסות לנפות אותם מהתקשורת, מבתי המשפט, מהאקדמיה? לא יותר פשוט להוציא את מפלגות השמאל אל מחוץ לחוק?

 

רוזה לוקסמבורג

ניחוח קל של נוסטלגיה עולה באפי כשאני שבה ושומעת את הקריאות המוכרות "תוקעי סכין בגב האומה", כפי ששמעתי במקור Dolchstoßlegende. זה היה כשמפקדי הצבא הגרמני העידו בפני הרייכסטאג על הסיבות לכישלונם במלחמת העולם הראשונה, ותלו את האשמה בשמאלנים (ובמרומז יהודים).

גם שם, ההמונים קנו את הרעיון. כל-כך יותר נוח לאתר קבוצה שתישא באשמת הצרות הלאומיות, מאשר להסכים לחלוקה צודקת של הנטל.

אחר-כך, כשהתחלף השלטון ב- 1933, הוא אימץ את הרעיון בהתלהבות ובגדול. המהלך הזה אִפשר לו לפתור במחי רעיון אחד, שתי בעיות שלטוניות: האחת למצוא את האשם הפרמננטי בכל החולאים והקשיים הקיימים, ואלו שעוד יצוצו; והשניה להדיר כל מתנגד לכל דבר ולתפוס את השלטון האבסולוטי במדינה.

 

לא עבר זמן רב, והממשלה הנבחרת הוציאה אל מחוץ לחוק את כל  הארגונים שאינם נציונל סוציאליסטיים וביטלה את כל המפלגות למעט מפלגת השלטון.

עבר הרבה זמן, אני לא זוכרת בבהירות כל פרט, אבל זוכרת היטב את ההפתעה כשהאשימו אותנו בשריפת הרייכסטאג, וכולם קנו את זה.

 

 

מעניין, שגם בישראל רוב השמאלנים הם יהודים. ומעניין שגם הם תוקעים סכין בגב האומה, למרות שמאז מלחמת העולם הראשונה כבר יש אמצעי לחימה יותר משוכללים לחיילים (גם השמאלנים שבהם). ומעניין עוד יותר שגם אצל היהודים קונים את זה.

 

לאור כל זאת, אני רוצה לצאת בשתי קריאות נרגשות, שתיהן מועתקות מגופי ימין:

  1. אל תתנו להם רובים(!) (קונספט ישראלי)
  2. יבוטלו מפלגות השמאל (!) (קונספט גרמני)

 

גשם. דמוקרטיה. שנה טובה

גשם דקיק ואחיד נפרש על כל הארץ. ריח חד משמעי הודיע: כאן הרטבנו את השנה הקודמת ואנחנו מסמנים את השנה החדשה, כמו כלב המסמן את הטריטוריה שלו.

כאילו לא שמע על "…. ודמוקרטית". ניתך הגשם בשיוויון נפש על יהודים וערבים, על ערבים שלנו וערבים כבושים, על יהודים עירוניים ואמהות חד הוריות בעיירות פיתוח, על שחורים וחומים, על שחורים וחילוניים. גשם, כמו לפני החלוקה (לא התוכנית, החלוקה הטבעית הגזענית), וגם על מי שלא משלם ארנונה. כמין הכרזת דמוקרטיה, יורד באופן שיוויוני על ארץ ישראל, על השטחים הכבושים ועל חוצלארץ.

פקידי האוצר נזעקו למשטר את ההתפרעות הזו של מים משמים, הציגו ניירות עמוסי כללים: לרדת רק על משפחות שיש בהן יותר מארבעה ילדים, רק בצפון העיר ולא בדרומה, או להיפך, רק מסוכות ואילך. "אם תחלחל רק על העשירון העליון, הטיפות יחלחלו לנגב ולויקו כנפו" הם הסבירו את התבונה שבדרישתם. אבל לא. הוא לא שועה להם.

גשם נפרש כמין הכרזת דמוקרטיה. שנה טובה,

שַׁבָּת הצפורים

 בבקרים, כשהייתי מתעוררת, חשבתי תמיד על ע. הלל. בגלל הצפורים. איכשהו, במרכז העיר, הם מצאו את שורת הברושים הלא מטופחים מאחורי הבית ופצחו בציוצים מגוונים, כל אחד בקולו הייחודי, בלי להתבלבל. ולמרות שאני חובבת דרורים הייתי פונה בתודעה לדרור מצוי לגמרי (לא דרור בורשטיין או דרור משעני, אלא דרור רגיל, כזה שיודע לעמוד על ענף ולצייץ בלי הכרה, ושואלת אותו בוקר בוקר "בולבול, תגיד לי למה". נכון שלא יפה לקרוא לדרור בולבול, אבל ע. הלל זה יפה ביותר, ובעיקר לפצוח את היום.
עכשיו עברתי דירה. בוקר בוקר אני מתעוררת לקול קריאת העורבים (האם עורב אכן קורא, כפי שנרמז משם סרטו של קרלוס סאורה 'קריאת העורב', או שהוא מקרקר, כפי שמרמזת התחושה שלי). וכך אני נאלצת לזנוח את ע. הלל על הבוקר, ולפנות בקריאה (לא עורבנית, אני מקווה) לאליעזר בן יהודה כדי להציג לו שאלה מתוך מצוקה: האם קריאת העורב יכולה להחשב במסגרת הכללית של ציוץ צפורים? ולו בדוחק?
השבת, אוי השבת. כמה מנסים לכפות אותה עלינו כדי שנבין סוף סוף מה טוב ליהודים, והנה עמים נידחים מבינים טוב מאיתנו. מעשה בחברה בינלאומית המעסיקה מומחים עולמיים ישראליים בפרוייקט גדול אי-שם בדרום אמריקה. נסעו שלושה מומחים לשבוע עבודה הישר לאי-שם. התכוננתי לקבל טלפון ביום ראשון, יום המנוחה של עכו"ם הללו, והנה הקדים הטלפון לנחות על שולחני כמו דרור מצוי וחמוד כבר בשישי בערב. המטלפן הודיע שמחר חופש, וביום ראשון ישלימו את הפרוייקט.
– ?  שאלתי
– כן, הוא הסביר, הם גמישים לגמרי. הם יודעים שישראל מדינה דתית ולא עובדים בשבת, אז הם החליפו יום.
 
מסתבר שבכל זאת הקיבוץ לא פס מהעולם, ויש עמים שהגמישות לא התנוונה להם והם מסוגלים לעשות שבת בכל אחד מימות השבוע. ועוד מסתבר שכבר יצא שמענו למרחוק, שבענייני דת צריך לכבד לא רק את אירן, אלא גם אותנו.
 
ואגב, לשבת, כידוע, יש גם היבט סוציאלי: יום מנוחה שבועי לעמלים. שנאמר וביום השביעי שבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות.
אבל העורבים, שלא בראו דבר במשך ימות השבוע, אינם שובתים בשבת.
 
(נכתב בשבת, רגעים אחרי קריאת/קרקור/ציוץ העורבים)

 

 

 

התגשמות (הטפטוף)

מעונן חלקית בצפון הארץ, וצפוי טפטוף
 
צפוי? מה בדיוק עשוי להגיע? בגוגל כתוב שבמהלך ארבעים השנים האחרונות נטפים זה טפטוף, ליין של מוצרים מטפטפים, ובהם טפטוף מווסת ובעוד על עיני ניתך מסך תכלכל של טיפות המשתרעות עד לאופק כפי שאני זוכרת אותו מילדותי, אומר לי גוגל לא להסחף, שמדובר בצינור 100 מטר טפטוף כל 0.30 מטר
מנגד לשדות המתפרקדים על אדמה דשנה מצמצם אותי הגוגל לצינור טפטוף לעציץ

ובעודו ממטיר עלי מערכות השקיה וטפטוף, והאחרים מגייסים מערכת קוסמית המנבאת מחר טפטוף בדרום –

זה קרה! נרטבו לי כל האדניות!

חיילים בהגנה על דגל שחור

והפעם יצאו חיילנו הגיבורים להגן בגופם ובחייהם על מתנחלים בשעה שיצאו להרוס לנתץ ולרסס כתובות "מוות לערבים" על מצבות בית הקברות המוסלמי.
אכן, מי אמר שצה"ל אינו מאומן למשימות הניצבות בפניו. הנה, שוב הוכח כי מי שהתאמן 40 שנה במתן חסות לפורעים, יודע להתיצב לימינם ביום פקודה. ומהי הפקודה? להגן עליהם בכל אשר יעשו, ואם זה לא חוקי, הרי אי-אפשר לדרוש מחייל להיות משפטן. וגם חייל שיפקח היטב עיניים, לא יראה דגל שחור מתנוסס מעל, כי הבג"צ המפורסם מדבר במטאפורות, ואי-אפשר לדרוש מחייל להיות משורר. די שידע מי חשוב יותר – המתנחל.
תגובת צה"לנו מקורית וקריאטיבית: רוב הכנופיה התנהגה כראוי. רק קומץ (!) עשו את המעשה. כמו לומר "רק חיפאי אחד ירה בחברו, הרוב לא. לכן לא עצרנו אותו בשעת מעשה, אפשרנו לו להשלים את הפעולה, ויחד נצא לתקן את הנזק".
ואם כבר נטפלים לקטנות, כגון סמנטיקה, הרי במאמר לעיל נדרשו שתי מלים כדי לתאר פרעות וונדליזם בבית-קברות: השחתה – לתיאור המעשה בבית הקברות המוסלמי; חילול – לתיאור המעשה בבית-הקברות היהודי. כדי לומר שלא רק בחייהם היהודים הם קדושים (גם כשהם מנתצים מצבות) אלא גם במותם. ואילו הערבים הם רק גופות, ואי אפשר לחלל את שאינו קדוש.

אמור מעתה מרוב דגלים שחורים לא רואים את המטאפורה.

הערה: חשוב לזכור שהפעולה התקיימה טרם כניסת השבת. אז אין חילול.

15 דקות התהילה של הומו פאבר בנתב"ג

"הנוסע פאבר" קורא הרמקול בחלל שדה התעופה והעיניים מצפות לדמות הנוסע המאחר שיחצה את הרחבה. אבל הציפיה אינה מוגשמת, כי פאבר שלנו בוחר לנוע באוניה וזונח את המטוסים. כך בסרטו של פולקר שלנדורף "הומו פאבר" לובשת דמותו של הרציונליסט הטראומטי הומו פאבר, פרי רוחו של מקס פריש, חזות כובשת של סם שפרד. מעתה כשתשמע ברמה ההכרזה תחפשנה עינינו את הדמות שאין לטעות בה.

 

הנוסע סם שפרד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשדה התעופה בן-גוריון התאזרח מנהג חדש: הנוסעים אינם ממהרים אל המטוסים. אמנם כבר חרשו את הדיוטי פרי, קצרו את הסנדוויץ', ועייפו את הנייד. עכשיו הם יושבים מול כוס הקפה ומחכים לרגע התהילה. "הנוסע גולדנפוץ מתבקש לשער A54". ושוב "הנוסע פולדנפוץ".
לאט לאט, בלי חיפזון, לוגם פאבר גולדנפוץ שלנו את שארית הקפה, מזקיף את ידית הטרולי החדש, ובצעד רגוע של מי שיודע כי מטוס עמוס נוסעים ממתין לו – הוא חוצה בפסיעות אפורות את רחבת הדיוטי-פרי. הוא יוצא אל המסוע על רקע פס-קול שמו הנישא שוב ושוב ברמקול. האיש שהשאיר את רישומו על טיסה 729.

נסיגה מהשטחים בבית-קפה ע"י הים

ישבתי השבוע בבית-קפה הפונה אל הים. מבחוץ, ליד דלת הכניסה מצד הים, עמדה אשת שר-לשעבר והמתינה. בגלל טריק עיצובי ממוקמת מעברו האחר של המקום דלת הפונה לרחוב ומעליה וגגון מבואה קטן. אלא שאין כניסה מצד זה. לפתע הגיע בפרץ של נמרצות השר לשעבר עצמו, מלווה בשני צעירים, והיחידה המובחרת הסתערה על הדלת המדומה. להפתעתם, ולמרות שמדובר בשטח בריבונות ישראלית, שטח שליהודי מותר לנוע בו בחופשיות, סרבה הדלת להכנע והתנהגה כמחסום לכל דבר.
השר לא העלה בדעתו להכנע לטרור, וכבר התארגן כדי לנקוט בצעד המקובל בממשלות שכיהן בהן ואלו שלא "מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח". אלא ששניה לפני ניתוץ המכשול, כשלשעברנו כבר עמד בראש הכוח, צלצל הסלולרי שלו. אשתו, שהבחינה בטעות האסטרטגית מעמדת התצפית שלה מעבר לקיר הזכוכית, הציעה לבצע נסיגה מהשטחים ולהכנס יחד איתה מצד שני.
הסוף היה פתרון של שלום, כשכוחותינו באים על סיפוקם בקפה ומאפה.
ואני תוהה: למה רק בעניינים תל-אביביים כמו בתי-קפה מוכנים מנהיגינו לקבל תכתיב תבוסתני? למה, למה השרים מקבלים החלטות אסטרטגיות בלי להכנע לנשים? למה אין מי שתעצור אותם כשהם דוהרים קדימה להשתמש בכוח במקום להכנע לטרור ולהחזיר את גלעד שליט?

צומת החלומות

 

שדה בוקר. הרבה אסוציאיות נפלאות נקשרות לביטוי: הפרחת השממה; פיתוח הנגב, בן-גוריון, מדבר לבן בוהק. הביטוי עצמו הוא מלאכת מחשבת של חזון, תקווה וקופירייטינג מזהיר. שתי מלים בלבד: שדה – מרבדים ירוקים נפרשים על פני המדבר הציוני. באביב מנקדים אותו פרחים, והמקנה רועה באפרים הדשנים. אח, נגב נגב, כמה עמלנו להביאך הלום, כמה חולי ויוקד שמש היית; מיד אחר-כך ממתין הבוקר – קאובוי עברי רכוב על סוס ערבי, כובע מערבונים לראשו, והוא מפזם שירי הו-הו. הפרות המלחכות עשב מנידות ראש בעצלתיים, אכן, קום הוקם מחוז החלום הבן-גוריוני. לאסו בחגורה ועשב בין השפתיים, מתרחק הבוקר אל האופק, דוהר קלות בשדה שלו, שדה בוקר.
האם נוסף היום  עוד חלום  אל צומת החלומות בחול?

מדברות אותה שפה

אמלפי   : תסלחי לי, לאן את הולכת עם סיר מהביל ברחוב? היום יום הכיפורים

בננה ביץ: לאמא שלי.

אמלפי.אבל היום כיפורים

בננה ביץ. ?

אמלפי: צום, כאילו…

בננה ביץ: צום? יום ניקוי רעלים מהגוף?

אמלפי: צום!

בננה ביץ: בשילוב רייקי ושיאצו?

אמלפי: את בכלל יהודיה?

בננה ביץ: יהודיה? אה, זה מה שכתוב לי בתעודת זהות.

אמלפי: ואת לא?

בננה ביץ: מה זה בכלל יהודיה?

אמלפי: נו, אמא שלך יהודיה?

בננה ביץ: אמא שלי ממש יהודיה. היא אפילו קבלה תעודה מהגרמנים על הרקע הזה.

אמלפי: אז את לא צמה ביום כיפור?

בננה ביץ: צריך?

אמלפי: אם את יהודיה

בננה ביץ: לא אמרו לי את זה במשרד הפנים. סתם רשמו לי.

אמלפי: את לא יכולה ללכת ברחוב עם אוכל ביום הזה.

בננה ביץ: אז זה בסדר, המכונית שלי חונה שני צעדים מכאן.

אמלפי: השם ישמור

בננה ביץ: אור ואהבה