Category Archives: מי עושה רגולציה

נקודות במקום דירה

 

עיצוב: יערה קידר

 

שיטת הניקוד פועלת. מי שאינו יכול לרכוש דירה, יקבל נקודות זיכוי. ממש כמו בכרטיסי אשראי. מה מקבלים תמורת הנקודות? והאם אפשר לבטל אותן יום אחד כמו שקרה בחברות האשראי? והעיקר – מה הסיכוי לקבל דירה בסופו של דבר. ומתי, לעזאזל, הוא סופו של דבר?

 

מחאת הדיור הרשימה מאוד את הממשלה. הגורמים האחראיים הבינו מיד שיש לתת תגובה תקשורתית הולמת. לא עוד התעלמות מהמצוקה, לא עוד "לכו לעבוד", כי הרי, כפי שגילה ראש הממשלה 'יש ישראלים שלא גומרים את החודש'. ובנוסף, הרי עיקר המלחמה היום היא בשדה התקשורתי. לכן יש להציג פתרון תקשורתי לדיור, כזה שיש בו בילדינג (ועדה, ועדה, דיונים דיונים) עד לקליימקס (תוכנית עם נקודות). וזהו.

חשוב להבין שנקודות הן מאוד באופנה. גם בשמלות הקיץ יש, גם בעבירות תנועה. ומה שלא עבד בתחבורה, כנראה גם לא יעבוד בדיור. אבל יעבוד במערכה התקשורתית.

נקודות הן פתח להסטה מג'ורית של הדיון מהצורך בדירות, להתעסקות בקריטריונים. פתאום, במקום לדבר על דירות שלושה חדרים או שני חדרים, אבל דירות להשכרה או לרכישה, על דיור בר השגה ודיור ציבורי – מתכסחים ההפרד ומשולים על שנות הנישואין והשירות הצבאי.

כאשר הממשלה מסמנת מי זכאי לדיור, היא קובעת בעצם שיש מי שאינו זכאי לדיור. כמובן, מלבד הזכות הטבעית של העניים לגור מתחת לגשר (למרות שבישראל אין גשרים בעלי רוחב המספק מעין תקרה.

למעשה, הממשלה העבירה את הזעקה לדיור, לשיח מורט עצבים על מי יוכל לממש את זכותו ומי יחפש את החברים שלו.

ב'מדינות אליהן אנחנו רוצים להדמות' הקונספט מתעקש על זכותו של כל אדם לדיור. לכן מי שמשתכר פחות מסכום מסויים, זכאי לדירה. הדירות המדוברות הן, בדרך כלל, כבר מאובזרות בציוד הדרוש.

אצלנו אי אפשר להחיל את התקנה הזו. וזאת משתי סיבות: המדינה דואגת לשלם משכורות מאוד נמוכות, ולאור הצלחתה להגיע לקהלים נרחבים בשכר זעום – פתאום לכולם תגיע דירה.

הסיבה השניה היא שהמדינה משלמת לקבוצה מאוד גדולה כדי שלא תעבוד ולא תלמד מקצוע, ולכן היא לא יכולה גם לתת להם דירה.

שיטת הניקוד, לעומת זאת, מאפשרת להעביד המוני ישראלים בקישוש זכויותיהם לנקודות. יהיה צורך בועדות, בראיות ומסמכים, בהטרדת כל מיני גורמים כדי להשיג את המסמכים הדרושים, בבודקי המסמכים. כל זה יגרום, במקרה הטוב, לעיכוב של כמה שנים של הנודניקים האלו שרוצים דווקא דירה, במקום לצאת למילואים או לשנתיים לימודים בחו"ל, עד סוף הקדנציה של הממשלה.

ובמקרה הרע, יחולו שינויים שיגרמו להסרת הזכאות לדירה, כגון זוג שהיה נשוי 12 שנה וזכאי לדיור, פתאום יתגרש או יתאלמן, והזכאות תתפייד.

במקרים הנדירים בהם אנשים יצברו את כל הניקוד הזה ויישארו איתנו בכל מובן – הם יוכלו להצטרף לתור הארוך של חסרי דיור המחזיקים אישורי זכאות לדיור כבר שנים. זכאות – כן; דיור – לא;

רק השבוע הופיעה באחת ממהדורות החדשות 'אשה סבירה' אחת, שהיא ושלושת ילדיה זכאים לדיור, ובידה אישור כבר 6 שנים. בנה הבכור יחגוג בקרוב 18, ובכך יהפוך בבת אחת לבגיר, והמשפחה תאבד את זכאותה. וכך תוכל האשה לסכם בסיפוק שהצליחה לשרוד עם שלושה ילדים ובלי דירה, ושהמדינה היתה ממש נחמדה אליה ואפשרה לה להחזיק באישור זכאות לכל אורך תקופת היותה אם חד הורית לשלושה קטינים.

אגב, שיטת הניקוד נוסתה משך שנים ע"י חברות האשראי. משהו אקראי כזה, שלא בשליטת המשתמש. מין מפעל הפיס כזה: מדי חודש מקבלים דו"ח, ובו מספרי נקודות. מדי פעם אפשר היה לרכוש בהן משהו, ואז משהו אחר לגמרי ובעל ערך אחר לגמרי. למה? ככה.

ואז גם חברות האשראי מצאו שזה מיותר, וביטלו את הנקודות. מסתבר שהן באמת לא שוות שום דבר.

מודעות פרסומת

קומבינת התספורת לטורקיה

האם תוספת 780 מיליון לתקציב הביטחון נועדה כדי לפצות את אלביט על הזובור עם טורקיה? והאם כל זה לצורך שיריון ברק ברשימת הליכוד?

 

  

הפריימריז בפתח והמועמדים במתח. האם ישוריין ברק? הוא רוצה, ביבי רוצה, אבל המתחרים לא יעברו בשתיקה, להיפך, הם יעברו במהומה קולנית. לכן ברור שברק צריך אקט פטריוטי כוחני שיגרוף אהדה נוסח אנחנו ועוצם ידינו. או, קיי. אז למי אפשר להראות למי יש הכי גדול? למי אפשר לעשות בווווו גדול בלי לאבד מנדטים? לטורקיה. אלו שהושבנו על כסא קטן. עכשיו צריך משהו יותר דרסטי, כי משרד הביטחון בידנו, ויש לנו מיליארדים.

וכך קם שר הביטחון והודיע: זוכרים שיש לנו עסקה חתומה עם הטורקים? זוכרים שבתעשיות הביטחוניות עובדים אלפי אנשים כבר שנים על הפרוייקט? אז הנה אני שולף טורקי מהכובע ומבטל את ההסכם.

צפירת ארגעה: אלביט מערכות, שחלקה בהסכם עומד על קרוב ל- 90 מיליון, לא תינזק. אין צורך בבית משפט, אין צורך באיומים. תודה לאל ששר הביטחון ברק והבעלים של אלביט מיקי פדרמן ביחסים מצויינים. הודעה מוסמכת מבשרת כי יחל דיון מיידי עם אלביט מערכות במטרה להגיע להסדר מוסכם בנושא.

אלביט מערכות, מצידה, שגם היא בעסקים לא מאתמול, ויודעת לנהל מו"מ, מציינת שבשלב זה אינה יכולה להעריך אם הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהפסקת הפרויקט מהותי לתוצאותיה הכספיות.

בלי להיות עורך דין אפשר לומר שבאמת אי אפשר לאמוד מראש את כל הנזקים העקיפים, אבל אפשר לומר בוודאות גמורה שהמספרים יוסיפו לעלות ככל שהדיון ייתמשך: הפרוייקט הזה ושלוחותיו, אבדן המוניטין, אבדן האמון של לקוחות ברחבי העולם. אבל, כאמור, לא נורא. משרד הביטחון יפצה.

 

יופי. אחרי שפדרמן וברק מסודרים, נשארו כמה עניינים שוליים: המוניטין של ישראל בתחום תעשיות הנשק והביטחון מתנפץ באחת. מעתה יודעת כל מדינה שגם אם חתמה על הסכם עם ישראל, וגם אם השקיעה בו מיליארדים ושנים ארוכות של תכנון וביקור בקווי הייצור – יש אופציה שהמדינה תעצור את המשלוח. היום טורקיה, מחר בריטניה, צרפת וגרמניה שהשבוע הודיעו להן כי הן 'מדינות לא רלוונטיות'.

נכון, טורקיה היא לא עזה ואנחנו לא יכולים להטיל עליה סגר. אבל היא כן מעצבנת ישראלים רבים, ולכן לירוק עליה בפרהסיה זה אקט ששווה כמה מנדטים.

 

משוריין?

ומי ישלם את כל הנזקים? יש רק כיס אחד שאפשר להוציא ממנו כסף – הכיס של הציבור. אנחנו נשלם. קודם יעשו לנו תספורת רוחבית במשרדי הממשלה, פחות בריאות, פחות חינוך, פחות דיור, פחות איכות סביבה – כדי לפצות את אלביט; אחר-כך, בשלב בו מדינות בעולם לא יחתמו הסכמים עם התעשיות הישראליות, נשלם בקיצוץ רוחבי הרבה יותר גדול. העיקר שנראה להם מה זה, אנחנו יודעים לחיות גם עם סל בריאות של אקמול בלבד, העיקר שיהיה שיריון לברק. ולנו תהיה תספורת חדשה.

הדמוקרטיה כבר לא מתגוננת

 

 

היא שברירית ועייפה מדי. למרות שכולם מצהירים לה אמונים, הם תולשים לה את השיער, את הידיים, את הלב. כמו בובה יפהפיה אחרי טיפול של חבורה אלימה

 כי בדמוקרטיה, כמו באהבה, הצהרות והבטחות לחוד, ומציאות לחוד. לא תמיד יש חפיפה. שנאמר "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". גם הדמוקרטיה, כמו האהובה הנבגדת, חוטפת חבלות קשות תוך כדי הבטחות לשמור עליה מכל משמר. כי, כמו שיודעת כל פעילה למניעת אלימות נגד נשים, מכות לעולם אינן אות לאהבה. והוא הדין בדמוקרטיה. כנראה שרוממות השיח בזכותה, אינה מעידה על מחוייבות כלפיה, וודאי לא על אהבה.

 

ומי הכי לא אוהב אותה? השלטון. עד לפני רגע הוא היה בעדה, כי היא הייתה הסיכוי שלו להגיע לעמדת השולט-בכל-המדינה. אבל מרגע ההתיישבות על כס הנבחר, היא רק מפריעה לו. מסתבר לו שלמרות השלטון שבידיו, אסור לו לעשות כל מה שיעלה בדעתו. יש דברים שסתם אי אפשר לעשות, כמו נניח לצאת לטיול סביב העולם לכל הקדנציה, בלי חניית ביניים בארצו. ויש דברים שאסורים בתכלית כמו לסגור את כל העיתונים שלא מהללים אותו או להכניס לכלא את השמאלנים לפחות עד סוף הקדנציה שלו. ולמה דווקא השמאלנים? ככה זה. שליטים לא אוהבים את הסוג הזה של נתינים. נניח סטלין, שעמד בראש מפלגה קומוניסטית, חיסל קודם כל את השמאלנים למיניהם. על זה יכול היה להעיד טרוצקי, אלמלא חוסל. טרוצקי דנן היה גם מהפכן וגם הוגה דעות. שילוב נפוץ העומד בלב הסלידה של השליטים. למה להגות דעות חדשות, כשיש כבר כל-כך הרבה דעות קודמות, בעלות נציגים בכנסת?

 

וכך נדחק השליט לפינה. הוא חייב להשתיק את בעלי הדעות הללו. אלא שהשתקה היא אקט לא דמוקרטי, למרבה העצבים, והשליט לא מתכוון להופיע בציבור כעריץ. להיפך, עליו לשמור על מראית דמוקרטית, גם בשעת חיסול המטרידים שמסרבים לציית לתפיסות עולם כל-כך משגעות שהוא דוגל בהן. משום כך נחוצה פרקטיקה של הדמוקרטיה. מעין פטנט כזה של שימוש במנגנון תוך עיקור מהותו. למשל, למה לסגור את בית המשפט, כשאפשר למזער אותו לגודל של מחזיק מפתחות. למה לסגור ערוץ טלוויזיה כשאפשר לעשות עליהם מצור כלכלי עד שיבואו ללקק עצם, רצוי עצם כף רגלו של השלטון.

ועוד נשאר הפטנט הכלכלי המהפכני (אם מותר להשתמש במלה): לייבש עמותות של זכויות של כל מיני אנשים שאינם מצביעי השלטון, אבל להמציא קריטריונים. נניח, הקריטריון המשעשע המחיל את החוק רק על עמותות שאינן מקבלות תמיכה מהשלטון. פירוש הדבר שכל עמותה שאינה מקבלת שקל מהשלטון, אבל הוא לא רוצה לפגוע בה, אז המדינה תיתן לה שקל – והיא תוחרג מהאיסור. רעיון, אה?

הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה

7.8.2011

לפני. כאן יהיה עם מי לדבר

 מזכיר: אתמול התכנסו 380,000 מפגינים בתל-אביב. מילאו את רחובות מרכז תל-אביב.

שר התחבורה: רחובות? זה התחום שלי. למה לא הודיעו לי?! אם הם היו בכביש, זה מנוגד לתחבורה החופשית שלי.

 שר השיכון: ברחוב? מה אין להם בית?

מזכיר: הם אומרים שלא. והם אומרים שהם רוצים אחד.

ראש הממשלה: אחד? מצחיק. אגב בית אחד, אתמול הייתי בבית אחד שהתכנסו בו אלפי אנשים למסיבת טבעת היהלום הגדולה שקנה בעל הבית לבעלתו. אז מה אתה אומר, שהיו עוד אנשים שהתכנסו אתמול? חשבתי שכולם היו במסיבת היהלום.

מזכיר: לא, זה לא אלו.

שר הביטחון: העלו מסוקים לאוויר?

שר המשטרה: שניים. אז מי אלו?

שר החוץ: רוסים?

שר הפנים: דתיים?

שר בלי תיק א: מתנחלים?

מזכיר: השכבות החלשות ושכבות הביניים.

ראש הממשלה: צחוקים. אתה מתכוון הרקבובית והעלים?

מזכיר: כן, אלו.

שר האוצר: אבל הרי הם ממלאים את התפקיד שלהם ויש תוצאות פנטסטיות.

ראש הממשלה ( בחיוך לשר האוצר): הרקבובית שמדשנת את הצמיחה היחידה מסוגה בעולם.

שר האוצר (מחזיר לו חיוך): והקבוצה שקבלה הזדמנות לחיות מחוץ לזבל, אבל רחוק מאיתנו

ראש הממשלה: ולא לשכוח לנפנף להם כל החיים באופציה.

שר הפנים: אופציה?

שר האוצר: אופציה – פעם תהיה לכם דירה, פעם תהיה לכם תחבורה, פעם תהיה לכם משכורת נורמלית. רק חכו בשקט.

ראש הממשלה: אף פעם לא שמעתי שדשן מתעורר ושהעלים מתחברים אליו?!

מזכיר הממשלה: זה שוק חופשי…

שר האוצר: דשן היא מילה יותר יפה לזבל.

ראש הממשלה: גם רקבובית מילה יפה. וגם הצמיחה שהביאה פנטסטית. היא העשירה אותנו בפרחים נדירים. בגובה מגדלים במרכז העיר. (בשביעות רצון) הצמיחה גברים חופשיים עם כל ההון שבעולם.

שר בלי תיק ג': אז איך מחזירים אותם הביתה? איך מחזירים לנו את השקט לגרוף כפי יכולתך?

שני שרים בלי תיק בבת אחת: ועדה!

מזכיר: יש לנו את רשימת בעלי העניין ומתוכם נבחר שורה ארוכה ומיגעת שתטרחן את המוחים עד התעייפות סופית.

ראש הממשלה: בלי נשים!

שר האוצר: אולי אחת לקישוט נגד פמיניסטיות.

שר בלי תיק ב': בצד השני דווקא יש ריבוי נשים…

שר הפנים: זה בניגוד ליהדות.

שר החוץ: שוב השמאלנים נגד מדינה יהודית.

שר השיכון: את הבחורות עם הדירות צריך לשלוח בחמישי למטבח, לבשל לשבת.

שר הפנים: וביום רביעי קניות לשבת, שיהיה מה לבשל.

ראש הממשלה: בחורות? יהיה צחוקים.

מזכיר: אז לפרסם הודעת הרגעה על הקמת ועדה?

סיכמנו!

 

9.8.2011

 

מזכיר: אין ברירה, שוב נפגשים, כי המאהל לא מתפזר.

ראש הממשלה: מה עם הציוד החדש לפיזור הפגנות?

שר המשטרה: זה עובד על ריח של ערבים.

שר האוצר: והמסוקים החדשים?

שר הבטחון: זה עובד רק בהסעת קצינים בכירים ופונקציונרים עכשוויים.

שר בלי תיק א': למה שלא ניתן להם פרור?

שר בלי תיק ב': הם יסתפקו. פירור זה הרבה בשביל רקבובית.

שר האוצר: אבל מהפרוסה של מי ניקח את הפירור?

ראש הממשלה: (מגחך בשביעות רצון) קיצוץ רוחבי?!

שר האוצר: (מרוצה) ניתן להם פירור מימין וניקח אותו משמאל?

שר התיירות: למה רוחבי? אצלי אין מה לקצץ!

שר המשפטים: בטח לא אצלי, עם כל העבריינים והמושחתים האלו.

ראש הממשלה: טוב, אבל אי אפשר לקחת מהיכן שיש

הרי לא במקרה חילקנו למי שרצינו.

שר החוץ: אי אפשר לקחת מההתנחלויות. הם המצביעים שלנו.

שר התיירות: להיפך, בואו נסלול שם עוד כבישים, ככה נספק עבודה לעוד מובטלים.

שר האוצר: אבל אין אבטלה. פשוט אין הכנסה מעבודה.

ראש הממשלה: רגע, רגע. לא להתלהם. תיכף עוד תגידו לתת שכר הוגן לעבודה. צחוקים.

שר המשפטים: זה יערער את המעסיקים, ובעיקר את הקבלנים הנצלנים.

ראש הממשלה: בלי קבלנים, כל השכר שאנחנו משלמים עבור העובדים שלנו, יגיע לידי העובדים. וממה יתעשרו הקבלנים? תארו לכם, סדום ועמורה.

שר בלי תיק ב': אולי כדאי לחזור על המנטרה השמלאנית. כמו עד עכשיו, מי שלא אוהב שעושקים אותו, הוא אויב העם.

שר בלי תיק ג': משום מה זה לא עובד הפעם.

שר האוצר: אני אומר לכם, כדוקטור לפילוסופיה, שכבר אריסטו ידע שכדי ללכד את כולם צריך למצוא שעיר לעזאזל שיוצג כאויב משותף. אנחנו מצאנו את השמאל, ולא נוותר עליו.

שר החוץ: הצלחנו אפילו לשכנע את הרקבובית שמי שדואג לזכויות שלהם, ושל בני אדם בכלל, הם טרוריסטים שמאלנים. אלה יאכלו כל דבר.

 

העובדים הסוציאליים ורטוריקת השוק החופשי

 

שוק חופשי

 

 

העובדים הסוציאליים נאבקים על שכרם של חבריהם שנזרקו לעמותות. אם המדינה תצליח, היא תפריט גם את השאר. נפטרתי ולא שילמתי. לכן המאבק על השכר בעמותות הוא גם על השכר שלהם בעוד זמן קצר

 

שוק מאורגן

כולם מסכימים ששכר העובדים הסוציאליים הגיע לשפל, ושהם יכולים להיות חברים של המטופלים שלהם מבחינה סוציואקונומית. כולם גם מסכימים שבאמת מגיע להם תגמול על עבודתם, למרות שהמדיניות הישראלית מעודדת דווקא תגמול על ניהול, ולאו דווקא על עבודה. כולם גם מוכנים לחתום בפועל על הסכם שאיכשהו מתגמל אותם על העבודה המפרכת. אבל רק בתנאי שלא כולם ייהנו מזה. משרד האוצר מתעקש לקיים מצוות הפרד ומשול גם בעובדים הסוציאליים. הוא מתעקש שישאירו בשטח את חבריהם בעמותות בשכר הרעב המשפיל שלהם. אחרי הכל, מדובר בעובדים שעד לא מכבר היו חלק מהממסד הממשלתי והמוניציפלי, ואנשי האוצר עמלו קשה כדי להפריט אותם משם לכל הרווחות. ועכשיו, לאחר שנוִפנְפו בהצלחה מרשימת מקבלי המשכורות של מוסדות המדינה, פתאום הם מבקשים את שכרם האבוד. אנשי האוצר לא מתבלבלים, הם שולפים מנדנם את אקדח 'השוק החופשי'. לטענתם, העלאת משכורתם העלובה של העו"סים בעמותות, היא 'התערבות בשוק החופשי', מהלך הנחשב למגונה בהרבה מתשלום שכר-רעב או מניצול מנוול רגיל. אלא שלמעשה ההתנגדות הזו עצמה היא התערבות בוטה בשוק החופשי. הרי משרד הרווחה (שהוא למעשה המעסיק של העמותות שמעסיקות את העובדים – להלן 'המעסיק') מעוניין ואף מצהיר בפרהסיה, שהוא מעוניין בשמירה על שיוויון בין העו"סים לקבוצותיהם. שר הרווחה, כחלון, ממש מבקש לשלם לכל העובדים הסוציאליים באשר הם. מי כמוהו יודע שמדובר בקרב בלימה, וכי אם יצליח האוצר לדלדל את המופרטים, תתפשט מגיפת ההפרטה גם לעו"סים שעוד נותרו לו, והם צפויים להתאחד עם חבריהם המקופחים בעמותות. והנה האוצר מתערב במו"מ בין 'המעסיק' לבין העובדים. גם מתערב, גם מפריע, וגם מטרפד. לא מספיק שהוא מאיים בשוטים ובעקרבים של השוק החופשי על עובדי ישראל, הוא גם נושא את השם המשוקץ לשווא. בבחינת מניפולציה בתוך מניפולציה. לא שיש כאן חידוש גדול, הרי כולם מעסיקים יח"צנים בוגרי אורוול האמונים על הדאבל-טוק, אז למה לא לנצל הזדמנות כדי להגיד הכל טוב, ולהתכוון אבל לא לכם?! המדינה (לא רק שלנו) דוגלת בשוק חופשי כרטוריקה שיווקית. אבל בפועל היא רגולטור שמכוון את זרימת ההון: הנחה בחשבון המים לדנקנר (רק מיליונים אחדים), העברת עתודות גז, העברת אוצרות ים המלח, העברת כספי הפנסיה שלנו כהשקעה – הכל לידיים מעטות. התערבות בשכר הבכירים – לא! התערבות בשכר המינימום – כן! התערבות בהוצאות מיליארדים מישראל – לא! התערבות בכניסת עובדים לישראל – כן!

מכאן, שאף אחד לא רוצה שוק חופשי. אבל יש האוהבים לסנגר עליו תוך שהם נהנים מהטבות, ומהגבלות לאחרים.

או: למה הפרטת העובדים הסוציאליים היא שוק חופשי, ושמירתם על כוח המיקוח לא?

ממובארק לתשובה – הגז שלנו

הגז שלנו עולה באש

 

 

צינור הגז התפוצץ, להבה מיתמרת, הישראלים בכוננות היסטריה: יהיה חשמל? הפיוז קופץ: שוב אי אפשר לסמוך על הערבים. בואו נסמוך על הגז שלנו, סליחה, של תשובה

צינור רגיש עובר במדבר, ובו עובר עורק החשמל והאנרגיה שלנו. בעצם של מצרים, אבל יש לנו הסכמים ואנחנו אפילו לא חושבים עליהם כשמדליקים מזגן, תנור אפיה, טלוויזיה. כמו כוח טבע, הגז המצרי זורם לבית היהודי במזרח התיכון. והנה הלהבה הענקית, ראיה חותכת שאי-אפשר לעשות הסכם עם ערבים.

 EMG, חברת הגז המצרית, היא של ע-ר-ב-י-ם. רגע, 26.6% הם של יוסי מימן, ישראלי. מה שמעלה שוב את השאלה המעמדית הנצחית: האם שליטי ההון העליון הם יותר בני הלאום (ישראלי, במקרה הזה) או יותר קפיטליסטים בינלאומיים. כלומר, האם במקרה של תקלה פרמננטית בהזרמת הנפט לישראל, ישבו בעלי הצינור על קצהו הישראלי ויחפשו יחד אתנו דרכים להתחמם בהעדר חשמל מספיק, או שיעלו על הצינור המעופף הפרטי הקרוי מטוס וינוחו מהמזרח התיכון המעיק באחד מאזורי היאוש הנוח. לונדון, למשל?!

 

מאידך, כאוהבי ישראל המתגוררים בה וימשיכו להתגורר בה בעתיד, לבנו מתרחב נוכח הידיעה שלא רק המצרים ומימן יכולים לספק לנו דלק. גם תשובה יושב על מאגר. טוב, כנראה שהוא עצמו לא יושב על המאגר, אלא הוא עצמו יושב בחברותא נוחה עם מימן (למעט ימים סוערים בהם מתקיים דיון בכנסת וצריך לגדור את המאגר מפני הישראלים החמדנים).

חבל, חבל, אנחנו חושבים, שאין לנו מאגרי גז משלנו. משהו לאומי, משהו של האזרחים. פעם, בשיעורי מולדת, למדו את רשימת אוצרות הטבע של המדינה. אני תוהה האם היום לומדים את רשימת אוצרות הטבע של בעלי הטבע. כלומר בעלי ההון. כלומר בעלי המדינה.

 

עכשיו, קצו לפתע אזרחי מצרים בשלטון האוחז באוצרותיהם, ומחזיק חלקים ניכרים ממנו בטמיון פרטי בבנקים מעבר לים. המפגינים המצריים יכולים להתחיל לנשום לרווחה. משפחת מוברק תפסיק להחזיק באוצרות מצרים, אם כי לא תחזיר, כנראה, את הסכומים הדימיוניים שכבר העבירה לחו"ל.

גם אנחנו נרוויח מכך, כי נפסיק להיות תלויים בגז מצרי. מעכשיו נהיה תלויים בגז של תשובה. המצרים התנערו, אבל אנחנו הקטנים, עוד לא הגענו לשם. אצלנו ימשיכו בעלי ההון גם להחזיק באוצרות, וגם להחזיק חלקים ניכרים מהם מעבר לים. גאווה ישראלית.

איפה העוגה? אצל דנקנר? אצל עופר? אצל אריסון?

בואו נגדיל את העוגה, אמרו לנו, ואז כל אחד יקבל פרוסה יותר גדולה. אבל בסוף המסיבה הסתבר לכולם מה שחלק התריעו כל העת: שהעוגה אצל כמה ילדים וכל הכתה נשארה בלי (למעט מי שקיבל פרור).

מי יקבל פרוסה?

באמת, הרי כל תלמיד יסודי, בלי רקע בכלכלה, היה מבין מיד שאם שלושה ילדים בכתה קבלו את העוגה, ולו לא נשאר – אמא של היומולדת לא חלקה בצדק. אבל גם התלמיד שלנו, נטול הרקע הכלכלי, יודע שאין דין אמא המחלקת עוד פרוסה לאחד הילדים (כי הוא רזה, כי הוא יתום, כי היא אוהבת אותו) לדין אמא שטוענת כי יש להעביר את כל העוגה לשלישיה, והפרורים יפלו בסופו של דבר לפיהם השוקק של השאר.
האמא הזו, שמעבירה את העוגה לקומץ נבחרים היא או חסרת תבונה או חסרת לב. בעצם, איש לא באמת מפקפק בתבונתה וסבור כי היא מאמינה שהפרורים יאזנו את הצדק הטבעי, וכי הזוכים בכל הקופה לא יבלסו את העוגה (בעיקר יבלעו מיד את הדובדבנים) וכי פרור המגיע משיירי שולחנם כמוהו כפרוסה יפה ומתוקה המגיעה הישר מהעוגה השלמה.
תמימים שואלים: למה בחרה אמא של היומולדת לתת את העוגה דווקא לשלישית הנבחרים? האם קבלה שוחד?ב מה יכול ילד לשחד אשה שיש לה ילד ועוגה? אולי הבטיחו לה לצרף את בנה לקבוצת הכדורגל של ביתה הספר? אולי נתנו לו סיבוב באופנוע של אבא? אולי הבטיחו לקיים את מסיבת יומולדת הבאה אצלם בחצר הוילה?
השאלה שאף ילד אינו שואל, כי היא ברורה מאליה, היא האם בוצעה כאן עבירה על חוקי היומולדת. גם אם האמא לא קבלה תמורה, אז מותר לה לעבור על החוק? מה אם פשוט נמאס לאמא של היומולדת לאפות עוגות, לחלק בצדק ובשיוויון ולשמח את כל הכתה? מה אם החליטה: יש לי כוח ליצור פערים, והנה אני יוצרת אותם. זה גמולי על עמלי, שיצרתי במו ידי שלושה ילדים שיש להם יותר עוגה מכפי שיוכלו לאכול לא רק עד סוף השנה, אלא לעולם ועד. הנה יצרתי במו ידי שלושה ילדים שיוכלו לדרוש את כל העוגה גם בשנה הבאה, כי הנוהג כבר נוצר, וההרגל כבר נוצק. ומה אם עורכי דין לא יכולים להוכיח, כי מדובר בדיני נפשות, ולכן יש צורך בפסיכולוגים. או במשוררי היגון.

תג (מחיר) האהבה

מי שחשב שהאהבה תנצח, גילה כי גם היא סחורה בשוק החופשי של החגים. אומרים אהבה יש בעולם, ויש לה יום, ולנטיין, ויש לה מוצרים, ורודים, מתוקים ובצורת לב.

קודם נפל מה שהיה חג השבועות, הפך לחג הביכורים והגיע למדרגת החג של תנובה. תהליך שהביא לפינוי הסממנים הקודמים: אביב, מתן תורה, אחר-כך ביכורים – לטובת חמישה מוצרי חלב + מתכון לעוגה.
 
ובאמת, למה לנו יסורי ורטר הצעיר, כשיש הצעה מסודרת עם מועד קבוע לאהבה, עם תשלום סביר על סממניה המתוקים, ובלי הכאב המתוק שזך טורח להזכיר. למה כאב, כשאפשר רק מתוק.
 
ביום חגיגי זה כדאי להעלות על סדר היום רגולציה שתחלק חגים נוספים לתעשיות נוספות, גם הן זקוקות להכנסות בטוחות במועדן. מה למשל עם תעשיית השבבים האלקטרוניים? אפשר להקדיש לה את חג האביב (שהיה ידוע עד כה כפסח). אחד מסממני החג יכול להיות הפעלת כל השבבים הנעוצים בעורפם של כלבים. כולם יהבהבו ברגע אחד, ואנשים יעברו בתחנות מוסדרות בהן צועניות תקראנה בקפה ווטרינרים יקראו לכלבים בשבב.
גם השבבים במכשירי האלקטרוניקה יופעלו עד תום תפקודם ואנשים יזכו סוףסוף להחליף את מכשיריהם בחדשים (ויקרים בהרבה).
 
ט"ו בשבט כבר עבר שינוי פנים, כי ביום זה אין עוקרים עצי זית. להיפך, בגומות הריקות שנוצרו מעקירות בימות החול נוטעים עצים בעלי זיקה ליהדות.
 
פורים הוא מקרה קלאסי של חג שניתן למכור לחברות צבע. יונהג מנהג חד משמעי להחליף את המסכות בצביעה אינדיאנית נניח ב'טמבור'. אפשר אפילו לעדכן את השיר מ"מסכות רעשנים" ל"טמבור וטנבורין".
 

ורק חנוכה נותר החג הצדיק, שבו מדליקים אורים למען העוורים.
טוב, ערב ולנטיין היום. אני הולכת להדליק נר זכרון.

 

איך שכחתי את חג הנדל"ן, שהיה עד כה יום הכיפורים. כידוע, יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות בין אדם לחברו, עם אהבה או בלעדיה. אבל הוא מכפר על עבירות שבין האדם למקום. ומהו מקום בשוק החופשי המשגע? נדל"ן. לכן אפשר לחמוס קרקעות כל השנה, ובלבד שזכרתם לגשת לבית הכנסת (יש קרוב לכל מקום) ולהגיד פעמיים אווה מריה. כפרה מובטחת, וסוכני הנדל"ן בכל השטחים גוזרים קופון. הפי דלא ניידי.

אם תשב לידי, אל תחזיר לי את גלעד שליט

 

הבוקר חרגתי לרגע  ממנהגי והייתי אופטימית בטירוף: הכותרת הראשית בידיעות אחרונות היום מכריזה "מרתון שיחות לשחרור שליט" כמעט תלשתי את הדף הראשון כדי להגיע לעמוד הכתבה, שהמשיך במגמת הפחת התקווה "עד שיצא עשן לבן". מוטב מאוחר מאשר לפני שנתיים וחצי, חשבתי תוך שבסך חולפות במוחי כל התקלות האפשריות ואני עוצרת את נשימתי כדי שלא ירגישו שאפשר לקלקל, לעצור, לתקוע מקל בגלגלים, לתת לאגו למנוע את הרגע הנכסף.
אבל לא היה צורך לחכות. כבר בשורה הבאה, באותיות הבולטות של כותרת המשנה, כתוב   בְּמה מעוניינת ישראל: "שנציג מטעמה יישב בחדר אחד, נציג חמאס ישב בחדר שני,…" וכאן הפסקתי לקרוא. ראיתי מה העיקר, וכל השאר משני, כמובן. השאר, במקרה זה, הוא שחרור גלעד שליט.
כלומר נכנסים למרתון שיחות שנועד להסדיר את הישיבה במו"מ.
לרגע חשבתי, מפאת שכחה זמנית, כי הפרוצדורה הזו זכורה לי רק מימי ביה"ס. אותם מו"מים אינסופיים בין התלמידים למורה בדבר מקומות הישיבה. "ציפי, את מפטפטת כל השיעור. תעברי לשבת ליד אהוד הקטן" "המורה, אני לא רואה את הלוח מסוף הטור, אני יכול לעבור לשבת ליד בנימין?".
רגע, הרי זה לא קרה רק בביה"ס, זה קורה גם עם ציפי, ביבי, אהוד, אהוד שלנו. ומה קורה עם גלעד? גלעד שליט? זוכרים?
מצידי תשבו יחד, לחוד או אפילו בעמידה. רק תחזירו אותו כבר.

גיבורים על אמנים

 מי שלא משרת בצה"ל, זה מפני שצה"ל בחר בכך. בין אם משום שהוא לוקה בטרשת נפוצה, בין אם משום שחוק טל משחרר אותו או מאלף טעמים אחרים. רוצים לקרוא לו משתמט? צריך להוכיח, ממש כמו שאי אפשר לקרוא גנב למישהו רק משום שהוא אוחז בידו את הדגם הנחשק והלא מושג של האי-פון.
לא במקרה יש בעברית מילים שונות לחלוטין למשתמט ולמשרת, ומומלצת הצצה קטנה במילון.
 אבל ח"כ ישראל חסון ולהק המריעים ימינה, חיפשו קורבן קל לחבוט בו. כמו בגרסה ישראלית של האקדוחן הנכנס לסלוּן גם הם הבחינו מיד בטרף הכי נוח: אמנים. האנשים הרגישים האלו, שלא מרוויחים מי יודע מה, עדינים כאלו, כמו שהם לא אוהבים, הרכרוכיים שמוכנים להופיע למען מטרות הומניות, אלו שעוסקים ברגשות במקום בבטחון, שנמצאים בתחתית סולם המזון של תשלומי המדינה – למה יש בהם מי שלא שרתו בצה"ל?! משתמטים! שאגו שומרי החומות שלנו, שלא לומר שמאלנים! החזרנו היום את סמיר קונטר, נוציא עצבים על ההידרות של החברה הישראלית. רכים, ולא מכים חזרה.
ורק שאלה, כבוד חברי הכנסת: למה לא להרחיב ולהכיל את החוק גם על חברי כנסת? מי שלא שרת בצה"ל (משתמט, בלשונכם), לא יוכל לקבל שכר ממדינת ישראל, וגם לא נסיעות ו/או לשכה לקשר עם הציבור. קוראים לזה דוגמא אישית.