קומבינת התספורת לטורקיה

האם תוספת 780 מיליון לתקציב הביטחון נועדה כדי לפצות את אלביט על הזובור עם טורקיה? והאם כל זה לצורך שיריון ברק ברשימת הליכוד?

 

  

הפריימריז בפתח והמועמדים במתח. האם ישוריין ברק? הוא רוצה, ביבי רוצה, אבל המתחרים לא יעברו בשתיקה, להיפך, הם יעברו במהומה קולנית. לכן ברור שברק צריך אקט פטריוטי כוחני שיגרוף אהדה נוסח אנחנו ועוצם ידינו. או, קיי. אז למי אפשר להראות למי יש הכי גדול? למי אפשר לעשות בווווו גדול בלי לאבד מנדטים? לטורקיה. אלו שהושבנו על כסא קטן. עכשיו צריך משהו יותר דרסטי, כי משרד הביטחון בידנו, ויש לנו מיליארדים.

וכך קם שר הביטחון והודיע: זוכרים שיש לנו עסקה חתומה עם הטורקים? זוכרים שבתעשיות הביטחוניות עובדים אלפי אנשים כבר שנים על הפרוייקט? אז הנה אני שולף טורקי מהכובע ומבטל את ההסכם.

צפירת ארגעה: אלביט מערכות, שחלקה בהסכם עומד על קרוב ל- 90 מיליון, לא תינזק. אין צורך בבית משפט, אין צורך באיומים. תודה לאל ששר הביטחון ברק והבעלים של אלביט מיקי פדרמן ביחסים מצויינים. הודעה מוסמכת מבשרת כי יחל דיון מיידי עם אלביט מערכות במטרה להגיע להסדר מוסכם בנושא.

אלביט מערכות, מצידה, שגם היא בעסקים לא מאתמול, ויודעת לנהל מו"מ, מציינת שבשלב זה אינה יכולה להעריך אם הנזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהפסקת הפרויקט מהותי לתוצאותיה הכספיות.

בלי להיות עורך דין אפשר לומר שבאמת אי אפשר לאמוד מראש את כל הנזקים העקיפים, אבל אפשר לומר בוודאות גמורה שהמספרים יוסיפו לעלות ככל שהדיון ייתמשך: הפרוייקט הזה ושלוחותיו, אבדן המוניטין, אבדן האמון של לקוחות ברחבי העולם. אבל, כאמור, לא נורא. משרד הביטחון יפצה.

 

יופי. אחרי שפדרמן וברק מסודרים, נשארו כמה עניינים שוליים: המוניטין של ישראל בתחום תעשיות הנשק והביטחון מתנפץ באחת. מעתה יודעת כל מדינה שגם אם חתמה על הסכם עם ישראל, וגם אם השקיעה בו מיליארדים ושנים ארוכות של תכנון וביקור בקווי הייצור – יש אופציה שהמדינה תעצור את המשלוח. היום טורקיה, מחר בריטניה, צרפת וגרמניה שהשבוע הודיעו להן כי הן 'מדינות לא רלוונטיות'.

נכון, טורקיה היא לא עזה ואנחנו לא יכולים להטיל עליה סגר. אבל היא כן מעצבנת ישראלים רבים, ולכן לירוק עליה בפרהסיה זה אקט ששווה כמה מנדטים.

 

משוריין?

ומי ישלם את כל הנזקים? יש רק כיס אחד שאפשר להוציא ממנו כסף – הכיס של הציבור. אנחנו נשלם. קודם יעשו לנו תספורת רוחבית במשרדי הממשלה, פחות בריאות, פחות חינוך, פחות דיור, פחות איכות סביבה – כדי לפצות את אלביט; אחר-כך, בשלב בו מדינות בעולם לא יחתמו הסכמים עם התעשיות הישראליות, נשלם בקיצוץ רוחבי הרבה יותר גדול. העיקר שנראה להם מה זה, אנחנו יודעים לחיות גם עם סל בריאות של אקמול בלבד, העיקר שיהיה שיריון לברק. ולנו תהיה תספורת חדשה.

שירת נשים או שירת מזרחיים – מה יותר גרוע?

 

עופרה חזה. אשה או מזרחית?

 

לאחרונה חדר לשיח שלנו מושג שמצליח לקומם עוד לפני שיורדים לעומק פשרו החברתי: 'שירת הנשים'. המושג משליך אותנו באחת לסיטואציה שבה נשים שרות עם גברים או בלעדיהם, וקבוצה של גברים מתמוטטים מחמת פיתוי וחייבים לנוס על נפשם. מכאן התקדם השיח עוד צעד אחד, אל עבר הטענה: אם שירת הסירנות יכולה להטביע את ספינת הגברים, אולי נאסור עליהן לשיר בפומבי, או לפחות בפומבי אחד. צה"ל. 

מאז עזיבת החיילים הדתיים את אירוע השירה המסוכן בקורס הקצינים, אנחנו מוצפים בחובשי כיפות המגיבים בלהט. רבנים אחדים ניסו לשכנע את גנץ לוותר לדתיים על קול באשה  

,הבוקר, ב"הכל דיבורים" הסביר בהתרגשות אחד הרבנים הצבאיים לשעבר, ודתי בהווה, ש"מה יקרה אם הם יקומו ויעזבו עד תום 'שירת הנשים'?! למה לא לאפשר להם את זה?"

האמת היא, כפי שהסביר לי מומחה לקצינים, שבקורס קצינים כל מי שאינו מציית, ללא הבדל מהו אי הציות ומהו העונש – עף מהקורס. אם ברצונו להיות קצין, עליו לשוב ולעשות מועד ב', כדי להראות שאין מדובר במעידה חד פעמית.

 

להצדקתו הסביר אותו רב, כי ההנחיה הרבנית שונה כשמדובר בטקסים דוגמת יום השואה, שם מתבקש החיל הדתי לכבוש את יצרו ולהישאר במקומו אפילו אם ירדנה ארזי שרה.

 

האבחנה הזו מאוד תמוהה: הרי ממה נפשך, אם החיל שלנו מצליח לעמוד בשירת נשים ביום השואה, למה לא יצליח לעמוד בה בסיום קורס קצינים? ואם יצרו משגע אותו והוא לא מסוגל להתרכז בנוראות השואה ומלחמת העצמאות, אז למה לאפשר לו להשאר?

 

אבל כל אלו הם רק סממנים של אפליה מקיפה יותר שהמדינה גם מקבלת וגם ממסדת. ההדתה של צה"ל. הפיכת הצבא לגוף דתי גורר אפלייתן של נשים ודחיקתן מהמרחב הציבורי בצבא. זה מתרחש מאליו, בבחינת המשך אותה תופעה בחברה הדתית. תחת האיצטלה של "רגשות דתיים" זה הפך לגמרי לגיטימי לפגוע בזכויות נשים ובזכויות חילוניים.

למה הדבר דומה? הרי יש בארץ לא מעט משפחות שסולדות מזמר מזרחי. האם צה"ל היה מקבל את בקשתם של חיילים בני אותן משפחות לסלק מצוותי ההוואי את המזרחיים? האם הייתה קבוצה של יוצאי ליטא מבקשת מהרמטכ"ל לאשר לבניה החיילים לצאת בשעת שירת מזרחיים? האם ב'פוליטיקה' היה מתקיים דיון בלגיטימיות התופעה ובדרכים כיצד הגזענים יכולים לצאת מהמופע עד תום שירת הזמרים המזרחיים?

המתראיינים חובשי הכיפות (כן, לא כולם, לא ממש כולם) מתחטאים: "ככה גדלנו. צריך להבין". ואכן אנחנו מבינים. הגזענות כלפי נשים מבקשת להיות מוכרת רק משום שהיא לא חדשה, אלא נשענת על הדרה, דחיקה ושעבוד ארוכים.

 הכפייה הדתית הזו בצה"ל פנים רבות לה, ולמעשה לא רק פנים אלא היא השתלטה על הגוף כולו. למשל, עניין הכשרות. שנים היה בצבא אוכל כשר לחיילים דתיים, שלא הסתפקו בלוּף הנודע לשמצה. עד שהוחלט לחסוך לחיילים החילוניים כל אופציה לצ'יזבורגר, ולהפוך את הכשרות לעסק משגשג הרוכש מטבחים מיוחדים להפרדה גם במקום שרק חילוניים (וחיילות, רחמנא ליצלן) משרתים בו, המעסיק המון חיילים בתשלום, ועוד ועוד תקציבים הכלולים ב'תקציב הביטחון' ולמעשה הם תקציבי דת.

אבל הדובדבן של הכשרות היא הכפייה על החילוניים. למשל, חייל חילוני שנשאר בבסיס בפסח, מפספס את ליל הסדר בבית ואת מאכלי החג הביתיים, אסור לו לקבל מההורים חבילת חג, מחשש שהוא יקבל סנדוויץ' האהוב עליו, ולא מזון שהדתיים מסכימים שיאכל. מותר לחייל לקבל פטור מאמירת ההגדה ופגישה עם דודה בתיה על שולחן המשפחה, אבל אסור לו לקבל את הצ'יזבורגר שויתר עליו כבר בפיסקה הקודמת, ואפילו לא חבילת ביגל'ה כשרה למהדרין, כי הדתיים כבר עברו עם הנר ושרפו פירורים.

אבל בכל אלו לא די. הדת היהודית, כידוע, מתפצלת לכתות כתות, זה לא יאכל אצל זה ולהיפך. כל אלו מבקשים עתה להקצות מתקציב הביטחון עוד כספים כדי להכניס לצה"ל כשרויות שונות. מה פתאום שנכפה על מישהו שלא נוגע באוכל שהכשירה הרבנות הראשית, לאכול דווקא אותו. לא די שכופים אותו על החילוניים? לכל כת בדת היהודיתכשרות משלה, והיא רוצה תקציבים כדי לממן עוד רב ועוד צוות מכשירים.

ומה עם הצמחונים? למה להם לא מגיע לשרת בבסיס שאין בו בשר, הפוגע ברגשותיהם?

ומה עם החילונים המבקשים שכל אחד יאכל מה שיאכל, ויתן גם לאחרים לאכול בשקט?

מספרם העצום של כופי הדת הללו בצה"ל נובע בין היתר גם מתנאי השירות המיוחדים: לחיל דתי יש 'הסדר', שכבר משמו עולה ריח של קומבינה. במקום שלוש שנים לחייל חילוני, הוא משרת שנה וארבעה חודשים, ובכ"ז נחשב לחיל מלא.

וקריאה לשלטונות צה"ל: הדתיים לא ממש שמים על התנ"ך, יש להם כל מיני הלכות לכל מיני קבוצות, אבל לנו כדאי לזכור איך חגגו בני ישראל את הניצחון על סיסרא:  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא,  לֵאמֹר.  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  בְּהִתְנַדֵּב  עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.   ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ 
רֹזְנִים:   אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 

דבורה שרה, וכל העם האזין, מלכים, רוזנים ו-כ-ו-ל-ם. והיא יכלה לומר בגאוה אנוכי אשירה! (בלי אישור מהרב הצבאי ובלי שבני הכת ההסדרית יצאו מהתנ"ך.

חיבוק ופרידה. היום פצוע – מחר משרד הבטחון נאבק בך.

 
הבוקר שמעתי ברדיו את אביו של אחד החיילים הפצועים. בצד הדאגה הוא סיפר על "עם ישראל" המתגייס בחום, תורם וזורם אל בית החולים, אל הפצוע, אל ההורים, מארחים, מכבדים, מביאים עוגות, מבשלים סירים, מנחמים. ונתקפתי נוסטלגיה מרה.
ב- 1973 נפצע החבר שלי ברצועת עזה. מסוק הבהיל אותו לסורוקה, שם הרעיפו עליו עוגות ותשומת לב פצועים, משפחות, קצינת נפגעים, חברים מהיחידה. אחר-כך, ניתוחים, שמונה חודשי אשפוז, נופש בבית קיי, ועדה רפואית של משרד הבטחון שנפרדה ממנו בהבטחה: אנחנו תמיד כאן בכל מה שקשור לפציעה.
מאז משרד הבטחון מפעיל מנגנון ענק ומשומן המיומן למנוע מהפצועים את אחוזי הנכות המגיעים להם. כל אחוז עולה לנכה בהוצאות גבוהות לעורכי דין ורופאים, ומאבק במערכת המשפט המקבלת את דברתו של משרד הבטחון גם אם הם אומרים היום כן ומחר לא.
על פסיק קטן מהסיפור כתבתי בעבר

היתכן שהעולם ישתנה, הדגים יעופו לעצים וכוחות הבטחון יפנקו מחר את הפצועים של היום?
 

מי יכול להרשות לעצמו להיות נכה צה"ל?

 

הילת הביטחון הישראלית שורה לא רק על גנרלים ושרי בטחון. בטעות, היא לא פסחה גם על נכי צה"ל. משום מה רווחת התפיסה כי אם כבר להיות נכה בישראל – עדיף להיות נכה צה"ל. ככה יש לפחות גב, מישהו דואג לך.

במציאות מגלים החיילים הלוחמים לשעבר כי לצבא היה הרבה יותר קל ומהר לשלוח אותם להפצע, מאשר להחליט שהם אכן פצועים, ולפצות אותם. חיל יכול לאבד יד בחלקיק שניה, אבל כדי שמשרד הבטחון יכיר בכך שאין יד, הוא עלול לעבור שנים של טרטור בין הועדות הרפואיות (המתמחות בהורדת אחוזי נכות) לבין בית המשפט (ערכאת ערעור), שכמעט תמיד ידחה את התביעה או יחזיר את התיק לוועדה.

החזרה לוועדה היא כמו לתת לאחד הצדדים בדיון פלילי לקבוע כמה הוא חייב. במלים אחרות, השופט רואה שהועדה פישלה בענק, אז היא נותנת להם הזדמנות לתקן את הניסוח. משרד הבטחון יכול להחליט מה שהוא רוצה, והוא לא רוצה לתת אחוזי נכות. עדיף לו לקבוע מעט ולשלם פחות.

ניקח לדוגמא את ש. נכה צה"ל שהתגייס בחדווה לגולני, היה חניך מצטיין בכל השלבים והקורסים, עד שנפצע ב- 1972, במארב ברצועת עזה. לאחר חודשי אשפוז ארוכים, קבעה הועדה הרפואית של משרד הבטחון כי הוא אכן נכה  במספר פרמטרים, וקבעה לו בלי להתבלבל 0% נכות. לשמחתו, כי הצעיר הפטריוט האמין שאם הועדה קובעת שאינו נכה, אז הוא בריא ושלם. למרות שחלקים אחדים בגופו נעלמו לבלי שוב.

 

אלא שהזמן אינו פועל לטובת הפצועים והסימפטומים מחמירים עם השנים. ב- 2001 פנה ש. לועדה הרפואית של משרד הבטחון בגין צלקות. במועד זה היו בתוקף תקנות המקנות אחוזי נכות על סמך שטח צלקת. 10% על 10 סמ"ר.

הועדה הרפואית המורכבת משלושה רופאים מומחים אשר זוכים לערוץ הכנסה נאה מטעם משרד הבטחון, מדדה "בדייקנות ובפירוט" כלשון הפרוטוקול את הצלקות  ומצאה ששטחן 3.9 סמ"ר, וקבעה בעקבות כך 5% נכות.
ב- 2004, כאשר שונו התקנות, השתנה גם הסרגל של הועדה, והפעם מדדה אותה ועדה באותו הרכב את אותה הצלקת – באותה מידה של "דייקנות ופירוט"– והפעם מצאה 22  סמ"ר. ובכל זאת, על אף שתיקנה את הטעות העובדתית בשטח הצלקת, לא תיקנה את אחוזי הנכות בהתאם, ל- 10%.
הפרופ' הפלסטיקאי שעמד בראש הועדה, מדד במו ידיו בשני המקרים. מעניין מה יכול היה להיות סכום התביעה של לקוחה פרטית, שהפלסטיקאי שלנו עשה לה צלקת של 22 סמ"ר בטענה שאין הבדל בינה לבין 3.9 סמ"ר!
ערערת שוב? גם הפעם אפשר להחזיר את התיק לוועדה הכל יכולה. כך יגלה הלוחם לשעבר כי נאיבי לחפש סעד בבית המשפט, והוא עלול לבלות שנים במסלול הזה בין הועדה לבית המשפט. זהו לופ סגור, ואדם יכול להרגיש גולם במעגל שכוחות חזקים מסובבים אותו.

 

בשיחה שקיימתי עם אחד מבכירי משרד המשפטים (שמו שמור אצלי) שאלתי אותו: אם נניח כי הועדה של משרד הביטחון טוענת בפני בית המשפט שאין צלקת, והפצוע מצליח להביא כעד מומחה מטעמו את זוכה פרס נובל לענייני צלקות, את עמדתו של מי יקבל בית המשפט?

 

התשובה היתה חדה: עמדת משרד הבטחון.

מה שכן משתנה, הוא חשבון הבנק של האקס לוחם. המאבק להשיג את זכויות הנכה אינו זול. מדובר בעורכי דין, בחוות דעת רפואיות מורכבות – והכל מכיסך הפרטי. אמנם משרד הבטחון מחזיק "אגף שיקום", אבל האגף הזה מעמיד עו"ד כנגד הנכה. לעומת זאת אין לפצוע אפשרות לדבר עם עורך דין, לקבל חוות דעת כלשהי. מאוד סביר כי מי שמתעקש לקבל את אחוזי הנכות המגיעים לו יאלץ להכנס להוצאות כספיות גדולות בהיקף כזה, שגם אם יזכה באחוזים הללו, הם בהחלט עשויים לא לכסות את ההוצאות שהיו לו לצורך השגתן.
מסקנה של משרד הבטחון: מאוד כדאי להקשות, כי חשבון פשוט מלמד שלפצוע משתלם יותר לוותר על המאבק, מאשר לנצח בו. הרבה יותר זול לתת לו צל"ש.
 
התזה הרווחת במסדרונות הועדה היא כי מי שנפצע במלחמות "הנחשבות" – השחרור וששת הימים – יקבל פיצוי גבוה יותר על אותה פציעה ממי שעשה את הטעות ונפצע במלחמות העממיות יותר. הסבר אפשרי לתופעה הוא השינוי הרכב החברתי של הצבא. בספרם "מצבא העם לצבא הפריפריה" כותב יגיל לוי  על פינוי מקומם של אנשי מלח הארץ ושאר התבלינים מהיחידות הלוחמות וכניסתן של שכבות חלשות יותר ונחשבות פחות. גם המלחמות הן פחות קונצנזואליות ופחות הכרחיות. השילוב בין אנשים חסרי עוצמה ומלחמות חסרות יוקרה מייצר בשר תותחים זול יותר. אז למה לפצות אותם באותה מידה?