אנטישמיות כלפי נשים

לאה גולדברג כתבה ביומנה שהאשה תופסת אצל גברים, את מקומו של היהודי אצל אנטישמים. נכון, לא אצל כולם, לא כולם אנטישמים. אבל אנחנו, שבאנו ארצה כדי להקים את מדינת היהודים, כך הטיפו לי בבית הספר, ניצלנו מכל אלו. כאן לא תהיינה התנכלויות מנת חלקנו. כאן לא יהיה 'תחום המושב' – זה המקום אליו מוגבלים היהודים והאיסור לחרוג ממנו, כאן לא תהיינה מכסות בקבלה ללימודים, הכל פתוח לכולם, כאן לא יהיה צורך להסתיר סממנים של תרבותנו, לא נספוג אלימות מילולית ופרעות כפי שספגו אבותינו בגולה כל אימת שההמונים זעמו ש"הכל בגלל היהודים". כאן יחושו כל ילדי הכיתה חופשיים, יוכלו להסתובב בכל מקום, לבטא את אמונתם ואת דרכם, ובלבד שלא יפגעו בזולתם.

 

שנים של הטפה, ואף אחד לא טרח להודיע לנו שכל זה טוב ויפה, אבל לא כולל בנות. אחרי שלמדנו מפי הורינו לקום באוטובוס במצוות "והדרת פני זקן", הסתבר שזו הנחיה מיותרת לגמרי, כי אם נתיישב יהיה מי שיקים אותנו, תוך גידופים ואיומים, וידחק אותנו לירכתי האוטובוס. ירכתיים זה המקום הנכון לנו גם באירועים מיניים סוערים, דוגמת הרצאה של אבשלום קור בחיפה, או תפילה בכותל המערבי, שם יש רחבה נרחבת, מרוהטת בשולחנות ומפות, ובשוליים (או שמא בירכתיים) מכלאה צפופה לנשים. בקודש הקודשים הזה, הכותל, מוצבים מאבטחים חמושים שנועדו למנוע מטומעתן של הנשים לחצות (רחמנא ליצלן) את קו ההפרדה הגזעני. עד כאן יהודים, ומכאן ואילך יהודיות.

 

שטח נקי מיהודיות ונשים אחרות, זהו המרחב הציבורי המצטייר בישראל. שימו אותן מאחורי חומות, לא רוצים לראות, לשמוע, לתת להן חלק בפרהסיה. גברים בישיבה, נשים בנוגה. גם בבית יש הפרדה, נשים במטבח. ובכל זאת יש אינטראקציה, זה קורה בחדר השינה. מה לעשות, מצווה. אחרת לא היינו עושים עירוב מינים שכזה. ויש בכל מיני תנוחות, השם ישמור.

 הקם להפרידך, השכם להפרידו

 

יש גברים שממש נגד ההפרדה. ויש בהם אנשי צבא שטוענים שהאיום הזה מסוכן מהאיום האירני. אבל באמת, הוא מגזים. מה, אצל מי לא נותנים לנשים להסתובב בכל מקום, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש בית דין דתי, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש נשות טאליבן? ככה שהמצב לא חמור כל-כך. עוד יש לאן להתקדם.

ואני אומרת: למה לעצור באמצע הדרך? אם הפרדה, אז בואו נעשה את זה עד הסוף. אתם לא רוצים לראות אותנו ולא לשמוע אותנו, זה כלום לעומת כמה שאנחנו לא רוצות לשמוע אתכם. על דברי ההבל והבעיות שלכם לעבור בין נשים וחמורים (מה יש לכם חמורים בחצר? או בישיבה?) לא רוצות לראות אתכם על החליפות השחורות המיוזעות בקיץ והעיניים הספוגות פורנוגרפיה. לכו, תמצאו לעצמכם אי בודד, תממנו לכם רבני עיר ורבני כפר ואפילו רבני ועד הבית, ורק תפסיקו לענות את התרנגולים בפרהסיה או בהחבא.

תנו לק.ג.ב לחסל את השמאל בדרך הקצרה

למה צריך גם את חוק החרם וגם ועדות חקירה לשמאל, כשיש ידע רב כיצד לחסל את הסמולנים בשיטה יותר יעילה?

 

זהירות. הצילומים המופיעים כאן הם של שמאלנים שהמשיכו בדרכם אל השמאל, למרות רדיפות הרשויות.

 

     

דאו אונג סן סו קי

 

רק אתמול התקבל חוק החרם, וכבר הוחלט על הקמת שתי ועדות לתחמון חקירת השמאל. ולמה צריך תחמון? הרי יש משטרה היכולה לחקור כל עבירה על כל חוק. אז זהו, שלא מדובר בעבירות. השאלה האמיתית היא איך לחקור שמאלנים ולמצוא אותם אשמים. הבעיה היא שמדובר באנשים שלא עברו על החוק, לא עסקו במעשים אסורים כגון ריגול, שיתוף פעולה עם אויב, מסירת מידע. הפעם מדובר ברצון  להוציא אל מחוץ לחוק אנשים שעושים דברים שמותר לעשות. אבל רק אותם, ויחד עם זאת לא להפריע לאחרים לעשות אותו דבר בדיוק.

פושקיןרוזה פארקס

בזק היום: כל האהבות תפוסות

אחד מהם

תקלה בקווי הטלפון. האם התוצאה היא מענה קולי ברשת הארצית המצטטת את שם ספרי "כל האהבות תפוסות"?

למשל, הסיפור שמעון בעד נאמנות:

שמעון בעד נאמנות

 

אהבה ונאמנות הולכות יחד. שמעון משוכנע בזה. אם הוא אוהב מישהי, אז הוא רוצה רק אותה, הוא לא מוכן להסתפק במישהי אחרת. הוא גם לא יכול, אפילו אם הוא משתדל בתום לב. סתם מישהי, מבחינתו כמאוהב, לא מספקת את מה שאהובתו האמיתית מספת. לכן הנאמנות מתרחשת מאליה. זה לא עניין של ערכים, הוא פשוט מסוגל להיות רק עם זאת שהוא רוצה.

 

את מי הוא רוצה?

השאלה היא, כמובן, את מי הוא רוצה. זה לא פשוט לדעת. יש המון נשים, ואחדות נראות מש טוב, וחלקן גם נחמדות כאלו שממש מתחשק ל… אבל לא באמת מתחשק לעשות את זה, אם זו לא היא, כלומר האחת שהוא רוצה.

נניח ששמעון פוגש את מלכה, למשל, ומשוכנע שהיא הדבר האמיתי, והוא אומר לה, ואז הוא פוגש מישהי אחרת לגמרי, בכל המובנים, ואין לו ספק שזאת, זהבה, אהבתו האמיתית, והוא אומר לה. בינתיים מלכה מגיעה ושמעון מנסה להיזכר אם הוא מעדיף אותה או את זהבה, וזה קשה, כי לכל אחת יש מעלות אחרות לגמרי, כאמור. ואז שמעון מצהיר שהוא לא יודע מה שנעשה איתו.

 

איך יוצאים מהסבך?

האמת היא שקשה לדעת בוודאות מי היא האחת והיחידה בשבילו, את מי הוא אוהב, כי הרי אין הגדרה מוסכמת לאהבה, ואפילו גדולי הפילוסופים לא מסכימים על כך, וגם המצאת הפסיכולוגיה לא פתרה את הבעיה. והנה דוקא ממנו, משמעון, נדרש לתת תשובה חד משמעית לאמור: את זאת וזאת אני אוהב, רק אותה.

 

חשיבות הדיוק

מאחר שמדובר באדם שמוכן להסתבך עם אשה אחת בלבד ברגע נתון, אסור לו לטעות. לכן שמעון מקבל ברצון עצות מזולתו, ואפילו מהנשים עצמן. אם מישהי אומרת לו "אתה לו אוהב אותי, כנראה" למרות שרק שעה קודם אמר לה שאותה הוא אוהב, מיד הוא שוקל את דבריה כאפשרות ריאלית ואפילו מחמיא לה "יכול להיות שאת צודקת. טעות שלי".

סוף סוף שמעון עיבד שיטת ניפוי הבנויה על הנאמנות הטבעית שלו: הוא יבדוק בזמן אמת מי עושה לו את זה. הוא יעשה להן אודישן.

 

השיטה

לפני שיחליט עם מי הוא מתכוון להכנס למיטה, הוא יכנס איתן למיטה – בשלב הזה רק באופן טכני, מבחינתו – יחבק, ינשק, יגפף – ואז הוא יראה אם היא מעמידה לו אותו.

אם כן – סימן שאותה הוא רוצה.

אם לא – סימן שהוא נאמן למישהי אחרת.

במקרה השני הוא גם יודיע, מצטערים, אבל אהבה זו אהבה.

 

איך הנשים מקבלות את זה?

ברור שהנשים מקבלות את השיטה באהדה, משתי סיבות: אחת, לא מדובר בעוד גבר שמזיין בלי הבחנה, אלא באחד שעוצר ממש לפני. ומוידיע שהיא לא עמדה באודישן, התפקיד כבר תפוס. שנית, נשים מאוד מעריכות גברים שנאמנים לאהבה, כלומר להן. אמנם כאן הנאמנות היא לא להן, אלא למישהי אחרת, אבל הן יכולות להעריך את זה באמצעות אנלוגיה.

ואם הן לא עוברות את האודישן?

אז אין מה לעשות. זה לא ששמעון, מצידו, לא ניסה, או לא רצה. להיפך, הוא רצה וגם עשה כמיטב יכולתו.

 

מתי להגיד?

שמעון, מצידו, מוכן להגיד להן כמה שיותר מהר שמדובר באודישן. אבל להגיד לפני, זה לא באמת אפשרי כי יש סיכוי שלא כל אחת תסכים להשתתף באודישן כזה. בכלל, יש סוג של נשים שאינן מוכנות להשתתף באף אודישן, אפילו אם הן הנבחנות היחידות, וזה סיכון ששמעון אינו יכול לקחת.

אם זו האחת והיחידה שהוא מחפש, גם אז אי אפשר לומר לה מראש, כי לא כל אחת תתלהב לדעת שזכתה בתפקיד באודישן. לכן, ורק מפאת חשיבות המימצא, חיוני לשמור את פרטי ההליך בסוד מפני המשתתפות, כמו בקבוצת ניסוי רפואית, כשאי אפשר לגלות לאנשים שהם מקבלים פלצבו.

 

ההפי-אנד

היתרון הגדול בשיטה של שמעון הוא, כי אחרי שהוא מנפה את כל הנשים בעלות המעלות, הוא נשאר עם האחת והיחידה, אהבתו האמיתית. ככה חוסכים לבטים.

כמובן, מלבד השאלה, שמא מלכה, האשה שעשתה לו את זה, לא עשתה לו את זה באמת, כי בדיוק כשהוא היה איתה, הוא חשב על זהבה, מכאן שאהבתו בעצם היא זהבה, למשל

קומי לך, רעייתי יפתי ולכי לך

 

 

לא רק ההגדה היא טקסט החופש והאביב של פסח. גם שיר השירים. אבל בעוד ההגדה היא טקסט לגברים בלבד (כנגד ארבעה בנים) שיושבים כל הלילה (כולל רבי טרפון) עד שבאו תלמידיהם ועד שנשותיהם גמרו להכין את השולחן ערוך; שיר השירים משחרר את הניצנים ואת התשוקה האנושית. ואפילו את הנשים הוא שולח לחגווי הסלע, להסתתר ולהתגלות, לשמוע ציוץ והמיה, להיות אפופות ריחות הפריחה והלבלוב.  כמסופר: 

שיר השירים

פרק ב
קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. 

יא כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. 

יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. 

 יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ;

קוּמִי לכי (לָךְ) רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ.  {ס}
יד יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: 

כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.  {ס}
 

את ברכת החג הזאת קבלתי מד"ר דרור גרין, בפיוט השבועי שהוא שולח
 
 
וכמצוות חג החירות אני ממהרת להפיץ אותה לכל אחת ואחת מהנשים הכלואות, מאונס או "בהסכמה": קומי צאי מירכתי האוטובוס, מעזרת הנשים, מאימת המפקדים, קומי צאי אל המרחב הציבורי.
כי קולך ערב, ולכן יש החוששים מפניו, אבל קולך ערב ומראך הנאוה נעימים לא רק לכותב שיר השירים, אלא לך עצמך. הכל שלך, הניצנים, התאנה ופגיה המבשילים, ריחות הגפנים. וגם אם תסתתרי לרגע בחגווי הסלע, זה רק כדי להמצא ולהתגלות במלוא קסמייך.
 
 

קרמסקוי איוון, נערות בשדה פרגים

 
חג אביב וחופש גם לנשים בכל המרחב הציבורי.

זכות ההתבכיינות וירון לונדון

עשו לי לקחו לי – אתה נדרש להתאפק. ובעיקר את נדרשת. מותר להתלונן במשטרה או לבכות לכרית, אבל בשום אופן לא להתבכיין. כלומר להתראיין בתקשורת, להכפיש, לפרט ולאלץ את האנשים ההגונים להיחשף ל ק ר ב ן.
כך עולה למשל ממאמרו של ירון לונדון השבוע בידיעות אחרונות. הוא, אושיה גברית שכמותו, התמודד עם ההשמצות על יצחק לאור, ובתבונתו המוסרית היוקדת לא נכנס (או שמא בהקשר זה לא חדר) לעבי הקורה, והניח ליצחק האמור. את האינטשים שיש לו בעיתון הנקרא ביותר בישראל הקדיש למיגור התופעה המגונה של נשים מטרידות. הן מטרידות אותנו בבכיינות. בסדר, אז הטרידו אותך, אולי אפילו בגסות. אז מה? ירון לא סובל את הגרסה המתבכיינת של מוטרדת. אצלו היא תקבל שיעור באיך להיות קורבן.
אחרי הכל, מחמיא להן ירון, מדובר בנשים אינטליגנטיות, חזקות, ולדעתו שומה עליהן להתלונן במשטרה, או לתת לו בעיטה בביצים. בקיצור, שיתמודדו(!) (או שתתמודדנה) אבל שלא יזכירו לנו את מעשינו, או מעשי חברינו, בעלי עמדה וכוח אף הם.
ירון לא מפרט אם זה בסדר לתת בעיטה במקום אחר, או לנקוט בריאליזציה של המטאפורה "למשוך אותו באף" כפי שהדגים דוסטוייבסקי ב"שדים", נראה כי ירון אינו מקפיד באלו, אבל מקפיד על הסרת הקורבן מן המסך, סליחה, מסדר היום. ועוד הואיל ירון להכנס לויכוחים מה יותר גרוע, אונס או דקירה בצלעות. אני לא זוכרת בוודאות האם הוזכרה הצלע המסויימת שהוצעה כאלטרנטיבה, אבל כדאי להזכיר בהקשר זה שהאשה בכלל היא רק צלע, אז ברור שהדבר אכן דומה.
ובכל זאת הייתי מצפה מיָרון, אדם אינטליגנטי גם הוא, לא להסתפק באמירה דידקטית. הרי הוא וודאי מבין את חשיבותה של הדוגמא האישית. יתכבד ויוטרד מינית ע"י גבר גדול וחזק ממנו, לבחירתו (זה לא מוכרח להיות לאור, אפשר גם הקצב בשכונה שלי או כל אחד לפי טעמו), ואז, אחרי שהמטריד יכנס לחדרו של ירון, ינעל את הדלת, יעשה בו מעשה סדום ואף במעשה עמורה לא יבחל, מרגע זה צריך לצלם למען תלמדנה כולן: האם יקום מיד ויאוץ למשטרה, או יקום כארי ויניף רגלו הישר ללול הביצים של התוקף? או שמא יתכווץ על הרצפה ויחפש את המילים המדוייקות בכל רבדי הלשון לתיאור ההתרחשות?
למען ההגינות יש לומר שיָרון לא ראשון. הוא עוד חוליה בשרשרת מפוארת של גברים שרוצים למחות את עקבות התועבה. יש בהם מרחיקי לכת הטוענים "אילו זה היה קורה לאשתי/לבתי/לאחותי" אבל אף פעם לא "אילו זה היה קורה לי". כנראה שזה נורא כל-כך שגם המוח האנליטי ביותר מסרב להחדיר לתוכו.
 
אבל בואו נודה, הבנות נוקטות בתגובה פסולה. במקום להפעיל מהלך אינטליגנטי ומעודן כמו בעיטה באותו מקום שכבר הוזכר בשמו המפורש, הן בוחרות להתבכיין. מביש. מגונה המנהג הזה להתבכיין. כמו ירון לונדון, שמתבכיין על התנהגותן הבלתי נאותה של המוטרדות כקורבן. בבחינת "לא כך חינכנו אתכן להיות קורבנות".

נשים, גברים ומתי ה יצר רע

 
יש משהו מאוד לא הוגן מצד היצר הרע. הוא מרשה לעצמו לפרוץ גדרות דווקא בחברה שעושה כה הרבה כדי לגדר אותו. היא לא מסתפקת בהפרדות הלכתיות, אלא מקימה גדרות פיסיות ממש, ממש שלמת בטון וברזל, בבתי ספר, בבתי-כנסת, בבתי-מדרש, בכותל המערבי (9 גדרות במקום הקדוש הזה). ועוד מגדרת את חוף הים, את האוטובוסים, את בריכות השחיה (מקוואות).
למעשה, החברה הזו מוכנה לעשות הכל כדי לגדר נשים. מומלץ להן שלא להראות בפני גברים, ובכל מקרה לא להראות ביפעתן כגון שערן הטמא, ולא לגעת בגברים אפילו אם הן נשואות להם אלא בימי פרו ורבו, וגם זאת אחרי ששטפו היטב את הטומעה.
אבל היצר הרע הזדוני מצא שאין צורך לעשות עיניים מבעד לגדר (ההפרדה) וגם לא לחכך ירך בירך בדרך לירכתי האוטובוס. אחרי הכל היצר הזה עתיק מאוד, הוא היה רע כבר בתקופת אפלטון והתלמידים האתלטיים בתיכון של אתונה. אחרי שקרא את "המשתה" והתבונן בעניין במתרחש בין עמודי האיצטדיונים בין נערים רכים ופילוסופים נערצים, אמר היצר הרע לעצמו "למה לא?", וכך עבר כשגרת חיים בפנימיות, בבתי-סוהר וגם אצל אנשים שפשוט מעדיפים את השיטה הזו.
זה מה שחשבנו עד היום. מסתבר שהיצר המדובר יותר ערמומי ויותר חזק מתורת ישראל-עם ישראל-ארץ ישראל. ועוד מסתבר כי שומרי החומות נרדמו בשמירה. הם קבצו תחת קורת גג אחת ובתנאי קירבה אינטימית צעירים מדליקים עם מורים נערצים. סילקו את הנשים מכל האזור, והסתגרו בתנאי מלון עם מושאי היצר. ובשעה שטרחו על גידור נשים, אלו טרחו על היצר המדובר.
ולמה אני אומרת את כל הדברים הידועים הללו? כדי לא לפספס עוד הזדמנות לשחרר את הנשים מהגדרות: תעזבו אותן! אתם מסתתרים מאחורי גדרות עם מושאי תשוקתכם וכולאים אותן מעבר לגדר?!

מוקד הפריצות האמיתי

 

 

כבר שנים נושא מגזר קטן אחד בנטל הפרדת הפיתוי הנשי מבני האדם  וזה לא קל. צריך דבקות במשימה כדי להצליח ולטהר את כל השטח (בריבונות יהודית) מסממני הנשיות הפורצת כל גדר. כמו המאבק להסרת שלטי חוצות מהם ניבטות נשים יפהפיות, וטמאות לגמרי; יש אקטים של הקרבה ממש, כאשר שומר צניעות שכזה נאלץ לעזוב אולפן טלוויזיה משום שאיזו נקבה פוצחת בשיר כדי להדיח אותו מדבר הישר. תודו שזו הקרבה, לעזוב באמצע שידור, לאחר כל המאמצים שהושקעו כדי להגיע לשם. אלא שהמטרה כל-כך ראויה. כבר במקורות (לא שלנו, אמנם) ידוע ששירת הסירנות הורידה למצולות גברים רבים (אמנם מדובר בגברים יוונים עתיקים, ובכל זאת).
ויש גם גדרות הפרדה שצריך להקים (9 גדרות בכותל) וזה לא קורה מעצמו. וכמה צריך להלחם עם אגד ועם החילוניים המתעקשים לכנס לאוטובוסים בצורה מעורבבת, עד שעולה בידם להפריד את הנשים ולהסיטן אל מאחורי האוטובוס, כך שהגברים לא יעמדו, חלילה, בניסיון (אני מתנצלת על 'יעמדו', ומי שמתעוררות בו אסוציאציות שידע שזה בניגוד ליהדות האמיתית).
והנה תגלית מרעישה: הנשים משתמשות במדרכות! ולא זו בלבד, הן הולכות במדרכות שונות, ברחובות שונים, ואין אפילו צפירת אזהרה. אבל לוחמינו איתרו את הסכנה, ויצאו בקריאה:
 

 

עכשיו, אחרי שהגברים מסוגרים בישיבות והנשים אינן בשדה הראיה שלהם, נראה שהכל בא על מקומו בשלום. אבל דווקא עכשיו גיליתי שלמרות ההשקעה האדירה שלא להתפתות ולא לעשות מעשים מגונים עם נשים, יש מקום ששם זה קורה, ובגדול, ואפילו ללא מחסומים: חדרי המיטות!
מי היה מאמין, אחרי שהחוץ מטוהר, חדרה הסכנה אל הבית פנימה. לכן אני קוראת למשמרות הצניעות: יופרדו הנשים מהגברים בחדרי המיטות. לא תאמינו אילו מעשים מתרחשים שם.

 

 

 

ראיתי דתי ששמע אשה שרה, ולא קרה לו כלום

אריתה פרנקלין. קול באשה.

 

ההורים ישבו מול הבמה, והתלמידים דקלמו, שרו ועשו תנועות מגוכחות לכבוד יום הזכרון. ההורים היו זחוחים ומפוצצי אגו וראו רק את הטלנט הפרטי שלהם, שנראה להם סוליסט ענק, בלי להבחין בשלושים המשתתפים האחרים שהתרוצצו באותו להט כמו שלו.
ההורים המאוחדים מנטלית מחמת האושר, היו אמהות ואבות, אשכנזים ומזרחיים (שאז היו קרויים ספרדים), צעירים וכמעט קשישים, חילוניים וחובשי כיפה. כולם בארשת התמוגגות, מלבד מי שכעס על שילדו הרך לא קיבל את התפקיד שהוא ראוי לו. מי שהיה שם לא היה מנחש שהאב חובש הכיפה עובר בזה הרגע עבירה חמורה, וכשהבנות מצחקקות ומזייפות על הבמה, הוא עצמו חוזה, באותה שעה ממש, בערווה.
נכון, זה היה לפני שנים, בטרם פרוץ ההתנכלויות לרקדניות וזמרות באירועים ישראליים. להיפך, הארץ מלאה ריקודי-עם חושפי רגליים יחפות וחגיגה לא נחשבה לחגיגית בלי ברכה צפירה או שושנה דמארי או זמירה אחרת.
מראית הפנים הזו גרמה לי לגדול בבורות נוראה. אני מתוודה שכלל לא עלה בי החשד שאני נתונה בעיבורה של הוויית פריצות נוראית, בפרהסיה מושחתת שדינה חמור ורק רב ישורנו. נוכח עיני התמימות נהנו ההורים הדתיים של רבקה יחד עם השכנים הדתיים מקצה הרחוב אפילו מבמות הבידור של יום העצמאות ושילבו מראות זימה כאמור עם ציונות מתפרצת ואמונה פנימית.
גם כשהתחלתי להבין דבר או שניים בענייני ערווה לא הבנתי כמה מזעזעת הפריצות הווקלית תחת כל עץ רענן. נשים הפקירו את ערוותן לרבים כשפצחו בשירה בציבור עם טיול ביה"ס, בימי שישי בתנועות הנוער, ברדיו ואפילו, רחמנא ליצלן, הן נועזו לשיר במקלחת. להגנתי אני טוענת שלא יכולתי לדעת, שכן, הגברים הדתיים שהאזינו לשירה לא הראו סימני עוררות מינית יותר מגברים אחרים, ויותר מגברים נוכח נשים שאינן שרות. אם לדייק, רק אצל אחדים התחולל שינוי פיסיולוגי המעיד על כי האיש עומד בלב הבעיה. רק לעיתים, בצר להם, היו שנאלצו להצמד לגוף נערה באוטובוס כדי להפיג את הערוותיות הנודפת מהשירה שזה עתה ביצעה במקלחת.
אבל בחלוף הזמן התעשתו שומרי הצניעות, והבינו שאין מנוס, יש הכרח להלחם בתופעה הפושה בכל פה שר שירים. צריך למנוע מהנשים לשיר בקול רם במקומות ציבור. ולכן ביקשו מהן לכסות את הערווה בכנסת ולעוף מהמקהלה.
 
נציגי אלוהים עלי אדמות עוסקים כבר שנים בטיהור בית המחוקקים הידוע בכינויו כנסת ישראל. מסתבר כי בשעה שרבים מקריבים את חייהם באוהלה של תורה, אחרים נמנעים ממגע הקדושה ומתגייסים לכנסת. שם הם מחדירים רשימות שאינן מחדירות לתוכן נשים.
למרבה הצער נאלצים גיבורים אלו להסתופף באולמות השיש הכנֶסֶתיים (כנסת, להבדיל מכנסיה) יחד עם נשים יהודיות כשרות ואחרות שאינם מכירים ביהדותן מחשש פרבוסלביות, והללו גם הללו נשים נאות עד מאוד, אבל בעזרת השם ישתבח יעלמו אלו מן ההיכל ורק גברים קדושים ייצגו את הקדוש ברוך הוא, שלדעתם הוא זכר.
והנה מסתבר שהערמומיות הללו מצליחות לפשות בכל מקום. הן מתגייסות אפילו לצבא היהודי היחיד בעולם, ונותנות שם את קולן הטמא. אז מה נותר לחיילים הקדושים לעשות? כמובן, לעזוב את המקום!
אבל אנו לא נחדל להתפלל כי שמו ישתבח יסייע לטוהר המחנה ולהשמת כבוד בת המלך בבית פנימה, ואולי אפילו בצינוק. יש לקוות כי אם ידכאו אותן מספיק, אולי הרצון לשיר יעבור להן מעצמו.

מי יכול לענות לטלפון בלילה? רק בנות!

 
פתאום לא משנה מי יותר חכם, מי יותר מוכשר, מי יודע אנגלית, הסוגיה הקובעת בבחירת ראשי ממשלה ונשיאים היא: מי יודע לענות על טלפון בשלוש לפנות בוקר.
הבה נפרק את השאלה ונבין מה בעצם נדרש כאן: מיומנות גבוהה במענה טלפוני; שינה קלה; גישה מתמדת לקו ויכולת לזנק ולענות בכל מצב.
דבר אחד ברור: זה לא יכול להיות איש צבא. שהרי הזן הביולוגי הזה כמעט ולא הורגל לענות לטלפונים. עד הגיוס הוא גר בבית של ההורים, ולכן השיחות החשובות (על בטחון וכלכלה, בנק ומשטרה) נענו על ידי הבוגרים. אחרי הגיוס נפתח בפניהם עולם חדש, בו הסתבר כי אין צורך לענות על טלפונים, בשביל זה יש בנות. ולא שמזלזלים בבנות וטוענים שהן טובות רק לזה, לא. הן מצויינות גם כשצריך קפה. פלא אבולוציוני כזה, איך הזן הקרוי בנות יודע כבר משחר הגיוס לחסוך לבחורינו המצויינים את שיחות הטלפון. יש להן טריקים משלהן "המפקד בישיבה" "המפקד אצל המפח"ש, המפל"ג או המפעל הפיס". הן יודעות להתמודד עם טלפונים באופן שהמפקד משתחרר ועובר  מהצבא ישר לכנסת ושם יש משרד עם פקידה אזרחית, שגם היא חוצצת בינו ובין המתקן המצלצל והמחייג.
וזאת לדעת, שבנות, גם ללא זרועות הבטחון, יש להן מתת אל בנוגע ליכולתן הטלפונית. מי לא מכיר את התקשורת המשפחתית, כאשר אחד הילדים מתקשר הביתה והאב עונה (קורה, קורה) והוא מיד ממזער נזקים ופולט ביעילות:  "הכל בסדר. קחי את אמא" וכבר האפרכסת בידיה האמונות של האם, ויש לשער שהשיחה עשויה להתארך. כך מגלה לפעמים אבי המשפחה "מה, באמת? היא אמרה שהיא בדרך לאוסטרליה? אבל דיברתי איתה והיא לא אמרה כלום!"
בתפקידם כאב, כבן זוג, כמנכ"לים של חברת הי-טק או מהנדסי חשמל – טלפון אינו חלק מהפיזיונומיה של הגבר.
לכן צריך לשקול בקפידה מי כדאי שיענה על השיחה החשובה בשלוש לפנות בוקר. נניח שאשתו של אסד מתקשרת כדי לומר שהוא השתגע, לקח מטוס ובעוד שעתיים ינחת כאן כדי ללחוץ את ידנו הקולקטיבית ולהשכין שלום אמת קיצוני. ונניח שיענה לו איש הצבא המיומן שלנו, שאינו מפסיד שניה. אסד? כבר ידו השניה מזניקה את מטוסי חיל האוויר, ידו השלישית מגייסת מילואים ומוחו הקודח מנגן על הפסנתר את שיר הנצחון. כן, האיש שלנו לא יבזבז זמן על שמאל טוק.
אבל הבחורה שבחבורה? היא עוד תחליף חוויות עם הגברת אסד ובסופו של דבר תחליט על סמך הנתונים שאספה והתרשמותה מהם. ממש כאילו אינה יודעת שיש מי שעונה לטלפון, וזו המזכירה, ויש מי שיוצא לקרב, וזה אהוד ברק.

האם הם מקבלים שוחד או מוכרים שירותי ליווי?

 
רק שומעים בארץ שמיליונרים ומיליארדרים מעבירים כספים לגברים בצמרת הישראלית, וכבר מלחששים 'שוחד'. לא רק העיתונאים הסמולנים, אפילו מעצבי דעת הקהל הידועים בתואר נהגי המוניות, ובראש כל אלו פמליה מרשימה של זרועות החוק החסונות: משטרה, פרקליטות, יועץ משפטי והשר הלא מתערב לבטחון פנים. אכן, סוגיה לאומית, האם הגברים ממדף התבלינים (מלח הארץ) לקחו שוחד, והאם נתנו תמורה.
זוהי חשיבה מקוממת! תארו לכם שבמקום גלריית שוחרי הסיגר וועידות הנשיא היתה לנו שורה של מנהיגוֹת. ולא סתם, אלא צעירות, נאות וספורטיביות. ותארו לכם שהן היו מוחזקות כל השנים בכספי הדודים סם (מעין שוגר דדי בעלי לב יהודי חם). האם היינו קופצים למסקנה שיש כאן עניין של שוחד? האם היתה אופציית השוחד בכלל עולה על דל מחשבתנו?
כנראה שלא. אנשים שניסיתי לספר להם על "מנהיגות ישראליות חטובות הנמצאות על הפיי רול של מליונרים מאמריקה" מיד הגו בקול ובלא חשש את הסברה "נערות ליווי".
תתביישו, גערתי בהם. אין כאן תשלום על מין. הן רק מתלוות אליהם לאירועים בעולם, משכנים אותם במלונות פאר, קונים להן בשמים, תכשיטים ושאר פינוקים שנשים נהנתניות אוהבות. והכל, רק כי המיליונר שלנו אוהב לעשות קצת שואו-אוף, להראות שיש באמתחתו יהודיה כשרה ומנהיגה ציונית במידות הנכונות.
זהו, אמרו לי, נערות ליווי.
באמת גועל נפש של חשיבה. הרי אילו היה מדובר בגברים לא היו מעזים להעלות על דל השפתיים רעיון משפיל כזה. כנראה היו משדרגים אותם וטוענים – שוחד!