ארכיון קטגוריה: נשים

אונס בהסכמה

 
"היחסים היו בהסכמה" אומרים עורכי הדין, כך טוענת גם שורת הגברים שחדרו בזה אחר זה לאשה אחת, בדירה בירושלים. מדובר בבני אותו מין השרים בחדווה "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת". כלומר, כשאת אומרת לא מסתתר שם איזשהו כן חבוי, בבחינת פנינה לשונית רווחת אחרת "רוצה אבל פוחדת" כמאמר המשורר (לא המשוררת, כמובן): "כי את אומרת לא כל-כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מכן".
בעוד ה"לא" חשוד מיסודו, ההסתמכות על "בהסכמה" לא מחייבת אפילו אמירת כן. מספיק שהיא לא אומרת לא. ובאמת, מי יכול לחשוב על סיבה מתקבלת על הדעת למה אשה, הנמצאת בדירה בירושלים ומתנפלים עליה שלושה גברים, אולי שישה גברים, אולי שנים עשר, אולי ששה עשר, מי יכול לספור בנסיבות האלו, למה היא לא צועקת לא ומפעילה כוח להשתחרר מאחיזתם של החייל, השוטר ושאר העדר?!
האם טענת ה"בהסכמה" עובדת גם כאשר כנופיה מתנפלת על סוחר הנושא את פדיון יומו אל הבנק, ובלי להפעיל התנגדות מוסר במו ידיו את כספו לשודדים? למה לא צעק לא? למה לא החל להכות ולהזעיק עזרה?
כאן מדובר בכסף, וברור שהוא לא הסכים "באמת", אלא מדובר בהסכמה נסיבתית. ואילו האונס הרי היה על אשה, והן, כידוע, רוצות את זה. אז למה לא לעזור לבחורינו המצויינים?

נישואין בסימן קצב

 
תפאורה מלמלתית אי-שם באזור חופות שימשה רקע למצעד חברי כנסת, שרים לשעבר,  מנכ"לים, נהגים שלהם, מאבטחים שהציפו את סיפורי ה"מוכרחים לבקר בבר-מצוות וחתונות."
לא נורא, לא נורא, ניסיתי ללחוש באוזנַי מבעד למפלס הדציבלים מחורר עור התוף.
אלא שדווקא ברגע זה ראיתי שהכבודה הזו משחרת בתור לאחד האורחים: כן כן, שם ישב קצב, משה, כאילו כלום. והאחרים שיחרו לפתחו כאילו כלום. כאילו לא התקרב בכל הגוש הפיסי של נוכחותו לצעירות שהיו שבויות בלשכתו השלטונית. כאילו לא שלף את החלק הנימול מתוך הפגנת ידידות ודאגה אבהית לעובדת הרכה בשנים. ואושיות השלטון רכנו עליו, כאילו אינן מבחינות בקרבה לחלקים שלקחו חלק בארועים שאינם נידונים, משום מה. ולידו יושבת נוות ביתו גילה, ומעליהם מרחף הנהג של הוולוו, ולא נשכח את שני המאבטחים (האם הם שומרים שלא יהיה נחמד שוב לאף אחת?).
אחר-כך הגיע עיתונאי (בכיר או צמרת?) שהסתודד איתו והיו יחד כמין איור מפלצתי של חושך.
וברקע שורר הרב: קול חתן וקול כלה
אם כי על פי כל כללי הטקס, רק קול החתן נשמע, מבטיח בחגיגיות שהטבעת אכן שווה מחיר אשה, קול בוטח נישא בחלל כולו.
קול הכלה נותר מטאפורה עטויה בהינומה. היא היתה יפה ושתקה.
גם כאן קולה לא נשמע. (ממתי האשה היא צד להחלטות של חתן ושל נשיא?)

אונס? רומן? שקר?

 

היועץ המשפטי לממשלה התלבט בשאלה מה היה לנו כאן, אונס או רומן. המתלוננת א' לא נראתה לו אמינה, והוא לא היה בטוח איזו מהאופציות נכונה. האם מדובר באונס, שאז כפה את עצמו כבוד הנשיא על הצעירה הכפופה לו, בסוג של אלימות מינית, או שמא פצחו השניים ברומן רומנטי בתוך משכן הנשיא לישראל, והחליפו ביניהם דובדבנים, פתקים ורודים ונשיקות לוהטות?

בגירסת קצב, לעומת זאת, אין בעיית אמינות. אין אמינות. הוא שיקר בודאות, כי לטענתו לא היה כאן עניין של מין או של רומנטיקה, אפילו לא החדרת יד חצופה לחלקים מוצנעים וגם לא שיטוטי לשון בחזקתה הפרטית של א'. היה כאן רק ליטוף ידידותי נוסח יומולדת.

במקרה כזה, כאשר צד א' אינו משכנע אותנו עד הסוף, ואילו צד ק' משכנע אותנו לחלוטין שמדובר בגירסה שקרית,  ברור שיש להעדיף את גרסת הקצב. אחרי הכל מדובר בנשיא, בעוד א' היא סתם צעירה, ואלו – כידוע – פרובוקציה מהלכת, ומצווה להטרידן.

 

 

 

תערוכה, שיר ועצרת, תוך כדי סחר בנשים

עצרת ארצית
ופתיחת תערוכה של קורבנות סחר בנשים
לזכרן של ארבע מקורבנות הסחר בנשים למטרות זנות אשר נכלאו ונרצחו בשריפת המכון
ברחוב גולומב
 
ביום חמישי 16 באוגוסט 2007
בשעה 19:00 ברחוב מטלון 70 בדרום תל אביב
 
 
מארגנות
 
תנועת אחותי – למען נשים בישראל
"מעגן" מקלט לקורבנות סחר בנשים
מרכז ברבור ירושלים
ותושבות/י שכונות דרום תל-אביב-יפו

לוח זמנים:
 
19:00 – טקס זיכרון, הדלקת נרות  ועצרת מחאה
 
בהנחיית:
דורית אברמוביץ' –  כותבת, מרצה ופעילה פמיניסטית, רכזת פרויקטים בארגוני נשים, מחברת הספר "המלך עירום- גילוי עריות במבט פמיניסטי"
 
בהשתתפות:
אסתר עילם –  ממייסדות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית והקואליציה למאבק בסחר בנשים
גילה לוזון – פעילת שכונת פלורנטין ובתנועת אחותי
דבי לרמן –  פעילה פמיניסטית בתנועת נשים לשלום
יהודית אילני –  פעילה פמיניסטית וחברתית, החצר הנשית, יפו
רינת דוידוביץ – מנהלת  "מעגן"- מקלט לקורבנות סחר בנשים
 
פתיחת התערוכה  "עייפה בובה זהבה"
יוצרות התערוכה הנן נשים אשר נסחרו והוקרבו למטרות זנות בישראל בשנים האחרונות. חלקן מתגוררות ב"מעגן", חלקן קיבלו אשרה לשנה בניסיון "להשתקם" בקהילה וחלקן הוחזרו לארצן
 

 

 

כל הכבוד לנשים/ אורה לב-רון
 
כל הכבוד לנטלי ושולה, זה בְעניין הסחר
בנשים הן אומרות בַּטלפון, הן מתקשרות
לִרְשִימַת הַתְּפוּצָה, מתקשרות לזהבה
גלאון, שולחות מיילים, שולחות
הַסעות, מודיעות בַּעיתון מצלמות,
מדממות, מחממות
 
כל הכבוד לנו, שֶׁבָּאות לַהפגנות, נושאות
שלטים, נוסעות אל מול
הכנסת, המשטרה, לא מאמינות שזה
קורה, שזה קרה, גם האשה
אדם, לא תרצח, לא תסחר
בם.
 
מסביב שומעים כל הכבוד כל הכבוד. מערכת
חסונה של סחר-משטרה-משפָּח-לָקוֹחַ-מפגינות
כל הכבוד.כל הכבוד למי? לכן שארגנתן, לכן שהגעתן
לכן שלא שותקות, וכמובן,
לכן נשים צעירות מרחבי העולם
שמגיעות לכאן ונסחרות, כי בלעדיכן
באמת כל הכבוד הזה לא היה אפשרי
 

 
 

למה היא חזרה, והתקשרה, ועבדה אצלו?

שואלים ושואלות, תוהים ותוהות. כאילו המתרחש בנפשה של המוטרדת חייב להתנהל לפי הכללים של ספר החוקים.

וזה הזכיר לי סיפור שכתבתי והופיע בספר "כל האהבות תפוסות": מין מתיקות מחרמנת

המודלית השוודית

אחרי שנים בהם סבלו השוודים ממדינת רווחה שמאלנית, חל מהפך והשלטון עבר לימין. והנה מסתבר כי העם השבדי לא הולך שולל אחר ימין קפיטליסטי מאחז עיניים. להיפך. לא עברו ימים אחדים וכבר התפטרה שרה אחת
לאחר שנהגה כמצוות הכלכלה הקפיטליסטית, ועשתה ככל יכולתה שלא לשלם מסים ובכך לתמוך, ללא כוונת זדון, בקיום מדינת רווחה. שהרי כדי לשלול את הרווחה מתושבים רבים ולהוריד אותם אל מתחת לקו העוני, לפי המודל הישראלי, יש להביא תחילה את קופת המדינה למצב של שינוי כיוון הזרימה של הכספים: במקום לקחת מסים מהעשירים ולהזרים לספריות ציבוריות, בתי-ספר, קרנות מחקר, בתי-חולים, יש לקצץ חינוך ובריאות לעניים ולהזרים את הכסף לעשירונים העליונים. השרה הטריה הבינה זאת מעצם השתייכותה לימין, ונקטה יוזמה אישית (צמד מילים הנחשב לשיא הפעילות האנושית במילון הקפיטליסטי). הטעות שלה היתה שלא הקפידה על הכלל השני: שלא להתפס! ובאמת, יש עורכי דין ורואי חשבון כה רבים שיכולים לעשות לה חישובים קריאטיביים המוכיחים שהיא ממש לא צריכה לשלם, להיפך.
לא חלפו עוד ימים ספורים, ושרה נוספת פרשה. גם היא לא שילמה מסים, והפעם: אגרת רשות השידור.
המודל השוודי השגור על פי הישראלים מגלה כאן אמת גדולה: אם כבר ימין, ואם כבר קפיטליסטים חזיריים – אז למה רק גברים?! מודל שוודי? אמור מעתה מודלית שוודית! כן, גם בישראל בה דומה שנגזר עלינו לחיות תחת שלטונה של כת מושחתת תחת חקירה, למה לא נשים? מה, אין נשים שיכולות לקנות מתנות על חשבון המדינה לקרובי משפחתן? אין נשים שיכולות להעביר תקציב בלי לקיים דיון רציני? אין נשים שיודעות למכור דירה ביוקר לאחד התורמים? אין נשים שיכולות להוביל למלחמות הרות אסון?
לכן, אם כבר מדברים על שינוי שיטת המשטר ושורה של גברים בוחשים ומכוונים את החוקים החדשים לטובתם, אני דורשת מודלית שוודית כחול-לבן: ראש הממשלה יהיה קדנציה אחת גבר, וקדנציה אחת אשה, ו- 50% נשים בממשלה. דורושות שותפות מלאה בכל שלטון.

מושב החורף, משבים ערים

לקום או לא לקום
כשהנשיאיכנס למליאה?
יש ח"כים שמשמיעים איום:
אם קצב נכנס – אני דופק יציאה!
אחת מחברות הכנסת
בכלל לא נכנסת.
ח"כ צעיר מרגיש נבוך
והקשיש טוען שזה וואחאד ברוך.
אחת גורסת שזה גועל נפש
ושכנה לספסל משליך רפש.
ורק קצב מתעקש לנצל
את רגע החפות שלו
לפני שיורד עליו הצל.

פוסקי הדור, על קולקציית 2006

ושוב מפשפשים רבנים, פוסקים ותלמידי חכמים במלבושיהן של נשים. כמה נוח וכמה חוזר חלילה לצאת למאבק לריסון היצר המיני (ה"רע" כפי שהם מעידים על עצמם) ע"י הטלת מגבלות וגזירות על הנשים, המופקרות הללו שמעוררות את הגירוי מלכתחילה. וכבר הלבישו אותן חצאיות ברזנט קשות ולא נוחות, והנחיתו מעין לביבה סרוגה על שערן עטרת ראשן היפה, והסתירו את זרועותיהן הנחשקות שמשוררים הללו מאות בשנים, והתנכלו גם לפיאה הנוכרית שאחדים גזרו עליהן, והוציאו את הבגד האדום אל מחוץ לתחום – אבל בכל אלו לא די.
שהרי אם יפסיקו לגזור ולהטריד ולהקשות ולהתאנות לנשים וללבושן, מאין תמצא לפוסקי ההלכה האמתלא לעסוק במחשופים, שרוולים ושאר טקסטיל שמאחוריו מסתתרים חמוקים נשיים? פעם היה מזדמן פה ושם עיסוק בסרט שלא עבר צנזורה, ונגזר על רבנינו לצפות בו כדי לפסול כל פרט בנפרד. היום, כשאין צנזורה, רחמנא ליצלן, לא נותר אלא להמשיך ולדוש בכבשת הרש של הנשים הדתיות. מעתה לא רק שהן נאלצות להסתתר וללבוש דברים שאינם מושכים את הלב, אלא הן מועדות להטרדה מינית בחצאית: כל רב יפשפש ויבדוק כדי לקבוע כשרות. האם המכפלת תפורה בחוט נוכרי, האם הקפל מלטף את הירך, האם חגורת המותן מבליטה אותם איברים שהס מלהזכיר אבל אי אפשר להפסיק לחשוב עליהם.
ואנו קוראים: הרפו מן הנשים! הניחו לנו להתלבש בצנעת הפרט בלי התערבות ואם זה יהיה באדום, חשוף וקצר שאינו מקובל עליכם, הסבו את מבטכם, או צאו בסכי עיניים שיסתירו את היופי הזה.

ילדה קטנה, בואי רגע

והיא מתריסה "אני כבר גדולה!"
ובדרך כלל מזדמן מבוגר שמנצל את הרצון: אז תסדרי לבד את החדר; אז תבלעי את התרופה; אז תקראי את הספר עד מחר.
וגם הפעם אמרה בת השתים עשרה "כבר בת שבע עשרה".
אבל זה היה לאיש מהעבודה של אבא, חיל אויר, מבוגר בן תשע עשרה. מישהו ששומר עלינו.
"בואי הנה" אמר לה מיטב בנינו
"אני אראה לך משהו של ילדות גדולות"
והוא פלש למקומות שלא ידעה שיש בה. והיא גדלה וגדלה, בעצם הזוועה גדלה וגדלה, ואילו היא הצטמצמה והצטמצמה. היא היתה כזו קטנה. קטנטנה. מכווצת לכדורון קטן של אי אמון.
ואחר כך, שותתת כל משאביה הנפשיים, שפוכת חיות, בא חבר של בחורנו המצוין. וגם הוא רצה להראות לה מה זה להיות גדולה. והיא כבר היתה פעוטה מכדי פעילות רגשית. ואחריו בא עוד אחד, ועוד אחד. שמונים ואחד נחקרים זכאים אחד אחד.
ושורה ארוכה של פרקליטים, ועורכי דין, ושופטים ומערכת, מלמדים את כולנו שיש חוק, והוא לא מחייב לומר שעשית לה דברים כאלו כי אהבת אותה, או כי רק אמרת לה שאתה אוהב אותה, או אפילו השלית אותה באהבה, או אפילו היית נחמד באיזו דרך עקיפה. מספיק שאתה אומר שהיא אמרה שהיא גדולה, וזה מה שאתה עושה אם מישהי מספיק גדולה. או אפילו אם היא לא יכולה להוכיח שאמרה שהיא קטנה. ושכל היכולות המופלאות של בחורינו המצויינים מוכשרי חיל אוויר אינן מספיקות כדי לראות שיש כאן ילדה קטנה ומעשה זוועה גדול. לא מספיקות אפילו לחייל אחד לראות.
 
הסיפור העצוב אשר לא יאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית

שתי שרות בממשלה

 

היצוג העלוב של נשים בממשלה נשען על יצוג עלוב מאוד בכנסת עצמה. http://www.knesset.gov.il/mk/heb/mkindex_current.asp?view=3

17 ח"כיות במקום 60, חלקנו באוכלוסיה. אפילו מרצ, שבחוקתה משורינים 40% יצוג לכל מין (כולל נשים, אגב), הכניסה לכנסת רק אשה אחת ח"כ זהבה גלאון, מתוך רשימה של חמישה, וגם כשהיו לה ששה ח"כים. יתכן שיש איזושהי שיטה מתמטית לפיה בכל מצב 1 =40%. מי שיודע את המתמטיקה של האפליה מוזמן להסביר לי.

 

כשאהוד ברק הרכיב ממשלה השתתפתי בהפגנה בשער משרד ראש הממשלה, כדי שיוסיף עוד אשה לממשלה. כך נכנסה יולי תמיר לתפקידה כשרת הקליטה. עכשיו האופטימיות משתוללת: הנה לא הפגנו, לא מחינו, לא כתתנו רגלנו לירושלים, לא שפכנו נהרות של דיו – ויולי תמיר נכנסה לממשלה. שתי קדנציות עברו, שנים חלפו – והמסר חדר: אם יולי תמיר בפנים, יצאנו ידי חובת נשים.

 

מפתיע איך הפעילות הרוגשת הפמיניסטית והחברתית בישראל מדלגת בשקט על אחת התופעות מנציחות האפליה ביותר – מפלגות הנקיות מנשים. ש"ס ואגודת ישראל. שוב חוזר לתמונה היצר הרע המפורסם שאינו מתיר לגברים לשבת במחיצת נשים. במקום להסיק את המסקנה המתבקשת ולהשאר בבית, הם משאירים בבית את האובייקט המשלהב.

האם "ישראל" היתה עוברת על סדר היום אילו היתה מפלגה המדירה מרשימתה דתיים? או אתיופים? או מזרחיים? או ערבים? רק נשים נראה לנו מתקבל על הדעת להפלות, וגם זאת, רק בשם הדת. או שמא הכוונה ב"ללא אפליה על רקע דת, גזע ומין" היא מעין קריצה, נשים נפלה, אבל לא נודה.

האם האפליה הזו חוקית? אם לא, הגיע הזמן לאכוף את החוק. ואם היא חוקית – יש לשנות את החוק, ומיד.

 

חוק נגד שוויון – איך אפשר לתת נקודות צדק?