ארכיון קטגוריה: עושים שינוי

אנטישמיות כלפי נשים

לאה גולדברג כתבה ביומנה שהאשה תופסת אצל גברים, את מקומו של היהודי אצל אנטישמים. נכון, לא אצל כולם, לא כולם אנטישמים. אבל אנחנו, שבאנו ארצה כדי להקים את מדינת היהודים, כך הטיפו לי בבית הספר, ניצלנו מכל אלו. כאן לא תהיינה התנכלויות מנת חלקנו. כאן לא יהיה 'תחום המושב' – זה המקום אליו מוגבלים היהודים והאיסור לחרוג ממנו, כאן לא תהיינה מכסות בקבלה ללימודים, הכל פתוח לכולם, כאן לא יהיה צורך להסתיר סממנים של תרבותנו, לא נספוג אלימות מילולית ופרעות כפי שספגו אבותינו בגולה כל אימת שההמונים זעמו ש"הכל בגלל היהודים". כאן יחושו כל ילדי הכיתה חופשיים, יוכלו להסתובב בכל מקום, לבטא את אמונתם ואת דרכם, ובלבד שלא יפגעו בזולתם.

 

שנים של הטפה, ואף אחד לא טרח להודיע לנו שכל זה טוב ויפה, אבל לא כולל בנות. אחרי שלמדנו מפי הורינו לקום באוטובוס במצוות "והדרת פני זקן", הסתבר שזו הנחיה מיותרת לגמרי, כי אם נתיישב יהיה מי שיקים אותנו, תוך גידופים ואיומים, וידחק אותנו לירכתי האוטובוס. ירכתיים זה המקום הנכון לנו גם באירועים מיניים סוערים, דוגמת הרצאה של אבשלום קור בחיפה, או תפילה בכותל המערבי, שם יש רחבה נרחבת, מרוהטת בשולחנות ומפות, ובשוליים (או שמא בירכתיים) מכלאה צפופה לנשים. בקודש הקודשים הזה, הכותל, מוצבים מאבטחים חמושים שנועדו למנוע מטומעתן של הנשים לחצות (רחמנא ליצלן) את קו ההפרדה הגזעני. עד כאן יהודים, ומכאן ואילך יהודיות.

 

שטח נקי מיהודיות ונשים אחרות, זהו המרחב הציבורי המצטייר בישראל. שימו אותן מאחורי חומות, לא רוצים לראות, לשמוע, לתת להן חלק בפרהסיה. גברים בישיבה, נשים בנוגה. גם בבית יש הפרדה, נשים במטבח. ובכל זאת יש אינטראקציה, זה קורה בחדר השינה. מה לעשות, מצווה. אחרת לא היינו עושים עירוב מינים שכזה. ויש בכל מיני תנוחות, השם ישמור.

 הקם להפרידך, השכם להפרידו

 

יש גברים שממש נגד ההפרדה. ויש בהם אנשי צבא שטוענים שהאיום הזה מסוכן מהאיום האירני. אבל באמת, הוא מגזים. מה, אצל מי לא נותנים לנשים להסתובב בכל מקום, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש בית דין דתי, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש נשות טאליבן? ככה שהמצב לא חמור כל-כך. עוד יש לאן להתקדם.

ואני אומרת: למה לעצור באמצע הדרך? אם הפרדה, אז בואו נעשה את זה עד הסוף. אתם לא רוצים לראות אותנו ולא לשמוע אותנו, זה כלום לעומת כמה שאנחנו לא רוצות לשמוע אתכם. על דברי ההבל והבעיות שלכם לעבור בין נשים וחמורים (מה יש לכם חמורים בחצר? או בישיבה?) לא רוצות לראות אתכם על החליפות השחורות המיוזעות בקיץ והעיניים הספוגות פורנוגרפיה. לכו, תמצאו לעצמכם אי בודד, תממנו לכם רבני עיר ורבני כפר ואפילו רבני ועד הבית, ורק תפסיקו לענות את התרנגולים בפרהסיה או בהחבא.

תנו לק.ג.ב לחסל את השמאל בדרך הקצרה

למה צריך גם את חוק החרם וגם ועדות חקירה לשמאל, כשיש ידע רב כיצד לחסל את הסמולנים בשיטה יותר יעילה?

 

זהירות. הצילומים המופיעים כאן הם של שמאלנים שהמשיכו בדרכם אל השמאל, למרות רדיפות הרשויות.

 

     

דאו אונג סן סו קי

 

רק אתמול התקבל חוק החרם, וכבר הוחלט על הקמת שתי ועדות לתחמון חקירת השמאל. ולמה צריך תחמון? הרי יש משטרה היכולה לחקור כל עבירה על כל חוק. אז זהו, שלא מדובר בעבירות. השאלה האמיתית היא איך לחקור שמאלנים ולמצוא אותם אשמים. הבעיה היא שמדובר באנשים שלא עברו על החוק, לא עסקו במעשים אסורים כגון ריגול, שיתוף פעולה עם אויב, מסירת מידע. הפעם מדובר ברצון  להוציא אל מחוץ לחוק אנשים שעושים דברים שמותר לעשות. אבל רק אותם, ויחד עם זאת לא להפריע לאחרים לעשות אותו דבר בדיוק.

פושקיןרוזה פארקס

 

ליתר דיוק, רוצים להעניש שמאלנים שמקבלים מימון מחו"ל, אבל לאפשר ל'אם תרצו', להתנחלויות, לדב ליאור, למדינת ישראל עצמה ולכל מאן דבעי  – לקבל כמה שיותר כסף מכמה שיותר גורמים.

וזה מציב שאלה קשה: איך עושים דבר רשע כזה, תוך שמירה על מראית עין חוקית? בשביל זה צריך ועדת מומחים.

 

הבשורה הטובה היא שדברים איומים כאלו כבר נעשו, ויש מהם המון ניסיון מצטבר. כמה בדיחות שמענו על התקופה הקומוניסטית ועל איסור חופש הדיבור. לא סתם איסור – די היה לומר משהו שנתפש כריאקציוני (במונחים שלנו, פוסט ציוני) – ונפתחו בפניך אופציות להעלם למשפחה לשנים, עבודת פרך בשלג, או מעבר לעולם שכולו עוד יותר טוב. על השיח המיוחד לתקופה ועל המארג השלטוני הרצחני והחונק העולה בתיאורי הפרוזה של בולגקוב ורבים אחרים אנחנו יודעים לא מעט. ממש כאילו היינו בוגרי הטראומה הסובייטית.

מי שחושב שברית המועצות המציאה את המשטרה החשאית ואת הגלות בסיביר, אינו אלא טועה. השיטה לא פרצה לעולם עם חיסולי הרופאים היהודים של סטלין, ולא עם הגליית 'קונטרוולוציונרים'.  מסתבר שהשלטון הקומוניסטי פשוט שמר על מסורת רוסית לאומית מפוארת, ששגשגה כבר ברוסיה הצארית. עוד הרבה לפני הצאר האחרון. גם הלפני אחרון. נדמה כאילו תמיד היה שם השילוב של משטרת מחשבות, עם מעקב אחר אזרחים בעייתיים שחושבים שלא לפי הקו הרשמי, שדרות רחבות של מלשינים, מעצרים סלקטיביים אבל נחושים, ושליפת העבריינים מתוך מרקם החיים אל הגלות. באחדים מהמקרים (מיליונים אחדים) אפילו בחיסול.

אפילו המשורר הלאומי הרוסי, פושקין, הוגלה ע"י הצאר אלכסנדר הראשון בגלל האודה לחירות (שליטים לא דמוקרטיים מסתייגים מחירות, בעיקר חירות המחשבה). לאחר מות הצאר קיבל פושקין את חסותו של הצאר החדש, ניקולאי הראשון. איך נותן צאר חסות למשורר? הוא פונה לראש הצ.ק. (הארגון החשאי שכולם רעדו מפניו) ומבקש ממנו לשמור על פושקין. ראש השירות שומר בדרך שהוא מכיר: צנזורה על כל אחד מכתביו, פתיחת כל התכתבויותיו עם סופרים רוסים בגולה, עם בני משפחה, ופתיחת תיק גדול עם כל הפרטים שעשויים להועיל להרשעה, אם יהיה בה צורך. וזה רק קומץ ממסכת הצרת צעדים שנפרשה על כל חיי המשורר.

והנה כאן, מדינה צעירה במזרח התיכון, עם ניסיון להיות דמוקרטיה – ממש כר נפלא ליישם שיטות שליטה מיובאות. ומיהו האלמנט המסוכן, שאמא רוסיה יודעת לזהות כה יפה? נכון, השמאל. מדובר באנשים שחושבים בעצמם, ויש להם השגות. שרים להם התקווה, והם לא עוברים לדום; אומרים להם ציונות, והם טוענים כיבוש; אומרים להם התנחלות והם אומרים חרם.  יחד עם זאת, צריך להודות על האמת, קודם ניסו בטוב. רק כשהתברר שלא הולך בשכנועים, והסמולנים מתעקשים לשמור על דעותיהם וגם לבטא אותן – רק אז הוחלט להראות מי כאן הבוס, ואיפה הכוח.

אז אולי יצליחו להכניס כאן אפס סובלנות לדמוקרטיה, ואולי זה יכשל. אם זה יצליח, אז רשעים יעלוזו תקופה קצרה, עד שמנגנוני הכוח יזדקקו לדם חדש. וזה יהיה דמם שלהם, של הנותרים. והרי כמי שמכיר היטב את השיטה, הם מכירים זאת מקרוב.

האם הם לא פוחדים? איך יש להם אומץ ליישם שיטה שאת זוועותיה הם יודעים היטב? ושיכולה להיפרע מהם עצמם?

כנראה שאין להם ברירה. דמוקרטיה היא לא השפה שלהם.

העובדים הם מחלה

הולכים קדימה. מתקדמים אחורה.

העובדים הם מחלה, צריך לעקור אותה מהשורש

יהודי לא מנצל יהודי (אם יש לו ערבי)

 

האחד במאי. חג העובדים. ישראל, מדינה טולרנטית והדמוקרטיה היחידה מסוגה, מאפשרת לעובדים לצאת בריש גלי ולהצהיר על הנטיות שלהם: הם עובדים. כאילו לא השתנה העולם, כאילו אין להם מושג שהנכון הוא לחיות על ההון ועל עבודה זולה של אחרים, הם מתייצבים בראש חוצות עם הניגון הישן: רוצים זכויות, רוצים להתארגן.

 ולא שלא ניסו כבר הכל כדי לגמול אותם מדרכיהם הרעות. שוב ושוב נרתמים אנשי עסקים ובעלי הון – אלו שמגיעה להם תודה שהם נותנים לנו לנשום חינם במדינה שלהם – כדי להפעיל תוכנית הבראה. כולם יודעים שתוכנית הבראה היא שם קוד לפיטורי עובדים ושליחתם לעתיד חדש ללא העבודה הממארת הזו. אבל הם, ממש כמו תאים סרטניים, גם אם נפטרת מהם במקום אחד, הם שבים ומופיעים מקץ זמן במקום אחר. וגם שם, במקום להסתפק בשכר רעב ולהגיד תודה, הם דורשים 'זכויות'. פתאום הם צצים עם דו"חות, מדברים על הזכות לתזונה, הזכות לדיור, הזכות לניידות. מאין כל הדו"חות האלו, אחרי שנים שכוחות השוק (שוב שם קוד, הפעם לגורפי הרווחים) שקדו על הדרה מחינוך והשכלה. מי הם הבוגדים שזכו בהשכלה ומעמידים אותה לרשות הדו"חות המפריעים, עוד מהמורה קטנה בדרך לעוד הון גדול.

ולשם מה הם עושים את כל זה? עבור הפרוטות העלובות וספיגת נוהגי האדנות של הבעלים אלו הקרויים מעסיקים? למען הזכות לקום מוקדם מדי בוקר, לעבור בדיקת נוכחות, נזיפה על איחור, או גרוע מזה שבח על דיוק, ובמקרים חמורים במיוחד אפילו זכייה בתואר עובד מצטיין על עבודה שזיכתה את המעסיק בהמוני מיליונים? לא מובנים, העובדים האלו. הרי הם מודים בפה מלא, בדו"חות שהם עצמם מנפיקים, שאינם מספקים לילדיהם את הצרכים הבסיסיים כמו מזון מאוזן, קל וחומר שאינם מעניקים להם בריאות כהלכה וחינוך ראוי. בינינו – כמה ילדי פועלים נוסעים מדי קיץ לסאמר סקול? לכמה מהם יש גישה לשר הביטחון ו/או ראש הממשלה לשעבר? כמה מבינים איך שעון יכול לעלות בסכום שאבא שלהם מסתפק בו לשנת עבודה שלמה?

 

אחת מאבני הנגף בדרך המלך הוא המיתוס הישראלי 'עבודה עברית'.  זהו פרק היסטורי בתולדות הישוב בארץ, הקורא להעדפת עבודה עברית על עבודה נוכרית. כמובן שמדובר בפראיירים ובורים שהסכימו לעבוד בעבודות שחורות, ממש כאילו לא היו יהודים. הטעות הפטאלית שלהם ניכרת כבר בבחירת המלים: הם כינו את העובדים-הזרים- שקַל- לנצל בשם הרומנטי 'נוכרים', ובכך שמטו את הקרקע מתחת ללגיטימציה של ישראלים רבים שהיו יכולים להתעשר על חשבוננו כבר אז, והפסידו שנים של חיי עושר עצום. ומי יפצה אותם על כך?

 אבל היום, במצעד האחד במאי שנדחק לשלהי אפריל, נראה כי סוף סוף נרשם תיקון: שורות שורות של עובדים ופועלים, הקרויים ערביי ישראל, שירטטו את קו העבודה. אלו הם מבצעי העבודה העברית. כי גם היום העבודה העברית היא שלנו, אבל היא מבוצעת (וגם זה רק כשמרשים להם) ע"י פועלים ערבים. בבחינת הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. הסיטואציה הזו הרבה יותר נוחה למוסר: הבה ננצל את הפועל, אחרי הכל הוא לא יהודי. נכון, אם אין ברירה, אז יהודי מנצל יהודי. אבל תודה לאל שיש גם ערבים בארץ הזאת.

הנה באה הרכבת

 

 

מי לא יכול להקים רכבת קלה/תחתית?! האם זהו המגזר הפרטי שאינו בנוי לספק תמורה, אלא רק לקבל כספים, או אולי זהו המגזר הציבורי, ששכח איך מקימים מדינה/תחנות כוח/תחבורה ויודע לעשות רק רגולציה של הזרמת כספים. הויכוח הזה שב ומתלקח כל אימת שמתברר כי שוב לא תהיה רכבת. למה? יש הרבה סיבות.

וכך, בעוד אנו מכלים כוחנו במציאת תירוצים בסוגיית העדר הרכבת, הנה כאן, ממש מתחת לאף, פועל נוער המנהרות. במרוצת השנים האחרונות הם חופרים בחריצות ובנחישות מנהרות. מאות קילומטרים, ויש אומרים אלפים, של מנהרות, מובילות סחורה בין שלוש מדינות. שוב ושוב. מאות, ואולי אלפי, צעירים מתמחים ומתמקצעים בחפירת המנהרות, תחת אש מטוסים ותחת החמסין הבלתי נסבל של יולי-אוגוסט ואולי גם ספטמבר.

 

נכון, גם במקרה של נוער המנהרות צפה סוגיית האחריות. גם במקרה זה יש המפילים את האחריות על ההנהגה הלאומית, ויש המצביאים על היזמים הפרטיים המעוניינים בנתיבי הברחה. טרם הושגה הכרעה בשאלה האם זה יותר לאומי או יותר כלכלי, אבל דבר אחד ברור – זו מנהרה. אלו גם אלו מסכימים כי יהיה בעל הסמכות אשר יהיה, מדובר בפרוייקט נרחב המתבצע במהירות ראויה לציון.

 

האם לא ברור מכאן החיבור המתבקש? הצעד הקטן שיחבר את המנהרה הגדולה עם הגעגועים לרכבת? האם צריך לומר זאת במפורש?

אם צריך, אז הבה נאמר ׁ(במפורש, אך בחשש): למה לא יחפרו העזתים רכבת תחתית לתל-אביב? ואז נוכל סוף סוף לממש את החזון הציוני:

 

הנה באה הרכבת

בואו ילדים לשבת

הקטר כבר מצפצף

לא יסע מי לא ישב

 

מי יודע. אולי ימים באים ונוכל להגיע עד כדי

בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת

 

תֵּאוּר שֶׁל מַאֲבָק

 
הֲמוֹן שָׁנִים הָיִיתִי צוֹדֶקֶת מִלֵּדָה
לֹא רְווִיזְיוֹנִיסְטִים עוֹד בְּפּוֹלַנְיָה
הֵם. מפא"י זֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ הַשִּׁלְטוֹן
מַשְׁחִית. רֶגַע
הַכִּבּוּשׁ מַשְׁחִית. רֶגַע, הַפֶּרִיפֶרְיָה,
רֶגַע, הַשְּׁכוּנוֹת זֶה הֲכִי דָּחוּף. רֶגַע
וּמָה עִם הַקְּהִלָּה? יַלְדֵי הַפְּלִיטִים זֶה
הֲכִי דָּחוּף. אֲבָל הַדָּם גּוֹעֵשׁ
בִּגְלַל נִיר. הוּא מְחַפֵּשׂ
צֶדֶק בִּרְחוֹב הַחֲבַצֶּלֶת
כְּשֶׁצָרִיך בִּרְחוֹב הַצּוֹצֶלֶת.
אֲנִי שְׁבָבִים? הוּא שְׁבָבִים!
לָלֶכֶת לְחֲבַצֶּלֶת, זֶה לִהְיוֹת הַמְּפַצֶלֶת
שֶׁל כֹּחַ הַצֶּדֶק. נִיר מְסֻכָּן. עִיקָר
הַמַּאֲבָק הוּא כָּאן.
 

אדלמן. מארק אדלמן

כבר בפולניה שלפני המלחמה היו שידעו כי גם בישראל לא תפסק המלחמה לזכויות סוציאליות.

חוט נמשך משם ועל פני העולם כולו, כולל אמריקע הנכספת, חוט של אנשי העבודה הקטנים שנאבקים בגביר המקומי או בתאגיד הגלובלי.

הם ידעו. הם התארגנו. הבונד. היתה להם הנהגה.

אתמול נפטר מארק אדלמן, האיש שחי "פשוט כך" כדבריו, וגם מת פשוט כך.
 
במאי 2006 פרסמתי ב"מארב" רשימה על האלטרנטיבה הפחות מוכרת, לציונות:

 

האם תנועת הבונד חוזרתה?

התנחלות היא הקיבוץ החדש

לפני הגיוס א' בלתה לא מעט זמן בדיונים על ההתנחלויות. האם צריך לפנות, האם אפשר לפנות, האם המדינה יכולה לקיים אותן, איך אפשר להגיע לפינוי מרצון, ולמה הן מכשול לשלום.
בצבא שרתה בחדר מזכירות באחד מבסיסי חיל אויר שם פגשה את ג' מהתנחלות בשומרון. הן לא דיברו פוליטיקה. אבל כשהגיעה הביתה אמרה א' לחברותיה: אין מצב שהם עוזבים את ההתנחלויות!
איך הגיעה לתובנה החדשה? האם החלה א' לראות צד אחר של המתנחלים? האם החלה לצדד ולו במעט בהתנחלויות?
 
חיי הנערות
האמת היא שא' נחשפה לצד אחר לגמרי. היא נחשפה לחיי נערות בנות גילה מחוץ לקו הירוק, ולתוכניותיהן לאחר השחרור מצה"ל.
"אתם לא מאמינים" אמרה א' בפליאה לכולם "איזה חיים משוגעים יש לבנות האלו. כל קבוצה תופסת גבעה, מקימה חוות סוסים, או זולה לעישון, או מקום לשמוע מוסיקה, או תופסים מעיין להסתלבט סביבו. המון שטח, רחוק מההורים, רחוק מהרשויות, רחוק מכל דבר. רק שלהם. אין כל הקטע המעצבן של מסגרת וחוקים על כל צעד ושעל. להיפך, אחרי שהם מגיעים למקום ומקימים מאהל, המדינה רצה אחריהם סוללת כביש, מחברת לחשמל, למים, שולחת חיילים להגן עליהם. מי יעזוב חיים משוגעים כאלו?!" הפיצה א' את הפאזה החדשה של האידיאולוגיה.
 
ילדי הקיבוצים
התיאור הזה מעלה על הדעת את הילדות בקיבוץ אפיקים בתקופה הקשה של ישראל, כפי שהיא מובאת  בספרו הנהדר של אסף ענברי "הביתה": "הילדות בחצר כנרת היתה, מצד אחד, רוטינה נמרצת של השכמות, השכבות, חפיפת שיער עד הקרקפת, גזיזת ציפורניים עד הבשר, סיורים מחשלים והתייצבות שבועית על המשקל, שאם התברר בה חלילה שהילד איבד חצי קילו, הוא הולעט לאלתר בשתי קציצות כל צהרים. מצד שני, בפרצות הזמן שהותירה הרותינה, שוטטו הילדים בחצר, התגנבו למחסנים, טיפסו על סולם השובך לראות יונים דוגרות, נשאו את עיניהם אל ספינת הצפלין הגרמנית ששטה בשמים כקישוא ענקי מפח, הלכו לדבר עם הסייח שנולד באורווה, ירדו לחפש סרטנים בין חלוקי החוף, […]  (ע' 72).
 
מייסדים ושולטים
באופן מפתיע, לכאורה, יש קווי דימיון לא מעטים לקיבוצים ולהתנחלויות. גם תחושת האדנות משותפת להם. לכאורה, מדובר בגופים מאוד פרטיקולריים, אבל בעלי תפיסת עצמם כמייצגים איזשהו כלל. דור המייסדים הקיבוצי חש כמייצג את האינטרסים החשובים ביותר של מדינת ישראל, ולכן הוא השאור שבעיסת הישראליות, ודור מייסדי ההתנחלויות חשים כנציגי ארץ ישראל, ולכן הם המשיח של העם היהודי. אלו ואלו דיברו על עם ישראל/מדינת ישראל, אבל בפועל הקימו גופים נבדלים שמיצגים אותם ארגונית. יש מועצת יש"ע, שהיא לכאורה מעין גוף מוניציפאלי, אלא שמדובר בשטחים שכלל אינם סמוכים. מעין עירית אילת-נתניה. הקיבוצים דווקא פילגו את הארגונים שלהם, למרות שכולם יצגו אותם אינטרסים.
גם הגיאוגרפיה שלהם דומה. יש מוקד האימפריה ההתישבותית ולה שרים ובשבחה מדברים. הקיבוצים קידשו את "העמק" שהיה חלום זוהר ואורה, והמתנחלים מקדשים את חברון שהיא צור מחצבתו. אלו הן שתי קבוצות מייסדים חדורים – כל אחד בדרכו – תחושת שליחות בבחינת אנחנו צודקים ולכן אנחנו שולטים.
דומה עם הקשר עם השלטון. אנשי מפא"י התארחו בקיבוצים, נציגי הקיבוצים שוריינו ברשימת המפלגה לכנסת, ובן-גוריון מינה אותם לתפקידים בכירים בבחינת "אנשינו". היום אפשר לראות את נציגי המתנחלים יוצאים ובאים במוסדות השלטון ואף מסבירים כיצד עושים יד אחת כשלכאורה אין שיתוף פעולה.
 
וכמובן, היו בחירות 77. המהפך. עד אז היו הקיבוצים שרויים באווירת חוד החנית של תנועת העבודה. מעין רצף מדיני-כלכלי שהשתרע מבנק הפועלים, להסתדרות, לסולל בונה.
בא המהפך ושינה את כיוון זרימת התקציבים, לא עוד הלוואות להקמת מפעל בקיבוץ, אלא תקציבים הזורמים להתנחלויות. מסתבר שמדינה לא נבנית רק ממגש הכסף, אלא גם מצינור הכסף.
 
צינור הכסף
המהפך ההתיישבותי גרף גם אוכלוסיות עירוניות לחלוטין. אנשים שלא היו להם חלק ונחלה בתנועת העבודה וודאי שלא בתהילת הקיבוצים, הפכו לאוהדי המתנחלים. לפתע נפתחה בפניהם האופציה לאמץ להם קיבוץ משלהם: אם עד היום אמרו לנו שההתיישבות האמיתית והציונות הטהורה מסומנות בתו תקן של הקיבוץ, אז עכשיו יש לנו תנועת התיישבות משלנו – ותו התקן שלה הוא ההתנחלות.
ולא לזלזל – נכון, אנשים שלא התכוונו להתישב מימיהם תמכו והצביעו בעד המתנחלים, אבל כך הרי גם היה בתנועת העבודה. טובי תומכיה לא אחזו טוריה מעולם מלבד לצורך צילום.
 
הגרף העולה של צעירים שעזבו את אירופה ובאו להקים קיבוץ סוציאליסטי הגיע לשיאים של גן-עדן ושלטון, אבל עם סגירת ברזי התקציב החל הגרף לרדת, והדור הצעיר חיפש לו נתיבים אחרים.
נראה כי גם ההתנחלויות, מעבר ללהט ולזכות להתיישב תחת כל עץ ועל כל גבעה רעננה, מתקיימות על צינור החמצן של התקציב.
 
כשהמדינה תמצא ערוץ חדש לכספנו, תִבּולנה ההתנחלויות. לא תתחולל דרמה, אלא יחל עידן של צעירים שהולכים לחפש גבעות ריקות במקומות אחרים. ג' לא תמהר לחזור לישוב המאוכלס באנשים שהפסיקו לקבל משכורת כדי להסתובב על הגבעות ולעקור עצי זית. מקום שלא ממהר לסלול כביש עוקף לכל שני קרוואנים, מקום שאין לו תקציב להוביל ילדים לחוגים ברכבים משוריינים. וגם עזיבת הקב"טים בעקבות הפניית התקציב לפיתוח "כיפת ברזל" לא תעודד אותה לשוב.
והיקיצה, כמו הקיבוצים שנדהמו לגלות נהרות של שנאה כלפיהם, תלווה גם אצל המתנחלים בתחושה הצור
ת שהם נשנאים ע"י רבים כ"כ זמן רב כ"כ. המתנחלים יגלו אף הם שהישובים שלא פרחו עם הקיבוצים, לא פרחו גם איתם, ושוב נשארו הרחק מאחור.
 
הדלתא של הצינור
ואולי יחושו אפילו מעודדי ההתישבות מכל שכבות האוכלוסיה ברחבי הארץ , אלו שתמכו כשההתנחלויות שעטו קדימה והם נותרו במקומם, שכבר באו על סיפוקם בתמיכה בהתישבות ציונית, ומעתה הם רוצים להפנות את התקציבים לבניית גן-עדן אצלם בישוב. שיהיה להם טוב גם בסתם ישוב נטול הילה אי-שם בארץ.
 
 

למה עדיף לא להצביע

 
הטלנובלה של הפוליטיקה מגיעה לשלב ההדחה: השחקנים של הפרק המיליונ'תלפים מקבלים המון שעות שידור כדי לשכנע יותר ויותר אנשים לסמס להם. הם רוצים לזכות במיליון.
 
שלא כמו משתתפי האח הגדול, מדובר במשתתפים בעלי כושר הישרדות של שנים. שוב ושוב הם חוזרים למסך, מתחלפים בתפקידים, פעם זה ראש הממשלה וההוא שר הבטחון, האוצר, המה-שלא-יהיה, ולפעמים ההיפך.
 
עכשיו, לפני הפרק הכי מכריע הנוכחי, אנחנו נדרשים שוב לסמס בפתקים האם אנחנו רוצים להשאיר את האיש על כנף המטוס שיכול להסתכל ליריבים בעיניים, אם בכלל הוא מסתכל בזולת, או באיש שהחדיר את העוני לקבוצות רחבות באוכלוסיה, או לגוון ולסמס דווקא לבחורה שבחבורה.
 
וכך נמלאים אמצעי התקשורת קריאות נרגשות "לכו להצביע", ממש כמו הפרומואים הדורשים סימוס "אם חשוב לכם שנעמה תשאר". אלא שבמשחק הזה, מי שהודח – לעולם ישוב. מי שזרקנו בעבר, חוזר בהווה, מי שזרקנו בעבר הרחוק, אורב לנו בפינה בעתיד. כמו ספחת, יש דברים שאי אפשר להתפטר מהם.
לכאורה, אומרים לנו דמוקרטים נרגשים "אם אתה לא מצביע אתה מחזק את הדעה ההפוכה". לכאורה. כי למעשה יש התחזקות גדולה של הימין, ליברמניזציה של הליכוד ונמוגיזציה של העבודה, מרצ ושמאלה. ובכנסת הצפויה, גם אם כל המיעוט השמאלני יצביע בהמוניו, הם יגיעו למיעוט מרשים ואולי חד ספרתי.
נשאלת השאלה: מה יחזק את השמאל יותר: כנסת ובה קומץ ח"כים שמאלנים שישמרו על מראית עין של דמוקרטיה, כנסת של 120 ח"כים ימנים שתציג לראווה את העדר הדמוקרטיה ואת הקבוצות המודרות?
 
מקדמי המכירות של ההשתתפות בבחירות מציעים למיואשים להצביע בעד מפלגה קטנה, שמייצגת את דעותיך נטו. למשל, הגימלאים, כפי שהבטיח היום רפי איתן: אנחנו נשב בכל ממשלה עתידית. ומה הישגיהם בממשלה כבר ראינו. אפס. והם מבטיחים להמשיך בכך בעתיד.
או לבזבז את הקול על עלה ירוק שלא עברה וכנראה לא תעבור את אחוז החסימה, או מפלגת אור שתמגר את הכפיה הדתית ושאר משאות נפש שלא תתגשמנה, כי כבר ידוע לנו הרכב הממשלה. נכון שאפשר לחזק את אחת המפלגות כך שתזכה במשרד להשכנת שלום אזורי רוחני, אבל אפילו למשרד האיזוטרי הזה אי אפשר להבטיח תקציב בעזרת ההצבעה המתאימה.
 
באופן אישי יש לי שלושה מועמדים שאני מאוד רוצה לסייע להם, כל אחד ברשימה אחרת. שניים יכהנו בכנסת בודאות גם בלי עזרתי, והשלישית בודאות לא. כך שגם במקרה הזה אני לא יכולה לשנות.
 
אז למה בעצם קוראים לנו להצביע? הרי כל מה שמשנה למתמודדים הוא מי נבחר, ולא בכמה. אבל ממש כמו שוכני בית האח הגדול, הם רוצים לדעת שיש להם רייטינג גבוה. הקרב על הרייטינג לא פוסק כשאתה ראש ממשלה.
הבוקר, בתוכנית הרדיו "הכל דיבורים" עלה באוזני לפתע קולו של אריק שרון לפני הבחירות "לכו להצביע". ואז ידעתי בודאות: אם שרון ממליץ, אני נזהרת מזה כמו מאש.
 
כמובן שאני לא מעזה לקרוא לאנשים לא להצביע. מה אני, נביא, יש לי בכלל כוח לקרוא לאנשים לעשות או לא לעשות דברים? לא! אבל אני מציעה: אם לא נצביע, אולי נזכה להכרה כקבוצה מודרת, ממש כמו הערבים והנשים. אה, בקבוצת הנשים כבר יש לי הזכות להמנות. עכשיו, אם מספיק אנשים לא יצביעו יחד איתי, תהיה לי הזכות להיות בקבוצת הלא מיוצגים גם בכנסת.

בשבחי חוסר הניסיון

 
איך קורה שהניסיון מככב לבדו כמקדם מכירות של פוליטיקאים, תוך התעלמות מהביטוי השלם: ללמוד מהניסיון. נעלם הצורך ללמוד, ונשאר הניסיון לבדו, ערום מכל צורך להפיק ממנו משהו. הניסיון הפך שם נרדף ל"יותר מבוגר". אני יותר מבוגר, אז יש לי יותר שעות ניסיון מאחורי, ולכן אני יודע לענות על טלפונים, גם סלולרים, בכל מיני שעות.
השימוש המקוצר במטבע הלשון "ניסיון" מחליף את הלהיט הקודם "חדש". התפנית הזו מעלה על שולחן הדיונים שתי סוגיות:
האחת – האם מי שעבר יותר נסיון, הוא אכן בעל ניסיון רב יותר?
השניה – האם עדיף בעל ניסיון.
 
האם למדת מהניסיון
 
אנשים שצברו שעות ניסיון רבות הם אנשים שפשוט נמצאים בשטח זמן רב יותר. כמוהם כתלמידי י"ב שצברו יותר ניסיון בשעות מתמטיקה מתלמיד כתה ז'. אם זה אומר שהם למדו מהניסיון? האם אפשר לומר בודאות שלבוגר שלנו יש מושג במתמטיקה יותר מכל תלמיד בכיתות הנמוכות? האם בעלי ניסיון מופלגים כמו מק'קיין ואהוד ברק, יוכלו לענות על שאלה במתימטיקה בשלוש לפנות בוקר או בכל שעה אחרת?
קשה להאמין, אבל פגשתי בחיי אנשים שהיו נוכחים בעשרות ואף מאות שיעורים במתמטיקה, בין כותלי בית-הספר ואצל מורים פרטיים ואף עברו מספר פעמים את ההכנה לפסיכומטרי. יש להם המון ניסיון בתחום. אבל האם יש להם מושג במתמטיקה? ממש לא. כפי שהם עצמם מעידים בקור רוח: אמאל'ה חשבון!
אמור מעתה לא כל בעל ניסיון גם למד מהניסיון. לניסיון יש אופי נוח, המאפשר לאנשים לחלוף על פניו בלי  אינטראקציה משמעותית ביניהם.
וזאת, אגב, בלי לספור את השיעורים שהוציאו אותם מהכתה, וכך על אף שהשעות הללו נצברות לזכותם ברקורד, בפועל הם סתם העבירו אסאםאסים.
 
האם עדיף בעל ניסיון?
 
תלוי. ביחסים בין אישיים יש רגעים שבהחלט קוסמת מידה של ניסיון. אבל גם רעננות וחשיבה מחוץ לקופסה יכולה להיות להיט. השבוע פגשתי שני אנשים בעלי ניסיון מופלג בתחבורה, והם הסבירו לי בפרוטרוט מלווה בדוגמאות מניסיונם המקצועי רב השנים, למה אי אפשר לפתור את בעיות התחבורה בתל-אביב. לכל הפתרונות שהצעתי, היתה להם בעיה חוסמת לפרט. וואלה, אמרתי להם, האם אין כאן בנמצא מישהו חסר ניסיון, שאין לו מושג למה אי אפשר, ולכן הוא מוכן בתמימותו לחשוב איך פותרים את הבעיות הללו? מישהו שאינו נמצא במסלול החרוש שהביאנו עד הלום, אבל יש לו מחרשה במוח שיוכל לפתוח ערוץ חדש?
חוסר הניסיון והחוצפה להגיד דברים שונים לחלוטין הצליחו לכמה אנשים שאמנם לא הכרתי אישית, אבל עדיין נדמה לי שמדובר בהעזה מוצלחת: איינשטיין, דארווין, קופרניקוס, גלילאו, פרויד, הסופרגי'סטיות. צעירים מאוד, בתנגשות עם המימסד המנוסה והשולט שנלחם בהם ביעילות ובנחישות, הם התעקשו על ההצעות ההזויות שלהם. ואלמלא כן, היינו עדיין מבוססים באותו מקום מנוסה

גלעד שליט בדרך הביתה

 
לא שאני יודעת משהו שנסתר מאחרים, אבל מתוך סלקציה וקומבינציה של העובדות הגלויות בימים האחרונים נדמה לי שזו השתלשלות העניינים הרלוונטית:
ישראל הגיעה להסכם החלפת שבויים עם החיזבאללה.
זרועות הבטחון למיניהן התנגדו (לא כולם) מנימוקים שונים.
ביום שני ביקש אולמרט מהרב הצבאי הראשי לקבוע שרגב וגולדווסר חללים.
כלומר משהו בתגובות גרם לו לשנות את עמדתו.
לדעתי, היתה זו התגובה שטענה כי קיום ההסכם יביא לחיסולו של גלעד שליט.
המשפחות התחננו לקיום ההסכם.
אתמול הבטיח אולמרט לקרנית גולדווסר להעלות את אישור ההסכם לדיון בקבינט ביום ראשון.
השאלה היא מה גרם לשינוי?
וזה ההיגיון שלי:
אם הוא רוצה לקיים את ההסכם, וגם להבטיח שלא יאונה רע לגלעד שליט, אולמרט צריך לשחרר אותו עוד לפני קיום ההסכם.
כידוע, בעצם אין מו"מ מאז הימים הראשונים, בהם נקב חמאס את המחיר לשחרור. אם ישראל תסכים סוף סוף, אפשר להחזיר את גלעד עכשיו. עוד לפני שיחזרו אודי ואלדד.
הלוואי וכך יהיה.