לאה גולדברג כתבה ביומנה שהאשה תופסת אצל גברים, את מקומו של היהודי אצל אנטישמים. נכון, לא אצל כולם, לא כולם אנטישמים. אבל אנחנו, שבאנו ארצה כדי להקים את מדינת היהודים, כך הטיפו לי בבית הספר, ניצלנו מכל אלו. כאן לא תהיינה התנכלויות מנת חלקנו. כאן לא יהיה 'תחום המושב' – זה המקום אליו מוגבלים היהודים והאיסור לחרוג ממנו, כאן לא תהיינה מכסות בקבלה ללימודים, הכל פתוח לכולם, כאן לא יהיה צורך להסתיר סממנים של תרבותנו, לא נספוג אלימות מילולית ופרעות כפי שספגו אבותינו בגולה כל אימת שההמונים זעמו ש"הכל בגלל היהודים". כאן יחושו כל ילדי הכיתה חופשיים, יוכלו להסתובב בכל מקום, לבטא את אמונתם ואת דרכם, ובלבד שלא יפגעו בזולתם.
שנים של הטפה, ואף אחד לא טרח להודיע לנו שכל זה טוב ויפה, אבל לא כולל בנות. אחרי שלמדנו מפי הורינו לקום באוטובוס במצוות "והדרת פני זקן", הסתבר שזו הנחיה מיותרת לגמרי, כי אם נתיישב יהיה מי שיקים אותנו, תוך גידופים ואיומים, וידחק אותנו לירכתי האוטובוס. ירכתיים זה המקום הנכון לנו גם באירועים מיניים סוערים, דוגמת הרצאה של אבשלום קור בחיפה, או תפילה בכותל המערבי, שם יש רחבה נרחבת, מרוהטת בשולחנות ומפות, ובשוליים (או שמא בירכתיים) מכלאה צפופה לנשים. בקודש הקודשים הזה, הכותל, מוצבים מאבטחים חמושים שנועדו למנוע מטומעתן של הנשים לחצות (רחמנא ליצלן) את קו ההפרדה הגזעני. עד כאן יהודים, ומכאן ואילך יהודיות.
שטח נקי מיהודיות ונשים אחרות, זהו המרחב הציבורי המצטייר בישראל. שימו אותן מאחורי חומות, לא רוצים לראות, לשמוע, לתת להן חלק בפרהסיה. גברים בישיבה, נשים בנוגה. גם בבית יש הפרדה, נשים במטבח. ובכל זאת יש אינטראקציה, זה קורה בחדר השינה. מה לעשות, מצווה. אחרת לא היינו עושים עירוב מינים שכזה. ויש בכל מיני תנוחות, השם ישמור.
הקם להפרידך, השכם להפרידו
יש גברים שממש נגד ההפרדה. ויש בהם אנשי צבא שטוענים שהאיום הזה מסוכן מהאיום האירני. אבל באמת, הוא מגזים. מה, אצל מי לא נותנים לנשים להסתובב בכל מקום, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש בית דין דתי, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש נשות טאליבן? ככה שהמצב לא חמור כל-כך. עוד יש לאן להתקדם.
ואני אומרת: למה לעצור באמצע הדרך? אם הפרדה, אז בואו נעשה את זה עד הסוף. אתם לא רוצים לראות אותנו ולא לשמוע אותנו, זה כלום לעומת כמה שאנחנו לא רוצות לשמוע אתכם. על דברי ההבל והבעיות שלכם לעבור בין נשים וחמורים (מה יש לכם חמורים בחצר? או בישיבה?) לא רוצות לראות אתכם על החליפות השחורות המיוזעות בקיץ והעיניים הספוגות פורנוגרפיה. לכו, תמצאו לעצמכם אי בודד, תממנו לכם רבני עיר ורבני כפר ואפילו רבני ועד הבית, ורק תפסיקו לענות את התרנגולים בפרהסיה או בהחבא.
למה צריך גם את חוק החרם וגם ועדות חקירה לשמאל, כשיש ידע רב כיצד לחסל את הסמולנים בשיטה יותר יעילה?
זהירות. הצילומים המופיעים כאן הם של שמאלנים שהמשיכו בדרכם אל השמאל, למרות רדיפות הרשויות.
דאו אונג סן סו קי
רק אתמול התקבל חוק החרם, וכבר הוחלט על הקמת שתי ועדות לתחמון חקירת השמאל. ולמה צריך תחמון? הרי יש משטרה היכולה לחקור כל עבירה על כל חוק. אז זהו, שלא מדובר בעבירות. השאלה האמיתית היא איך לחקור שמאלנים ולמצוא אותם אשמים. הבעיה היא שמדובר באנשים שלא עברו על החוק, לא עסקו במעשים אסורים כגון ריגול, שיתוף פעולה עם אויב, מסירת מידע. הפעם מדובר ברצון להוציא אל מחוץ לחוק אנשים שעושים דברים שמותר לעשות. אבל רק אותם, ויחד עם זאת לא להפריע לאחרים לעשות אותו דבר בדיוק.
פושקיןרוזה פארקס
ליתר דיוק, רוצים להעניש שמאלנים שמקבלים מימון מחו"ל, אבל לאפשר ל'אם תרצו', להתנחלויות, לדב ליאור, למדינת ישראל עצמה ולכל מאן דבעי – לקבל כמה שיותר כסף מכמה שיותר גורמים.
וזה מציב שאלה קשה: איך עושים דבר רשע כזה, תוך שמירה על מראית עין חוקית? בשביל זה צריך ועדת מומחים.
הבשורה הטובה היא שדברים איומים כאלו כבר נעשו, ויש מהם המון ניסיון מצטבר. כמה בדיחות שמענו על התקופה הקומוניסטית ועל איסור חופש הדיבור. לא סתם איסור – די היה לומר משהו שנתפש כריאקציוני (במונחים שלנו, פוסט ציוני) – ונפתחו בפניך אופציות להעלם למשפחה לשנים, עבודת פרך בשלג, או מעבר לעולם שכולו עוד יותר טוב. על השיח המיוחד לתקופה ועל המארג השלטוני הרצחני והחונק העולה בתיאורי הפרוזה של בולגקוב ורבים אחרים אנחנו יודעים לא מעט. ממש כאילו היינו בוגרי הטראומה הסובייטית.
מי שחושב שברית המועצות המציאה את המשטרה החשאית ואת הגלות בסיביר, אינו אלא טועה. השיטה לא פרצה לעולם עם חיסולי הרופאים היהודים של סטלין, ולא עם הגליית 'קונטרוולוציונרים'. מסתבר שהשלטון הקומוניסטי פשוט שמר על מסורת רוסית לאומית מפוארת, ששגשגה כבר ברוסיה הצארית. עוד הרבה לפני הצאר האחרון. גם הלפני אחרון. נדמה כאילו תמיד היה שם השילוב של משטרת מחשבות, עם מעקב אחר אזרחים בעייתיים שחושבים שלא לפי הקו הרשמי, שדרות רחבות של מלשינים, מעצרים סלקטיביים אבל נחושים, ושליפת העבריינים מתוך מרקם החיים אל הגלות. באחדים מהמקרים (מיליונים אחדים) אפילו בחיסול.
אפילו המשורר הלאומי הרוסי, פושקין, הוגלה ע"י הצאר אלכסנדר הראשון בגלל האודה לחירות (שליטים לא דמוקרטיים מסתייגים מחירות, בעיקר חירות המחשבה). לאחר מות הצאר קיבל פושקין את חסותו של הצאר החדש, ניקולאי הראשון. איך נותן צאר חסות למשורר? הוא פונה לראש הצ.ק. (הארגון החשאי שכולם רעדו מפניו) ומבקש ממנו לשמור על פושקין. ראש השירות שומר בדרך שהוא מכיר: צנזורה על כל אחד מכתביו, פתיחת כל התכתבויותיו עם סופרים רוסים בגולה, עם בני משפחה, ופתיחת תיק גדול עם כל הפרטים שעשויים להועיל להרשעה, אם יהיה בה צורך. וזה רק קומץ ממסכת הצרת צעדים שנפרשה על כל חיי המשורר.
והנה כאן, מדינה צעירה במזרח התיכון, עם ניסיון להיות דמוקרטיה – ממש כר נפלא ליישם שיטות שליטה מיובאות. ומיהו האלמנט המסוכן, שאמא רוסיה יודעת לזהות כה יפה? נכון, השמאל. מדובר באנשים שחושבים בעצמם, ויש להם השגות. שרים להם התקווה, והם לא עוברים לדום; אומרים להם ציונות, והם טוענים כיבוש; אומרים להם התנחלות והם אומרים חרם. יחד עם זאת, צריך להודות על האמת, קודם ניסו בטוב. רק כשהתברר שלא הולך בשכנועים, והסמולנים מתעקשים לשמור על דעותיהם וגם לבטא אותן – רק אז הוחלט להראות מי כאן הבוס, ואיפה הכוח.
אז אולי יצליחו להכניס כאן אפס סובלנות לדמוקרטיה, ואולי זה יכשל. אם זה יצליח, אז רשעים יעלוזו תקופה קצרה, עד שמנגנוני הכוח יזדקקו לדם חדש. וזה יהיה דמם שלהם, של הנותרים. והרי כמי שמכיר היטב את השיטה, הם מכירים זאת מקרוב.
האם הם לא פוחדים? איך יש להם אומץ ליישם שיטה שאת זוועותיה הם יודעים היטב? ושיכולה להיפרע מהם עצמם?
כנראה שאין להם ברירה. דמוקרטיה היא לא השפה שלהם.
אורה לב-רון משוררת ומחוללת צדק 