Category Archives: שבת וחול

צבא השם ישמור

 מנקודת המבט של הדתיים בישראל יש המון פלגים ותת כתות, אבל מנקודת המבט של הישראלים הדתייים שלנו מתחלקים לשתי קבוצות:

הדתיים המתנחלים – שמשתלטים על נדל"ן בשטחים ופועלים כצבא עוין;

הדתיים הישראלים – שמשתלטים על החופש החילוני ופועלים כצבא עוין.

(אילו היו משרתים בצבא היו מתחלקים לשלוש קבוצות, כנהוג בצה"ל).

מה שמשותף לשתי הקבוצות, מלבד האמונה שהם פועלים מכוח ישות טרנצנדנטית, היא האמונה שהם צריכים לשנות לנו את החיים כדי שנוכל לשרת אותם במסירות ובלי טרוניות.

 

הדתיים המתנחליים לומדים את השיטות לקמת מדינה והפעלתה, ואת השיטות להשתמש במדינה שלנו לקידום ענייניהם על חשבוננו. עד כה הם רשמו כמה הצלחות מרשימות: הם הצליחו לתפוס שטח אדמה נרחב, ולאלץ את מדינת ישראל לוותר על בניית דיור ציבורי לתושביה לטובת הקמת ישובים חדשים עבורם בלבד; לוותר על סלילת כבישים ושיפור מפגעי תחבורה בתחומה, לטובת כבישים חדישים לכל גבעונת בשטח שלהם, לפי בקשתם; לוותר על פתרון בעיות העוני לטובת רשימה ארוכה של מקבלי שכר לאנשי הקבוצה המתנחלית; לוותר על קיצור השירות הצבאי לטובת שמירה של צעירי ישראל על פעילות היומיום של המתנחלים.

על מה שומרים החיילים הישראלים? על ילדי מתנחלים שהולכים לחוגים, על צעירים מתנחלים שהולכים להתפלל במקומות מסוכנים למרות שלכל ישובון יש בית כנסת, על צעירות מתנחלות שהולכות לכרות עצי זית, על צעירים וצעירות שהולכות לשרוף מסגד (טוב, חייבים שמירה, כי זה מבצע נועז ומסוכן). לפעמים הם יוצאים לכבוש בסיס צבאי, ואז ודאי שהם זקוקים להגנת הצבא, אחרת הם עלולים להיפגע מחייל מתגונן. במלים אחרות, אל לנו להלין כי הרי הצעירים האלו שמים נפשם בכפם ואף נפשנו בכפם, ואם לא נגן עליהם תוך כדי, הם עלולים לוותר על ביצוע המשימות והפרעות. השם ישמור.

לקינוח, הם גם מחדירים גייס חמישי לצבא, בהסדר מיוחד המעניק להם תנאים מופלגים תוך כדי המבצע, ושם הם מסבירים למפקד מאיפה הדג מטיל את מימיו (מהרב) מה שמסייע בשיבוש הפעילות ובחידוד הבנת מערך הכוחות האמיתי: אתם כאן כדי לשרת אותנו. אל תשכחו!

 

 

הדתיים הישראלים לא זקוקים לצבא דווקא. הם זקוקים למדינה שלמה ומתפקדת, כדי שיהיה מי שיוכלו לתת לו הוראות איך לתפקד לטעמם. מתי ייסעו האוטובוסים שלנו, מתי יופעל השאלטר של חברת חשמל, מה יאכלו החיילים החילוניים שנשארים בבסיס בפסח, מי יוכל להתחתן עם מי ולמי אסור להתחתן בכלל, מי יקבר עם בן/בת זוגו ומי יחפש לו מקום מנוחה אחר. לכאורה, לשם מה צריך את עוזי לנדאו, אם הרב קובע בענייני שאלטר. אז זהו, שהרב צריך ביצועיסט, הוא בקטע של הורדת הוראות.

 

את הסיפוק הגדול ביותר שואבים הדתיים שלנו מעיסוק בנשים. כאן הם לא חוסכים מאמץ: דואגים להן למקום ישיבה באוטובוס, למקום ישיבה ביציע בבית הכנסת, למיתרי הקול שלא יושחתו בשירה, ועוד ועוד.

מסירותם לרווחת הנשים כה גדולה, עד כי מכל מלמדיהם ישכילו, אפילו עד אושוויץ יגיעו, כדי שנדע שגם באושוויץ הייתה הפרדה, ועכשיו יש לנו ברוך השם מדינה משלנו, ואפשר להמשיך את המסע גם בגבולנו.

 

 למקרה ששכחתי, אני מוסיפה את המנטרה הקבועה:

בעניין המתנחלים: זה לא מייצג את כל המתנחלים.

בעניין הדתיים הישראלים: זה לא מייצג את כל הדתיים.

בעניין ה'קודם תלמדי יהדות': קודם תדעו טוב מרע.

מודעות פרסומת

אנטישמיות כלפי נשים

לאה גולדברג כתבה ביומנה שהאשה תופסת אצל גברים, את מקומו של היהודי אצל אנטישמים. נכון, לא אצל כולם, לא כולם אנטישמים. אבל אנחנו, שבאנו ארצה כדי להקים את מדינת היהודים, כך הטיפו לי בבית הספר, ניצלנו מכל אלו. כאן לא תהיינה התנכלויות מנת חלקנו. כאן לא יהיה 'תחום המושב' – זה המקום אליו מוגבלים היהודים והאיסור לחרוג ממנו, כאן לא תהיינה מכסות בקבלה ללימודים, הכל פתוח לכולם, כאן לא יהיה צורך להסתיר סממנים של תרבותנו, לא נספוג אלימות מילולית ופרעות כפי שספגו אבותינו בגולה כל אימת שההמונים זעמו ש"הכל בגלל היהודים". כאן יחושו כל ילדי הכיתה חופשיים, יוכלו להסתובב בכל מקום, לבטא את אמונתם ואת דרכם, ובלבד שלא יפגעו בזולתם.

 

שנים של הטפה, ואף אחד לא טרח להודיע לנו שכל זה טוב ויפה, אבל לא כולל בנות. אחרי שלמדנו מפי הורינו לקום באוטובוס במצוות "והדרת פני זקן", הסתבר שזו הנחיה מיותרת לגמרי, כי אם נתיישב יהיה מי שיקים אותנו, תוך גידופים ואיומים, וידחק אותנו לירכתי האוטובוס. ירכתיים זה המקום הנכון לנו גם באירועים מיניים סוערים, דוגמת הרצאה של אבשלום קור בחיפה, או תפילה בכותל המערבי, שם יש רחבה נרחבת, מרוהטת בשולחנות ומפות, ובשוליים (או שמא בירכתיים) מכלאה צפופה לנשים. בקודש הקודשים הזה, הכותל, מוצבים מאבטחים חמושים שנועדו למנוע מטומעתן של הנשים לחצות (רחמנא ליצלן) את קו ההפרדה הגזעני. עד כאן יהודים, ומכאן ואילך יהודיות.

 

שטח נקי מיהודיות ונשים אחרות, זהו המרחב הציבורי המצטייר בישראל. שימו אותן מאחורי חומות, לא רוצים לראות, לשמוע, לתת להן חלק בפרהסיה. גברים בישיבה, נשים בנוגה. גם בבית יש הפרדה, נשים במטבח. ובכל זאת יש אינטראקציה, זה קורה בחדר השינה. מה לעשות, מצווה. אחרת לא היינו עושים עירוב מינים שכזה. ויש בכל מיני תנוחות, השם ישמור.

 הקם להפרידך, השכם להפרידו

 

יש גברים שממש נגד ההפרדה. ויש בהם אנשי צבא שטוענים שהאיום הזה מסוכן מהאיום האירני. אבל באמת, הוא מגזים. מה, אצל מי לא נותנים לנשים להסתובב בכל מקום, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש בית דין דתי, אצלנו או אצל האירנים? אצל מי יש נשות טאליבן? ככה שהמצב לא חמור כל-כך. עוד יש לאן להתקדם.

ואני אומרת: למה לעצור באמצע הדרך? אם הפרדה, אז בואו נעשה את זה עד הסוף. אתם לא רוצים לראות אותנו ולא לשמוע אותנו, זה כלום לעומת כמה שאנחנו לא רוצות לשמוע אתכם. על דברי ההבל והבעיות שלכם לעבור בין נשים וחמורים (מה יש לכם חמורים בחצר? או בישיבה?) לא רוצות לראות אתכם על החליפות השחורות המיוזעות בקיץ והעיניים הספוגות פורנוגרפיה. לכו, תמצאו לעצמכם אי בודד, תממנו לכם רבני עיר ורבני כפר ואפילו רבני ועד הבית, ורק תפסיקו לענות את התרנגולים בפרהסיה או בהחבא.

שירת נשים או שירת מזרחיים – מה יותר גרוע?

 

עופרה חזה. אשה או מזרחית?

 

לאחרונה חדר לשיח שלנו מושג שמצליח לקומם עוד לפני שיורדים לעומק פשרו החברתי: 'שירת הנשים'. המושג משליך אותנו באחת לסיטואציה שבה נשים שרות עם גברים או בלעדיהם, וקבוצה של גברים מתמוטטים מחמת פיתוי וחייבים לנוס על נפשם. מכאן התקדם השיח עוד צעד אחד, אל עבר הטענה: אם שירת הסירנות יכולה להטביע את ספינת הגברים, אולי נאסור עליהן לשיר בפומבי, או לפחות בפומבי אחד. צה"ל. 

מאז עזיבת החיילים הדתיים את אירוע השירה המסוכן בקורס הקצינים, אנחנו מוצפים בחובשי כיפות המגיבים בלהט. רבנים אחדים ניסו לשכנע את גנץ לוותר לדתיים על קול באשה  

,הבוקר, ב"הכל דיבורים" הסביר בהתרגשות אחד הרבנים הצבאיים לשעבר, ודתי בהווה, ש"מה יקרה אם הם יקומו ויעזבו עד תום 'שירת הנשים'?! למה לא לאפשר להם את זה?"

האמת היא, כפי שהסביר לי מומחה לקצינים, שבקורס קצינים כל מי שאינו מציית, ללא הבדל מהו אי הציות ומהו העונש – עף מהקורס. אם ברצונו להיות קצין, עליו לשוב ולעשות מועד ב', כדי להראות שאין מדובר במעידה חד פעמית.

 

להצדקתו הסביר אותו רב, כי ההנחיה הרבנית שונה כשמדובר בטקסים דוגמת יום השואה, שם מתבקש החיל הדתי לכבוש את יצרו ולהישאר במקומו אפילו אם ירדנה ארזי שרה.

 

האבחנה הזו מאוד תמוהה: הרי ממה נפשך, אם החיל שלנו מצליח לעמוד בשירת נשים ביום השואה, למה לא יצליח לעמוד בה בסיום קורס קצינים? ואם יצרו משגע אותו והוא לא מסוגל להתרכז בנוראות השואה ומלחמת העצמאות, אז למה לאפשר לו להשאר?

 

אבל כל אלו הם רק סממנים של אפליה מקיפה יותר שהמדינה גם מקבלת וגם ממסדת. ההדתה של צה"ל. הפיכת הצבא לגוף דתי גורר אפלייתן של נשים ודחיקתן מהמרחב הציבורי בצבא. זה מתרחש מאליו, בבחינת המשך אותה תופעה בחברה הדתית. תחת האיצטלה של "רגשות דתיים" זה הפך לגמרי לגיטימי לפגוע בזכויות נשים ובזכויות חילוניים.

למה הדבר דומה? הרי יש בארץ לא מעט משפחות שסולדות מזמר מזרחי. האם צה"ל היה מקבל את בקשתם של חיילים בני אותן משפחות לסלק מצוותי ההוואי את המזרחיים? האם הייתה קבוצה של יוצאי ליטא מבקשת מהרמטכ"ל לאשר לבניה החיילים לצאת בשעת שירת מזרחיים? האם ב'פוליטיקה' היה מתקיים דיון בלגיטימיות התופעה ובדרכים כיצד הגזענים יכולים לצאת מהמופע עד תום שירת הזמרים המזרחיים?

המתראיינים חובשי הכיפות (כן, לא כולם, לא ממש כולם) מתחטאים: "ככה גדלנו. צריך להבין". ואכן אנחנו מבינים. הגזענות כלפי נשים מבקשת להיות מוכרת רק משום שהיא לא חדשה, אלא נשענת על הדרה, דחיקה ושעבוד ארוכים.

 הכפייה הדתית הזו בצה"ל פנים רבות לה, ולמעשה לא רק פנים אלא היא השתלטה על הגוף כולו. למשל, עניין הכשרות. שנים היה בצבא אוכל כשר לחיילים דתיים, שלא הסתפקו בלוּף הנודע לשמצה. עד שהוחלט לחסוך לחיילים החילוניים כל אופציה לצ'יזבורגר, ולהפוך את הכשרות לעסק משגשג הרוכש מטבחים מיוחדים להפרדה גם במקום שרק חילוניים (וחיילות, רחמנא ליצלן) משרתים בו, המעסיק המון חיילים בתשלום, ועוד ועוד תקציבים הכלולים ב'תקציב הביטחון' ולמעשה הם תקציבי דת.

אבל הדובדבן של הכשרות היא הכפייה על החילוניים. למשל, חייל חילוני שנשאר בבסיס בפסח, מפספס את ליל הסדר בבית ואת מאכלי החג הביתיים, אסור לו לקבל מההורים חבילת חג, מחשש שהוא יקבל סנדוויץ' האהוב עליו, ולא מזון שהדתיים מסכימים שיאכל. מותר לחייל לקבל פטור מאמירת ההגדה ופגישה עם דודה בתיה על שולחן המשפחה, אבל אסור לו לקבל את הצ'יזבורגר שויתר עליו כבר בפיסקה הקודמת, ואפילו לא חבילת ביגל'ה כשרה למהדרין, כי הדתיים כבר עברו עם הנר ושרפו פירורים.

אבל בכל אלו לא די. הדת היהודית, כידוע, מתפצלת לכתות כתות, זה לא יאכל אצל זה ולהיפך. כל אלו מבקשים עתה להקצות מתקציב הביטחון עוד כספים כדי להכניס לצה"ל כשרויות שונות. מה פתאום שנכפה על מישהו שלא נוגע באוכל שהכשירה הרבנות הראשית, לאכול דווקא אותו. לא די שכופים אותו על החילוניים? לכל כת בדת היהודיתכשרות משלה, והיא רוצה תקציבים כדי לממן עוד רב ועוד צוות מכשירים.

ומה עם הצמחונים? למה להם לא מגיע לשרת בבסיס שאין בו בשר, הפוגע ברגשותיהם?

ומה עם החילונים המבקשים שכל אחד יאכל מה שיאכל, ויתן גם לאחרים לאכול בשקט?

מספרם העצום של כופי הדת הללו בצה"ל נובע בין היתר גם מתנאי השירות המיוחדים: לחיל דתי יש 'הסדר', שכבר משמו עולה ריח של קומבינה. במקום שלוש שנים לחייל חילוני, הוא משרת שנה וארבעה חודשים, ובכ"ז נחשב לחיל מלא.

וקריאה לשלטונות צה"ל: הדתיים לא ממש שמים על התנ"ך, יש להם כל מיני הלכות לכל מיני קבוצות, אבל לנו כדאי לזכור איך חגגו בני ישראל את הניצחון על סיסרא:  וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא,  לֵאמֹר.  ב בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל,  בְּהִתְנַדֵּב  עָם, בָּרְכוּ, יְהוָה.   ג שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ 
רֹזְנִים:   אָנֹכִי, לַיהוָה אָנֹכִי אָשִׁירָה,  אֲזַמֵּר,  לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 

דבורה שרה, וכל העם האזין, מלכים, רוזנים ו-כ-ו-ל-ם. והיא יכלה לומר בגאוה אנוכי אשירה! (בלי אישור מהרב הצבאי ובלי שבני הכת ההסדרית יצאו מהתנ"ך.

הֲגִירַת הַחֲלוֹמוֹת

מֵחֶבְרוֹן נִפְתְּחָה הָרָעָה. וְזֹאת אַחֲרֵי שֶׁיִּרְמִיָהוּ רָאָה

סִיר נָפּוּחַ בְּפָסוּק יג'.  וְהַסִּיר פְּּרוּ וּרבוּ וְקַבְּלוּ

תַּקְצִיבִים, וְהַנָּפּוּחַ עוֹד וָעוֹד

וְהָרָעָה עוֹד וָעוֹד, וּמְלוֹא כָּל הָאָרֶץ לֹא

יְכוֹלָה לְהָכִיל

הָרָעָה. וַאֲנִי

שַׁבְתִּי אֶל עָפָר הָאָרֶץ, עֵינַי בְּכֹתֶל

הַמִּזְרָח, נְשׁוּאוֹת אֶל הָעֵמֶק

בִּירַת הַזֹּהַר וְהָאוֹרָה.

 

דודה נינה מגלה את ירושלים

 

מפתה מדי. שבי מאחור

נינה באה מניו יורק לבקר את המשפחה. היא חפשה ומצאה מלונית דירות במרכז ירושלים, אחרי שבררה ביסודיות שאכן יש מטבחון, יש חיבור לאינטרנט בכל חדר וגם בלובי, ויש חדרים ללא עישון. היא הגיעה לירושלים ביום שישי, קנתה מצרכים אחדים למקרר במטבח, פרקה את המזוודות, ואז, כפי שסיכמנו בינינו, שלפה את הלפטופ כדי להודיע לי במייל שהיא כאן ונקבע שעה לאסוף אותה מהמלון לארוחת ערב שבת המשפחתית.

 

אבל האינטרנט לא עבד. היא ירדה ללובי, גם שם הוא לא עבד. היא ניגשה לדלפק הקבלה, והם הודיעו לה: טוב, היום שבת.

נינה לא ידעה מה הקשר בין שבת לבין פעולת האינטרנט, אבל היא כן ידעה בוודאות שהיום לא שבת, אלא שישי.

נכון שהפקידים עשו כמיטב יכולתם להסביר לה ש"השבת נכנסת בערב", אבל נינה לא הבינה את המטאפורה. כאמריקאית היא סבורה שלוח השנה הוא קביעה שרירותית, הנסמכת על משכהִ הטבעי של היממה. כלומר 24 שעות. ולא יתכן יום אחד ארוך יותר.

ואם הוא ארוך יותר, תהתה נינה, למה האינטרנט לא עובד?

נינה יצאה מהמלון, כדי למצוא נקודת חיבור לאינטרנט.

אבל היא לא הצליחה למצוא נקודת חיבור לעוברים ושבים.

על מדרכה אחת נשים, על מדרכה שנייה גברים,

נינה ביקשה לשאול את אחת הנשים, לא משנה מאיזה גיל. אבל

"לא הצלחתי ליצור איתן קשר עין".

באמריקה, כך לדעתה, אין קבוצת אוכלוסיה שלמה בעלת מומחיות כה מושלמת בהימנעות ממבט.

"אנחנו מדינת היהודים-לחוד-והיהודיות- לחוד,-ומאחורה" הסברתי לה, כולל איך זה עובד באוטובוסים, ובאיזה נימוס דוחקים באשה לעבור לשבת מאחור, גם אם היא ממש הרוסה מעייפות וצנחה עם כל הסלים על הספסל הראשון באוטובוס.

 

 

אין לכם רוזה פרקס?  התפלאה נינה.

דווקא יש לנו, ויותר מאחת, אבל גם הממשלה וגם בית המשפט החליטו לאפשר את האפליה ואכן היא משגשגת ומתרחבת וחלה על יותר ויותר נשים נרדפות ממדרכה למדרכה ומקצה אוטובוס לקצהו.

נינה התקוממה כי 'זה בניגוד לעקרון השיוויון בפני החוק'. טוב, זה מפני שהיא לא יודעת שהעקרון הזה לא תופס בישראל. למשל, בתה שנישאה לאירי, לא היתה יכולה להנשא לו בישראל. אבל באמת לא התחשק לי להכנס באמצע החופשה, ועוד לפני ארוחת הבוקר, לסוגיות של למי מותר כאן להתחתן עם מי, למי מותר להתחתן עם מי, ולמי מותר לשבת באוטובוס עם מי.

הימים ימי פסח, וכשנינה הציעה שנסתפק בסנדוויץ' הקרוי כריך, נאלצתי לשלוף את הידע שלי כמקומית והסברתי שכדי למצוא לחם צריך לנסוע לתל-אביב, כי המדינה מכרה לנו את הלחם לגוי לשבוע ימים.

"איך אתם מוכנים לסבול את כל זה?" היתממה נינה, אבל אני שמרתי על הכבוד הלאומי והסברתי לה "ואיך אנחנו, הנשים בכל העולם, מוכנות לסבול את זה?" כפמיניסטית בעלת רזומה מרשים היא מיד הבינה שגם במקרה הזה אין מה לעשות בטווח המיידי. וכי גם אם לא נכוף ראשנו, עלינו להמשיך לספוג את הדיכוי הברוטלי הזה עוד תקופה לא מבוטלת.

 

ואגב שֶבְּאגב: בתל-אביב עצרה נינה את נשימתה, כאשר ראתה גברים אורתודוכסים צעירים מצויידים בפמפלטים (עלונים) ומחלקים אותם תוך כדי מעבר ברחובות החטאים בהם מוצגים לראווה חלקי גוף חשופים של נשים בלבוש קייצי משגע. נינה שאלה אותי: האם גם התעוררות חשקים היא עניין של גיאוגרפיה, והארוטיקה שמתפרצת בירושלים מדלגת על תל-אביב, או שמא מדובר באורתודוכסיה של כת אחרת עם כללים אחרים.

יכולתי לומר לנינה שלאלוהים פתרונים, אבל הרי הוא לא קיים באמת, אם כי הוא הכרחי כדי לכפות חומרות על אנשים חפים מפשע.

יום הזיכרון שוב הפתיע את מכבי

 

רגע, רגע, בדיוק נכנס לי יום הזיכרון

איך קורה שיום הזכרון חל בתאריך לא מתוכנן, ומתעקש להתנגש עם היורוליג? מה, כשקבעו את המשחקים לא היה לנו לוח שנה?

 

רגע, רגע, עוד אל תכריזו מדינה. שבת

לתומנו חשבנו שלוח השנה מתנהג בצורה מסודרת. לכן כולם שלפו יומנים, תיאמו תאריכים, הקפידו שלא יפול על שבת, המוני אוהדים רכשו כרטיסים, סימנו את המועד, ערוצי טלוויזיה ערכו את לוח השידורים בהתאם, ופתאום, רגע לפני, נודע למכבי שיהיה יום הזיכרון. מלבד, כמובן, שאלת השאלות "מתי יוצא החג השנה". שהרי מדובר בלוח עברי המתורגם ללוח האזרחי. אבל מסתבר שאפשר לחולל ניסים ומהפכים גם בלוח האזרחי, שאין לו כל קשר למקורות היהודיים או הדתיים. היכולת הלאומית המופלאה הזו לשנות את הזמנים החלה מבעיית יום העצמאות.
ביום שישי ה' באייר תש"ח, בשעה 16:00 הוכרזה מדינת ישראל.
דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, נשא את ההכרזה, כל בית בישראל היה צמוד למכשיר הרדיו "….. הוכרז על הקמת ….."
היה זה יום שישי, ערב שבת מלהיב מאין כמותו והמונים יצאו וחוללו ברחובות ללא חשש חילול שבת. מנקודת המבט שלהם הם חוֹללו, לא חיללו. היום הזה נקבע כיום חג: יום העצמאות.
לכאורה, מאז נחוג החג מדי שנה, בתאריך בו הוא חל, כפי שיום ההולדת הפרטי חל ביום שהוא נופל מדי שנה. אבל בישראל נזכרו לפתע שלא יפה להקים מדינות בימי שישי, כשהשבת עלולה להיכנס בכל רגע ולהיתקל במדינה הצעירה שבדרך. זה גם מאוד מפתה, קטינה ממש.
ליהודים יש ניסיון ארוך שנים בחגים שחלים ביום לא מתאים. מה עושים כשפסח נופל בשבת או יום כיפור בשישי? במקרים כאלו יש סידור שאלוהים מסכים לו, מיני "עירוב תבשילין" ותפילות מיוחדות. אבל בעניין יום העצמאות לא הגיעו להסכמה מדאורייתא, ואז תוקן בכנסת החוק ו"הוזז" יום העצמאות בעדינות ממועדו המקורי.
עד 1957 נחגג יום העצמאות במועדו. כן כן, זה קרה פעמיים בשבת ופעם אחת ביום שישי. אבל ב-1958 "הוזז" החג לראשונה וב-2004 הוזז לאחרונה כך שנותרו רק שלושה ימים בשבוע בהם "מותר" לחגוג את יום העצמאות: שלישי, רביעי, וחמישי. 
יש גם הסבר לצמצום: בחגים הדתיים יש שבתון, ואסור למאמינים לטייל ולבלות, ממש כמו בשבת מן המניין. לכן זה לא משנה להם באיזה יום בשבוע חל החג. ואילו ביום העצמאות יש יום כיף. אבל אם הוא חל בשבת הדתיים מפסידים. הם רואים את כל עם ישראל מטייל בארץ ישראל ואילו הם נאלצים להישאר בבית עם תורת ישראל. וכך ירדה השבת מסדר היום של העצמאות. גם יום שישי משאיר את הדתיים עם חצי יום לפני שצריך לסגור את המנגל ולדהור הביתה, כדי להשיג את השבת. כאן לא תמה ההתחשבנות. מאחר ויום הזיכרון צמוד ליום העצמאות, ובטקסים שלו משתתפים רבנים, הם לא מוכנים להפסיד את האירוע. ולכן, גם יום הזיכרון לא יחול בשבת. לכן צריך לשוב ולמצוא מקום בלוח השנתי של כל שנה, להכניס את שלושת הימים יחד, ולא בשבת. צא ולמד: כשאומרים לילדים בביה"ס ש"היום יום העצמאות" הכוונה היא בעצם שאולי זה לא ממש היום, אבל היום מותר לחגוג, לפי הפשרה הקואליציונית. קצת כמו ילדים שנולדו ב- 29 בפברואר, והם חוגגים בתאריך רק אחת לארבע שנים.
אגב, את יום העצמאות הממשי (זה שהוקמה בו המדינה) אי אפשר היה לקיים לפי המצב הקואליציוני דהיום. שהרי אז ההמונים פצחו בריקודים ודהרו ברחובות, והשבת נכנסה בלי להפריע להם.

והנה השנה חל היורוליג ביום הזיכרון, וגם אם הגויים מוכנים להזיז ביום, אין כאן פתרון. כי כאן שולפת ישראל את החידוש השני שלה במניין הימים: כל יום נמשך 24 שעות, מלבד ימים שמתחילים לפי הדת והקואליציה כמה שעות קודם. הימים המתארכים הם תמיד אלו המקצרים את ימי הבילוי ומעבירים אותנו למצב של דום-שתיקה.

בבוסטון ראיתי את מדינת היהודים

 

גם יהודית וגם דמוקרטית

 

טנגו עם אבא

לאחרונה  הייתי בחתונה משפחתית בבוסטון. החתן-כלה בחרו בחתונה יהודית שיוויונית. כלומר עם רב, ועם טקס זהה לשני בני הזוג, מלבד שבירת הכוס, כי בעידן הירוק אפילו השיוויון משתדל לא לבזבז את משאבי כדור הארץ.

החתונה היתה שמחה ועולצת, מושקעת במידה, בנוף נהדר שנשקף ממלון היאט, עם חברים של הזוג מכל קבוצות המהגרים בארה"ב הלומדים במוסדות הבוסטוניים )הארווארד, MIT,  (BUיחד עם לא מעט ישראלים, קרובי משפחה יהודיים לגווניהם, דוברי עברית, ציוניים, שלושה אורתודוכסים, חילוניים, חוגגי החגים היהודיים – קהל גדול מאוד.

זה קרה בדיוק ביום המשט לעזה, וחששתי להישאל ואולי להיות מותקפת. אבל הם לא שמעו על זה, הקהל הגיע לשמח חתן וכלה. הכלה רצתה לדעת האם גם בארץ החתונות נראות כמו שלה. ראיתי בעיני רוחי את החתונות באולמות בישראל, את החתונות ה"פירטיות" עם אברי גלעד במקום רב, ולבסוף הודיתי שאפשר להתחתן כך גם בישראל, אבל בהבדל אחד קטן: הזוג לא היה נרשם כנשוי.

שיינדלה

 

ההצלחה הדמוגרפית היהודית

 

אמרנו כבר שהרב היה רפורמי? בארה"ב הנישואין אינם הטקס הדתי, אלא ההרשמות אצל רשם הנישואים. עניין אזרחי. לעניין המסיבה, או האירוע, או האירוח, אין כל נגיעה לחוק. זה יכול להיות טקס דתי, או שמחה אחרת. איש כטוב בעיניו יחגוג.

גם אמריקה, ממש כמו ישראל, היא מדינת הגירה. אבל בשונה מאיתנו, היהודים בה חופשיים לבחור את הפרקטיקה של דתם ואת השתייכותם הקהילתית. יהודי חילוני יכול להינשא גם ללא סממני דת, ורבים בוחרים דווקא בחתונה עם רב וחופה, כי הם אוהבים לחוש חלק מהקהילה שלהם, האמריקאית-יהודית. היהדות איננה עניין שניצים עליו, אלא מקום להגדרה עצמית.

 

 

המוני מהגרים יש באמריקה, מיליונים ליתר דיוק, שהגיעו בעבר וממשיכים להגיע כל העת, והם יוצרים להם קהילות חדשות. קהילות של יוצאי מדינות ותרבויות. קהילות של אנשים המבקשים לשמור על הישן וגם להתערות בחדש. קהילות שהן תמהיל של תרבות המוצא עם התרבות האמריקאית החדשה. לשמור עטרה ישנה, אבל לא להסתגר מפני החדש.

גם ליהודים יש קהילות. הן נוצרו באמריקה וממשיכות להשתנות. שתי וערב של יהודי-ישראלי-אמריקאי. כך, למשל, הכתובה בחתונה היתה בשתי בשתי שפות, עברית ואנגלית (מה זה ארמית?). הטקס עצמו נבחר להיות שיוויוני  (כלומר הכלה הקיפה את החתן שלוש פעמים, והוא הקיף אותה, היא טבעת – הוא טבעת וכן הלאה) –  עוד מונח מהתרבות המתחדשת.

מי מתקבל לקהילות? מי שרוצה. מהגרים מישראל, מהגרים יהודיים מפולין, ילדי מהגרים, בני משפחותיהם ומצטרפים חדשים. וכך הן מתחדשות ומתרחבות. הקהילה היהודית בצמיחה, ותוססת.

 

הכלה, החתן, הוריהם וילדיהם כולם דוברי עברית שוטפת. הם אוהבים את ישראל אהבה שאינה תלויה בדבר, ואפילו לא חושדים שאחד מבני המשפחה, צעיר שעבר גיור רפורמי, לא נחשב ליהודי. אצלם הוא "הכי יהודי במשפחה" ומנהל את ליל הסדר מדי שנה. אפילו סבתא פרואנית שלא התגיירה, כי היא לא אוחזת בדת, יכולה להיות חלק מהקהילה, כי היא חוגגת את חגי ישראל ויודעת להגיד מלים נחוצות בארץ כמו תודה ומה שלומך היום.

בגן הילדים היהודי של הקהילה כל הילדים חובשים כיפה בשיעורי העברית. אבל ממש כל, גם הבנות נחשבות וזוכות לשעה של כיפה בדיוק כמו הבנים. יושבות שם יחד ילדות להורים ישראלים, אמריקאים, פולנים, וילדים מאומצים שלא הודיעו להם מעולם כי הם נחשבים להינדים, קתולים או פרבוסלביים בגלל מוצאם של הוריהם הביולוגיים. הקהילה, כמו אמריקה עצמה, קולטת הגירה כל העת, באמצעות נישואין ואימוץ ילדים מרחבי הגלובוס. את מקומה של ההַדָּרָה הנהוגה בישראל, תופסת גישה של הֲכָלָה.

מי שיקפוץ להגיד ש"גם באמריקה יש גזענות" מתפרץ לדלת פתוחה. כמובן שגם באמריקה יש, והרבה, אבל רשת החוקים מצייתת לעקרון השיוויון.

הפועל היוצא המובהק ביותר של מסורת הכללת המהגרים כחלק אינטגרלי מהחברה, היא צמיחתה המתמדת של הקהילה היהודית. היא משגשגת ומתרחבת. היא מציעה חיי קהילה תוססים ואטרקטיביים הנותנים מענה למשפחות בהרכבים מגוונים וליחידים שונים. יהדות אמריקה לא ממשיכה ברוח "קשה להיות יהודי" ומעדיפה את "כיף להיות יהודי אמריקאי".

 

 

 

ובינתיים… בישראל…

 

גם כאן יש פלורליזם. גם כאן המדינה מכירה בכתות שונות, אלא שכולן מזרם יהודי אחד. הם קוראים לעצמם אורתודוכסים, שפירושו שמרנים. הם טוענים שהשמרנות היא ייחודם, שהם נזהרים בקפדנות מפני כל שינוי כדי לשמר את העבר בדיוק מירבי.

בני הכתות הללו נהנים מחופש הפולחן. מותר להם להינשא אצל "הרב שלהם" והמדינה מכירה בנישואין. חותמת של כל אחת מהן מכשירה את המזון, וזאת למרות שבני הכת האחת אינם אוכלים אצל הכת היהודית האחרת ולהיפך.

נכון שטענת אי השינוי מופרכת מעצם ההתפלגות לכתות קטנטנות, אבל סתירה לוגית עוד לא הפריעה לאיש להחזיק בעמדותיו.

 

המדינה, מכל מקום, מאמצת את עמדת הקהילה הלא גדולה הזו, על הסתירה הפנימית, ועל רצונה לכפות את דרכיה על הרוב שאינו משתייך אליה. בעשותה כן מוותרת המדינה על אוכלוסיות שלמות שהיא מגדירה כיהודיות. שכן בישראל יש קהילות יהודיות מגוונות, חילוניות, רפורמיות, שומרות מסורת ואחרות, בעלות מנהגי עדות, אמונות ואי-אמונות שונים. אך מאחר ואינן זוכות להכרת המדינה, והיא מאלצת אותן "להתחפש" ולנהוג על פי דרכי האורתודוכסי, הרי במובן מסויים הן בבחינת אנוסים. כגון במקרה של אימוץ ילד בחו"ל, ההורים נדרשים להתחפש לבני הקהילה האורתודוכסית, לחתום על מסמכים המבטיחים הבטחות שקר כי ילדיהם ישלחו למוסדות זרים (דתיים) וכיוב'.

 

מחוץ לגדר

 

וכך, בעוד מדינת ישראל נושאת את שם "הסכנה הדמוגרפית" כנגד מי שאינו יהודי, בפועל היא מוותרת על אנשים שבחרו להגדיר עצמם כיהודים ומשליכה מן הכלל. אלו לא ייקברו, אלו לא יינשאו, אלו לא יאכלו אצל אלו, אלו לא ילמדו עם אלו. סנקציות קשות לאורך כל הדרך.

לא פעם אפילו אסור להם להכנס לתחומים שונים, כגון רחבת הכותל המערבי, שהיא סמל בכל הרמות, מופרדת בתשע גדרות, וילדיו של חייל ממשחררי המקום אינם יכולים לבקר יחד, כי הכת האורתודוכסית לא תסכים שהבנים והבנות יראו יחד את פועלו של אבא.

וזו המדינה שבחרה להגדיר עצמה יהודית ודמוקרטית, והיא לא יהודית. רוב האנשים שהיא עצמה מגדירה כיהודים, ולכן כופה עליהם להינשא רק עם אחרים שהוגדרו כיהודים, מופלים בישראל כפי שאינם מופלים במדינה דמוקרטית אחרת בעולם. וכך יש בהחלט יסוד לקינה הישראלית המתמשכת על צמצום מה שכאן נקרא העם היהודי. אבל אל חשש, הוא פורח במקומות אחרים. בוסטון, למשל.

 

ואם פתחנו בחתונה, נשאר באירועי נישואין: איפה זכותו של יהודי להינשא לבחיר/ת לבבם? איפה?

טוב, ישראל זה לא אמריקה.

באשקלון יקברו את החולים כבר עכשיו

 

 

 

 

 

 

שלוש גוויות לא חדשות נמצאות לפתע. הסקוטלנד סוגר את האתר, מעביר את הגוויות לבדיקה פתלוגית והבלש החוקר שפותח תיקים לא פתורים מהעבר מנסה לגלות את הרוצח. בנאלי. טוב, זה באנגליה.
סדרת תפניות בתסריט מספקת דווקא מדינה קטנה במזרח התיכון. ראשית, לא המשטרה, לא רשות העתיקות ולא המדינה סוגרים את האתר. אלא אנשי כת עובדי גוויות ומזלות שאומרת מיד "גופות זה אנחנו" וגם "אל תגעו לנו בגופות". תפנית שניה: הגופות לא מועברות לבדיקה פתלוגית כי אנשי הכת מתעקשים לקבוע אם הגוויה שומרת כשרות והיתה לה אמא יהודיה, או שמא היא מצאצאי רות המואביה ולכן היא גויה.
עוד תפנית מפתיעה היא שאין מחפשים רוצח, מתאבד או סיבת המוות, אלא עוצרים בניית חדר מיון במקום. חדר המיון הוא קו עלילתי אחר, שהופיע במערכה קודמת אבל עצר שם וחיכה לאנשי הגופות כדי להתנגש ולא לקום.
חדר המיון הוא פרק בסיפור של פיקוח נפש, אבל אנשי הקברים יודעים שמת קודם לפיקוח נפש. הרי מי שחי, בין אם הוא חולה ובין אם לאו, ימות גם הוא. ואילו הקבורים כבר לא יחיו. לכן צריך לתת להם את המקסימום.
אחרי שהובהר כי הקבורים אינם יהודים, השם ישמור, גם אז גוויה דוחה יהדות. למרבה האוקסימורון דווקא חסידי הכת הם המתנגדים לזרים ומאשימים אותם בהבאת מחלות, רחמנא ליצלן, אבל במותם נראה כי הוירוסים נבהלים ונמלטים מן הארץ, השבח לאל.
לכן ברור כי אין לחוס על חולי אשקלון ושאר נזקקי בית-החולים ברזילי. יחכו שנים אחדות, יקום חדר מיון יהודי כשר בלב המדבר וללא רצף טריטוריאלי עם בית-החולים, ובלבד שישראל תשמור בגאון על מעמדה כמדינה יהודית המקיימת את מצוות הכת הנקרופילית.

אי לכך הרשו לי להציג הצעת פשרה: לשם מה לבנות לריק חדר מיון בלב השממה, להלאות חולים ונדכאים שיסבלו ויחכו למשיח (שלא מצלצל, אפילו), ואז להמתין עד מותם ולזַכות אותם בקבורה מכובדת? הרי אפשר לקצר תהליכים ולחסוך כספים תוך שמירה על מדינה יהודית ולא דמוקרטית בדרך פשוטה: כבר עכשיו יזורז תהליך קיצור חיי החולים וקבורתם במקום המיועד להיות חדר מיון. זה מותר, כי כבר עכשיו הוא בגדר בית קברות.
ושלט: כאן נקברו חדר המיון והחולים גם יחד.

מה ההיפך מיהודי?

 
אני וחברה ערכנו משאל לא מקצועי בקרב סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב. פשוט עצרנו אותם ושאלנו: מה ההיפך מכלב?
הרוב השיבו בלא היסוס: חתול!
אחרים נקטו בנוסח של עגנון ואמרו בלק (סיכול אותיות פונטי של כלב, כפי שהוא מופיע בתמול שלשום).
 
היום, דקה לפני הבחירות, הסתבר כי השיטה הזו יעילה לשימוש גם לצורך סוגיות מורכבות יותר. וכך, לאחר שנות מאבק עד זוב דם בשאלה שטרם הוכרעה "מיהו יהודי?" נאבקות שתי מפלגות, ליברמן וש"ס, על הקול היהודי, תוך הגדרת הזהות היהודית על דרך השלילה. הפיתוי גדול, למה לדוש בסוגיות סבוכות, כשאפשר לפטור את היהודים לא רק מארון הספרים היהודי, אלא ממערכת הריהוט הלאומית כולה, והכל בעמדת ניגוד.
 
אז מיהו לא יהודי? לכל אחת משתי המפלגות תשובה שונה. אליבא דליברמן יהודי הוא מי שאינו ערבי. אמור מעתה, יהודי יכול להיות כל אדם, בלי הבדל דת, גזע ומין, ובלבד שאינו ערבי. הוא יכול להיות אפילו נוצרי, אבל לא מבית לחם, אלא ממוסקבה.
 
גירסת ש"ס שונה: לא יהודי הוא אוכל החזיר, זה שחי עם שיקסה (או גויה) .
 
וכך, דווקא ההתמודדות על "הקול היהודי" מרסק את האחיזה של שתי התפיסות הגזעניות הללו. כי מסתבר שההגדרה הקשיחה של "יהודי" מתגמשת ונסדקת כשעולה הצורך לגרוף עוד מנדטים.
כדאי לזכור את הרגע הזה בפעם הבאה שתעלה שוועת "זוהי מדינה יהודית". זה יהיה הזמן לזנוח את הניסיון להגדיר מהו יהודי ואיך זה בא לידי ביטוי במדינה, אלא לשאול "מה ההיפך מיהודי".
למשל, נישואין אזרחיים. זה בהחלט עולה בקנה אחד עם מדינה יהודית בגירסת ליברמן. עולם חדש של אופציות לא צפויות נפתח בעימות ליברמן-ש"ס, בבחינת "שניים רבים – השלישי בא ולוקח".

אבולוציה, להבנתי הלא מדעית

בעקבות הרצאתו של פרופ' יואל רק מאוניברסיטת ת"א,
המתרוצץ בעולם לגלות את עקבות משפחת הקופים שלנו,
הרצאה שארחה עמותת חופש.
 
מתוך ההזמנה: "היום כבר ברור שהאדם אינו ישות נבדלת שכל העולם נערך סביבו כמו היה מרכז העולם. מה שקופרניקוס עשה באסטרונומיה כשהסיט את הכוכב שלנו ממרכז היקום, עשה דארווין במדעי הטבע. האדם כבר איננו ישות נבדלת שנבראה בנפרד, אלא חלק מיקום המתפתח לאיטו. דארווין הקדים את זמנו עד כדי כך, שאנחנו עדיין מנסים ללמוד מה שהוא הבין לפני מאה וחמישים שנים.
מתי התרחשו הפיצולים בענפי העץ האבולוציוני: למשל, אנחנו והשימפנזות  חולקים אב משותף שחי לפני יותר מ- 7 מיליון שנים בערך, דורותי וכלבה הנאמן טוטו נפרדו בערך לפני 60 מיליון שנים, קרוקדייל דאנדי והקרוקודילים לפני 300 מיליון שנים, ג'ורג' בוש (או כל פוליטיקאי אחר) ותפוחי האדמה בזמן כלשהו לפני 600 מיליון עד מיליארד שנים. מה כל זה אומר עלינו, על התרבות שלנו, ומדוע הדת נאחזת נואשות בתפיסה הישנה?"
 
 

 

ישו בכפר נחום מאת מאוריצי גוטליב

 

בבית הכנסת בכפר נחום עומד ישו ומטיף בפני הציבור. והקהל באולם מעורב, נשים וגברים. האם אנו עדים לראשיתה של הנצרות, או שמא מדובר בפרק בתולדות היהדות? את השלב ההיברידי הזה בחר מאוריצי גוטליב להציג בציור "ישו בכפר-נחום". את העבודה הזו בחר פרופ' יואל רַק להציג בהרצאה על האבולוציה השבוע שהתקיימה מטעם עמותת "חופש" http://www.hofesh.org.il/
הויכוח על גורלן של תורות מדעיות שאינן עולות בקנה אחד עם האמונות לסוגיהן הוא מר וחסר סיכוי. שכן זהו לבה של תורה מדעית חדשה: שהיא חדשה. שהיא פוסעת עוד צעד בדרך להבנת הדברים, ולכן בהגדרה עומדת בסתירה לודאויות שהיו מוצקות קודם לכן. ודארווין, שהתאפק עשרות שנים עם חומר הנפץ המחשבתי שלו, חסך לעצמו את האבולוציה של הבורות עד לשלב הבריאתנים שזכינו לו בימינו.
בחירתו של הפרופ' יואל רק בציור של גוטליב, מלבד האילוסטרטיביות המדוייקת, שמה את האצבע על נקודה מרכזית: כאשר יצור חדש בוקע מתוך הישן, בהדרגה, איך נכנה את שלבי הביניים הללו. מי קורא למצב החדש בשם, ובאיזה שם יבחר? במפגש בכפר נחום יש מימצאים ארכיאולוגיים של הדת הקדומה יותר: מבנה בית כנסת קלאסי  עם עזרת נשים, אדם לבוש כיהודי דתי לצד ישו, לבוש אף הוא כיהודי בטלית קטן, ויש סממנים של הדת החדשה: ישו עצמו, אופן העמידה כמטיף והציבור המעורב.
אפשר לבחור לראות בכך את ראשיתה של הנצרות. בחירה המנכסת לנצרות את מצבי הביניים, מאדירה אותם ולכן גם אותה עצמה.  אפשר לבחור כפי שבחרה היהדות, לראות כאן כופר בעיקר מחלל את קדושת בית-הכנסת, וכך להוציא מן הכלל קבוצות של יהודים. כדאי לשים לב שלאבולוציה דרכים משלה להמשיך בברירה הטבעית בלי להתחשב בדעת רבנים ומדענים. תופעת הקהל המעורב, למשל, חוזרת בגדול ביהדות הרפורמית. וכמובן, אצל החילוניים, שמתערבים ככל העולה על רוחם ועדיין אין עצה ואין תרופה ליהדות השמרנית וגם הם יהודים כהלכה.
הרצאתו של פרופ' רק על האבולוציה מדארווין ועד מלכת היופי (או בניסוח המדעי: האם יש תיעוד האבולוציה של האדם?) התקיימה במסגרת סדרת ההרצאות של "חופש". קדמו לה "יהודית ודמוקרטית – דבר והיפוכו" עם אהרון עמיר ו"ההיסטוריה של החילוניות" עם פרופ' מיכאל הר-סגור. הסדרה מכוונת להעלות על סדר היום נושאי זהות יהודית ותרבותית אשר נשמרים בסוד. אם חשבנו שרק החרטומים במצרים שמרו על הידע ונזהרו שלא להפיץ אותו ברבים, מסתבר שגם היום יש נושאי לפיד הבורות, העושים כמיטב יכולתם להסתיר מצאן מרעיתם מציאות לא נוחה ומבלבלת. כגון שהיהדות האורתודוכסית כפי שאנו מכירים כיום, זו המתיימרת לשמור על קו רציף מאז הסבתות של הסבתות שלנו, היא בעצם תופעה חדשה. עוד חוליה בשרשרת האבולוציה של היהדות. דומה הדבר כאילו האב הקדמון שלנו ושל השימפנזים היה מתגלה לפתע חי ומתנדנד על עץ ביערות הגשם, ודורש מאתנו לשוב ולגדל זנב. הבעיה עם זנב, שמאוד לא נוח לשבת איתו על כסא.