Category Archives: שטחים וזיתים

עמוס בחוץ – נא להיכנס הביתה!

 

עומס בכבישים, עומס בגנים, עומס בנחלים, עומס בקניונים, ואפליקציית מפת הפקקים. ישראל צפופה, אין מקום לכולם לצאת החוצה יחד. פיקוד החגים מתריע: להישאר בבית. אין בית? יהיה מאהל!

 

 

 

רק הקיץ בילינו במחאת הדיור, והנה רק הגיע החג וכולם עוזבים את הדירות הצפופות שלהם, כדי להצטופף בחוצות. 'כל עם ישראל' עומד שעות בפקקים, כדי להגיע ולהתגודד בשמורות טבע זעירות, לשבת מנגל-אל-מנגל בפארקים, לפרוק ערימות ילדים בג'ימבורי עמוס ורועש ולעמוד שעות בתור לקופה בקניון או בגן החיות התנ"כי.

זה נכון, האדם זקוק למגע עם קצת טבע. נחל קטן, חורשה ירוקה, ואויר פתוח וזורם. אבל עם פטריוטי שכבר הסכין עם העדר דיור, שקיבל כתורה מסיני דירות מפוצלות עם קירות סדוקים ומתפצלים וצנרת סתומה ועשירה בפיצוצים, עם כזה מוכיח שהוא מסתפק במועט לא רק בבית שאין לו, אלא גם החוץ שלו כבר מזמן לא חוץ ולא שלו.

 

שמתם לב שצפוף כאן? בילדותי היינו בישראל 2.5 מיליון בני אדם, והחלום שהנהיגה מערכת החינוך היה לייחל למספר האגדי 3 מיליון. אז, כך אמרה האוטופיה, נשכון לבטח במדינתנו הקטנה (גבולות 67), נהיה חמושים בחוסן לאומי שלא היה כמוהו בתולדותינו, נפרוץ ביצירתיות שתניב לנו שורה של פרסי נובל, אוסקרים, ותהיה לנו סייסטה יומית כדי לבלות תחת גפננו ותאנתנו.

 

נכון שלא נתנו דעתנו על הטבע שמסביב, ואף איימנו עליו שנלבישו בשלמת בטון ומלט. יחד עם זאת הבטחנו גם לפרוש מרבדי גנים.

 

באותה תקופה הייתי בנורווגיה. הסתובבתי בתחושה שהארץ ריקה. פה ושם רואים, אמנם, אנשים, אבל קמצוצים, אחדים כדי להשיט את המעבורות, אחדים כדי לתקן את מסילות הרכבת, אחדים כדי להכין ארוחות בוקר מבוססות דגים. מחקר מאוד לא מייצג גילה לי שבנורווגיה היו כבר אז שלושה מיליוני אנשים, אלא שהשטח גדול פי 12 משטחה של ישראל. כמה ריק להם, חשבתי, כשיכולתי לטייל לבד בפיורד שלם בלי להתחלק עם אף אחד.

 

והנה, כמעט בלי להרגיש, גלשנו – קצת כמו בשוליית הקוסם – מעבר לחלום שלושת המיליונים, והגענו לכ- 7.500 (שבעה מיליון וחצי). ואם סופרים את כל בני האדם בשטחנו, המספר מגיע לשבעה מיליון וחמש מאות אלף (!).

 

ומה עשו הנורווגים מאז? הגיעו בסך הכל ל- 4.2 ארבעה מיליונים ומאתים אלף. עלובים הנורווגים, חשבתי, הם ימשיכו להרגיש בודדים, איש תחת אגמו ופיורדו וסירת הדייגים שחונה ליד מכוניתו. וזאת בשעה שאנחנו 'כל עם ישראל' מבלים כתף-אל-כתף בכל מקום, באוויר-בים-וביבשת. וכולנו זוכרים שעם קצת רצון טוב אפשר להמשיך להצטופף, כדי שיהיה מקום לעוד אנשים להיכנס. ואנו סמוכים ובטוחים כי בשעה זו ממש, עמלים שליחינו המסורים בכל מיני מקומות על הגלובוס, כדי לשכנע אוכלוסיות נוספות להשאיר מאחור את הפת החרבה ולבוא להצטופף איתנו.

 

בינתיים פיקוד העורף מתריע – אין מקום בחוץ, כולם מתבקשים להישאר בבית. אה, לא לכולם יש בית? ניפגש במאהל.

מודעות פרסומת

סיפוח עכשיו

 

חברון במאה ה- 19

 

שנים אני שמאלנית מרעילת בארות, ממוקמת מנגד לקריאות הנאצה של רבים. אבל זה היה במדינה אחרת. עכשיו הכנסת של המדינה שלי טוענת שצריך לחקור את השמאלנים, ובעיקר את הארגונים לזכויות האזרח, אלו שתמיד החשבתי לפאר היצירה היהודית/ישראלית. עכשיו עומד להוודע לי בחוק כי למעשה הולכתי שולל ומדובר בסייעני טרור שיש לשלוח מיד לסיביר (אלא שזו, למרבה הצער, עדיין לא בידנו). ובמקביל, אני מודה, מאוד מעייף לתקוע סכינים בגב האומה, בעיקר היום שגם מחיר הסכינים בשמיים.

 

אם כך, למה לא לנסות להיות חלק מהקונצנזוס? למה לא להתפכח מהאופיום השמאלני (שאמנם מעולם לא היה להמונים, ובכ"ז הוא משכר). זה יכול להיות הרבה יותר נוח, וגם להרגיש חלק ממשהו גדול, ולא במקום המעייף הזה של צדק צדק תרדוף.

והרי מן העבר האחר אני רואה מסות עצומות של אנשים חדורי אמונה. ומה אם באמת חברון והסביבה הם סלע קיומנו וכור מחצבתו על העם היהודי וערש הולדתו? מה אם באמת הישע הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל (טוב, בלי קשר להשקפת עולם, כל אזור בארץ עדיין נמצא במקומו, שום השקפה לא מזיזה אותו משם). אבל בלי התחכמויות, מה אם כל העניין הזה עם הרצל המתבולל ומדינת ישראל עם הצהרות השיוויון שלה וההצמדות שלה לחוף הים, מה אם כל זה טעות? נניח, למה דווקא תל-אביב, כשאפשר לבחור בחברון?

ואם כבר להתפכח, אז עד הסוף. לא להשאר עם חצי הנגאובר. הרי הייתי רדיקלית, וזה לא משתנה.

אם כך – צריך לספח את השטחים החברוניים. איך זה לא קורה? עם רוב כ"כ גדול לימין בעם ובממשל? סיפוח! ואם החלפת שטחים, אז עדיף להחליף תמורת תל-אביב, לא? ובאמת, איך לא קמה תנועה לסיפוח מיידי? מה עושים כל נערי הגבעות האלו, שלוקחים להם שטחים לדיור, במקום לחסום כבישים ולשלוח את חברי הכנסת שלהם לחוקק את שם ישראל על כל גבעה רעננה.

רק אם מדינת ישראל המשונה הזו תכיר בארץ ישראל כאילו הייתה מדינה שלמה, כלומר תכיר דה יורה במצב דה פקטו, רק אז אפשר יהיה ליישב את כל השמאלנים האלו משדרות רוטשילד בפתרונות דיור 5 דקות מכפר סבא. רק אז אפשר יהיה להשקיע בכל הצעירים באופן שיוויוני, אפילו אם אינם מתנחלים. כי כולנו נהיה לא רק אזרחות אחת, אלא מדינה אחת.

רק אז אפשר יהיה לתקצב את המוזיאונים במרחב החברוני, כמו את אלו בישראל הישנה, בלי חקיקה מיוחדת. רק אז אפשר יהיה להקים היכלות תרבות בכל מקום בארץ ישראל, ואמנים יוכלו לסרב להופיע סתם כי זה לא קל"ב, או כי יש להם אירוע משפחתי באותו יום.

רק אז אפשר יהיה להעלות את השכר הממוצע בישראל לזה של המתנחלים

בעצם, הסיפוח הזה נשמע לי פתאום כמו אינטרס שמאלני. השמאלנים יקבלו פתאום יותר תקציבים, יבטלו להם את הכיבוש.

אז אני מתלבטת. לספח או לא לספח? ולטובת מי?

הֲגִירַת הַחֲלוֹמוֹת

מֵחֶבְרוֹן נִפְתְּחָה הָרָעָה. וְזֹאת אַחֲרֵי שֶׁיִּרְמִיָהוּ רָאָה

סִיר נָפּוּחַ בְּפָסוּק יג'.  וְהַסִּיר פְּּרוּ וּרבוּ וְקַבְּלוּ

תַּקְצִיבִים, וְהַנָּפּוּחַ עוֹד וָעוֹד

וְהָרָעָה עוֹד וָעוֹד, וּמְלוֹא כָּל הָאָרֶץ לֹא

יְכוֹלָה לְהָכִיל

הָרָעָה. וַאֲנִי

שַׁבְתִּי אֶל עָפָר הָאָרֶץ, עֵינַי בְּכֹתֶל

הַמִּזְרָח, נְשׁוּאוֹת אֶל הָעֵמֶק

בִּירַת הַזֹּהַר וְהָאוֹרָה.

 

הנה באה הרכבת

 

 

מי לא יכול להקים רכבת קלה/תחתית?! האם זהו המגזר הפרטי שאינו בנוי לספק תמורה, אלא רק לקבל כספים, או אולי זהו המגזר הציבורי, ששכח איך מקימים מדינה/תחנות כוח/תחבורה ויודע לעשות רק רגולציה של הזרמת כספים. הויכוח הזה שב ומתלקח כל אימת שמתברר כי שוב לא תהיה רכבת. למה? יש הרבה סיבות.

וכך, בעוד אנו מכלים כוחנו במציאת תירוצים בסוגיית העדר הרכבת, הנה כאן, ממש מתחת לאף, פועל נוער המנהרות. במרוצת השנים האחרונות הם חופרים בחריצות ובנחישות מנהרות. מאות קילומטרים, ויש אומרים אלפים, של מנהרות, מובילות סחורה בין שלוש מדינות. שוב ושוב. מאות, ואולי אלפי, צעירים מתמחים ומתמקצעים בחפירת המנהרות, תחת אש מטוסים ותחת החמסין הבלתי נסבל של יולי-אוגוסט ואולי גם ספטמבר.

 

נכון, גם במקרה של נוער המנהרות צפה סוגיית האחריות. גם במקרה זה יש המפילים את האחריות על ההנהגה הלאומית, ויש המצביאים על היזמים הפרטיים המעוניינים בנתיבי הברחה. טרם הושגה הכרעה בשאלה האם זה יותר לאומי או יותר כלכלי, אבל דבר אחד ברור – זו מנהרה. אלו גם אלו מסכימים כי יהיה בעל הסמכות אשר יהיה, מדובר בפרוייקט נרחב המתבצע במהירות ראויה לציון.

 

האם לא ברור מכאן החיבור המתבקש? הצעד הקטן שיחבר את המנהרה הגדולה עם הגעגועים לרכבת? האם צריך לומר זאת במפורש?

אם צריך, אז הבה נאמר ׁ(במפורש, אך בחשש): למה לא יחפרו העזתים רכבת תחתית לתל-אביב? ואז נוכל סוף סוף לממש את החזון הציוני:

 

הנה באה הרכבת

בואו ילדים לשבת

הקטר כבר מצפצף

לא יסע מי לא ישב

 

מי יודע. אולי ימים באים ונוכל להגיע עד כדי

בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת

 

חמאס מאבד את עזה – סנטה קלאוס בדרך לשם

החמאס מאבד את עזה, מבשרת הכותרת ב'וואלה'. בימין ובשמאל, בישראל ובשטחים, מבעבעת השמחה. אמנם גם על פתח לא השתגענו אבל עדיף אבו-מאזן שלא יכול, מאיסמעיל הניה שלא רוצה. ועכשיו פתח יחזור בגדול. מי היה מאמין שכל-כך נתגעגע אל פתח. אמנם לא הכרנו בו בעבר, אמנם הושבנו את אייבי נתן בכלא על שנפגש איתו, אבל מאז חמאס הוא החלום הרטוב של פוליטיקאים ישראלים. יש השומרים על קשר עם אסירים VIP , יש שנפגשים עם בכירי הרשות, וכולם כולם מיחלים לחילוץ עזה מציפורני החמאס.  
אנחנו קמים בוקר אחד, והמזרח התיכון ריק מערבים (כפי שראינו בתשדיר הבחירות של 'מולדת' ז"ל), ובבוקר בהיר וצח שאחריו חמאס מאבד את עזה ונעלם באופק. מזרח תיכון חדש לגמרי. תשאלו את שמעון.
והנה זה קורה. הבוקר בוואלה מקונן החמאס בפני משעל: אנחנו מאבדים שליטה בעזה
אכן, שיפור גדול מאז שליברמן עשה שריר ולימד את כולם מי מבין ערבית. המשוואה היסודית פועלת שוב: קורה משהו רע לערבים, ולכן זה טוב ליהודים.
כל זה ברמת הכותרת. עוד לפני כותרת המשנה אני שואלת את עצמי במבוכה: היתכן שהפעם השמאל טעה? היתכן, שבניגוד לכללי הזהב של ההיגיון הצרוף שלנו דווקא סגר, מטח עופרת יצוקה, גטואיזציה של אוכלוסיה, כניסה מסודרת של טנקים המראים לילדים מי כאן הבוס, החרמת כניסת פסטה ואחר-כך אישור כניסת פסטה (כולל ניוקי?) – היתכן שכל אלו דווקא מביאים את האוכלוסיה במצוקה להבין את שפת הסימנים העברית, לאמור: אנחנו נעשה לכם רע עד שתהיו נחמדים אלינו?! היתכן שלכך רומזת הכותרת (סוף סוף) ועל כך מלין חמאס הזועק: משעל, תציל אותנו ממלאכים המבקשים לחולל שלום בלי קשר לעופרת (יצוקה או בבלוקים), בלי קשר לרובים שלופים מולנו? היתכן שגם המוסלמים החליטו להגיש את הלחי השניה?
מדובר במהפך: פתח בתפקיד סנטה קלאוס של המזרח התיכון. וכבר ראיתי בעיני רוחי צבא קטן אך נחוש של סנטה קלאוסים מחליף את הירוק של חמאס באדום לבן נוצרי טהור; ובמקום קסאמים ממטירים עלינו מתנות קטנות עטופות בנייר צבעוני. וכבר ניסיתי לתרגל את מוחי להגיד כל-הכבוד לליברמן (עד כדי כך!).
ומיד פרצתי בקריאה תזזיתית של המאמר עצמו, כדי לחזות בפלא: מאין וכיצד כבשו "הטובים" את רחבת הסכסוך. אולי, חשבתי לתומי לגמרי, הם ראו את "סרט לבן" והבינו שהרוע האמיתי נוצר דווקא בתנאים של נוחות, מתוך דיכוי התשוקה והכפפתה למערך משמעתי נוקשה. ומאחר ולהם אין תנאי נוחות כמו באותו כפר גרמני פסטורלי וגם לא מדכאים את תשוקתם אלא מדכאים אותם רק פיזית, אולי הם התעשתו והחליטו שאם כך, מקומו של הרע לא יכירנו בעזה.
עיון לא קפדני במיוחד בשורות הבאות לימד אותי, כי לצערי שוב אין לי סיכוי ליפול לרגלי הימין ותובנותיו. שוב מסתבר כי יש עמים (ע-ר-ב-י-ם) שאפילו בלי כפר גרמני קטן ומתוק מצליחים תמיד למצוא את הרע. מסתבר שלא הפתח דוחק את החמאס, ולא סנטה קלאוס ואפילו לא אמא תרזה. מדובר בעוד הסלמה – אל קעידה.
אוי, שוב צדקנו. פרץ אלימות לא מוליד שלום עולמי. ומי אשם? השמאל. הרי  זה היה רעיון שלו, שאלימות מולידה אלימות גדולה יותר, ודיבורים מולידים דיבורים.
 

בזכות הריבוי הטבעי בשטחים

לא ברור למה מלינים על ההקפאה-אלעק בשטחים. הרי דווקא הבניה שמתנהלת שם, היא זו שתוציא לישראל שם מעולה בעולם. כפי שאמר ראש הממשלה, ואני מסכימה איתו לגמרי: יש ריבוי טבעי. אז מה, לא נבנה גני ילדים? בית כנסת? והוא צודק, ובגדול. ממתי אנחנו בעד ילדים שמסתובבים ואין להם גן, או מעון? או אנשים יראי שמים שאין להם בית כנסת להשיח לבם בעת תפילה?
לא צריך עין חדה כדי לראות שהבניה הבלתי פוסקת ב"אזורים שבשליטה ישראלית" עונה על צרכים אמיתיים. למשל, הכבישים. רחבים, חלקים, מכל מקום לכל מקום, ברמה אירופאית ממש. ושוב בצדק. הרי אנחנו לא רוצים לייצר כבישים אדומים, עם תאונות דרכים וסתם מהמורות מרגיזות. כבישים מהסוג שגורם לתאונות דרכים.
הבה נבחן את סוגיית הריבוי הטבעי. הרי מדובר בצמיחה, וצמיחה זה טוב. איך מתחולל הריבוי הזה? בשני אפיקים זורמים המתרבים שלנו: מהפרו ורבו המוכר, ומן העליה.
שיטת הריבוי הטבעי מפרו ורבו שונה מהנהוג בתחומי הקו הירוק. שם יש משפחות מרובות ילדים, שגרות בצפיפות בדירות שכורות וממתינות לדיור ציבורי. בשטחים יש לנו צאן קדושים, אוהבי ארץ ישראל, שגרים ברווחה, ומתבלים הקמת מבנים על גבעות בפסוקי קודש.
שיטת העולים החדשים היא הישג של ממש. מדובר בקבוצה שאינה דומה לאחיה המהגרים, אלה אנשים שמיד זרחה להם תבונה של א"י. הם הבינו: רוצה בית? לך לשטחים. ושוב, בצדק. האם אנחנו רוצים לראות בטלוויזיה שלנו מדי שבוע אם חד הורית מרוסיה מתגוררת בכוך עלוב אי שם בתחומי הקו הירוק, אין לה פרנסה, אין עתיד, ילדיה משרתים בצה"ל וכשהם שבים לשבת מהשטחים אין לה מה לתת להם, כפי שהיא טוענת מול תמונת המטבח משורר הדלות?
לא עדיף לה ללכת לשטחים, לגור בבית, גינה לשוח, משרה ממשלתית, ילדים מסודרים? ב"ה גם ילמדו חינם בישיבות ויקבלו משכורת. מה בוער לה לגור בתחומי הקו הירוק ז"ל?
בעצם הבניה בשטחים ישראל בונה את חלון הראוה שלה: שטח פורח, בתים צנועים ויפים של כמה מאות מ"ר, מטופחים, משגשגים, מסגרות לילדים, הסעות לחוגים, והכל באבטחה הכי מקצועית (מה שהופך את בתי הספר שלהם להרבה יותר מוגנים). בשערי הישובים ניצבים סלקטורים שאפילו בת"א קיימים רק במועדונים.
 
כך פותחת ישראל צוהר לעולם, שיוכל להיווכח כמה נפלאים מעשיה, ואיזה מקום משוכלל ומזמין היא יודעת להקים ולתחזק. אמנם לכ- 300,000 איש. אבל זה מסיט את המבט ממדינת העולם השלישי הקטנה שלנו, זו עם כמה מיליונים המצטופפים עוד ועוד, ונהנים מאבטלה גואה, מילדים שמחכים כבר חמש עשרה שנים לפתיחת מעונות יום כחוק, הנוטלים נפשם בכפם כל אימת שהם חוצים כביש אדום בדרך לבית הספר, המדינה עם עם עיירות הפיתוח ללא פיתוח, שדרות שסופגת טילים אך לא מקבלת מיגון בלי בג"צ. זה העולם הישן. אל תזכירו לנו.
 
 

צבא הפלנגות לישראל על קורקינט

פלנגות על קורקינט
 
אתמול פשטו רשויות האכיפה על מחסנים ובהם מאות קורקינטים לא חוקיים, ונתקלו בישראלים סבירים שעשו מה שראו בטלוויזיה: צעקו על השוטרים והפקחים, קראו את הצווים, רעמו "אני הולך להוריד לך את כל הקורקינטים מהמשאית'.
תלמידים מצטיינים, חשבתי לעצמי. הראש היהודי קולט מהר. כבר שנים אנחנו רואים צבעוני-על-גבי מסך איך הפלנגות המתנחליות פושטות על 'זרועות החוק', איך הן מפירות חוק בריש גלי, מבריחות את השוטרים, מחליפות את החיילים בכוח אחר לפי בחירה, ואז מפליאים מכותיהם בפלשתינים ובשוטרות העבריות. מכות במובן הרחב: שריפת מכוניות, עקירת עצי זית, הפרעה מכוונת במסיק.
ויראו כי טוב, ויחליטו שבמקום להפקיד את האזור בידי הצבא הציוני, הם יכולים להקים פלנגות משל עצמם. וכך, הבחורים המצויינים הגיעו להסדר על הצבא הציוני: הם ימשיכו לקבל מימון כמו מי שאינו מתגייס, ובתמורה ישרתו תקופה מסויימת בצבא משלהם. היחידות הללו ישרתו בעיקר קל"ב. כלומר בשטחים הכבושים. ושם הם יהיו חיל הכיבוש, וינהגו כמנהג המקומיים. כשחבריהם שורפים/עוקרים/מכים, ישמרו עליהם ההסדרניקים כדי שלא יופרעו באמצע.
והנה שוד ושבר. צה"ל היה דו משמעי לרגע, ונשתמע כאילו חיילי הפלנגות עשויים להדרש לפעול לפי צרכי הצבא. מיד יצאו מלח הארץ מן המלחיה, ואמרו – ובצדק – לא לשם כך התגייסנו! הרי אנחנו כאן בדיוק כדי למנוע מהישראלים האלו לפעול לטובת מדינתם ולשכוח שאנחנו מעוניינים להעביר לשטחנו כמה שיותר יהודים, ובעיקר כדי להראות שגם אנחנו, בדיוק כמו מדינת ישראל, מסוגלים להפעיל צבא ולקבל פקודות מהבוסים של הארגון שלנו. זה אמנם במימון ישראלי, אבל לא רק. גם אנחנו מקבלים תמיכה מארה"ב, בדיוק כמוכם הישראלים.
בכלל, אומרות הפלנגות, הכי טוב לטשטש את ההבדל בין יהודי לבין ישראלי. ככה אנחנו יכולים להגיד לפי הצורך שתפקיד הצבא שלכם צריך להגן על מדינת ישראל (אבל אנחנו לא בתחומי המדינה) ולחילופין שהצבא שלכם צריך להגן על יהודי באשר הוא (נניח בית חב"ד במומביי או קרובי המשפחה שלנו בברוקלין).
הטשטוש הזה מאפשר לפלנגות לטרטר את הצבא הישראלי והציבור בארץ. המעברים החדים בין עם ישראל/ארץ ישראל/מדינת ישראל ממש מתזזים.
השפעתן של הפלנגות אינה עוצרת על קו הגבול (הירוק, הסגול או אחר) אלא זולגת בקצב למדינת ישראל. השוטרים והפקחים שהגיעו להחרים את הקורקינט ספגו מיד את הרשות הנתונה לא לכבד את החוק ואת נציגיו.
אם רוצחים ומכים בשטחים הם עשב שוטה, אז גם לישראלים מגיע להיות יבלית. יבלית, כמו אלימות, לא עוצרת בקצה הערוגה. היא מתפשטת מטבעה ולא פוסחת על בתי ספר, כבישים, מדרכות, כספומטים, התור בקופ"ח.
הכי קל להרחיק עדות לרגע ולהעיף מבט בארץ הפלנגות שמצפון. לבנון, סברה ושתילה, הכיבוש הסורי, החיזבאללה. אכן, אופק מדיני.

פרס ליבוביץ והתגשמות נבואתו

השיקוי הנרקוטי של אלוהים לצידנו וצה"ל מאחורינו בכובשנו את ציון וסביבותיה

 

                                          פרס ישעיהו ליבוביץ, והתגשמות נבואתו

 

ביום שני, 30.12.2009 חולקו בפעם הראשונה פרסי "יש גבול" ע"ש פרופ' ישעיהו ליבוביץ. קומץ הנאספים עשו כמיטב יכולתם להפיח בנוכחים תחושה כי עוד לא אבדה תקוותנו, וכי אי-פעם נמלט מן הכיבוש, ובא לציון גואל. כך, למשל, חישב ד"ר יהודה מלצר כי נתקיימה תקוותו של ליבוביץ לאלף סרבני שמאל. אפשר להבין שאלף סרבני שטחים הקמים כאיש אחד, הם כוח בעל השפעה. אלא שמלצר ספר את טפוף הסרבנים על פני עשרות שנות כיבוש, טפטוף שעוד עשוי למלא חבית לאורך עוד מאות שנים כאלו.

בסרטונים שהוקרנו נשמע בברור קולו המיוחד של לייבוביץ, ואחזה בי הצינה כשהבנתי שנבואתו התגשמה, אבל לא תקוותו. יהיו אלף סרבנים, ואולי יותר, וכנראה מאורגנים, וכנראה לא משלנו, אלא משיכורי כוח הכיבוש.

 

כך היתה נבואתו של ליבוביץ:

בעיצומה של פעולת "הר הבית בידינו", כשכולנו חיכינו ששה ימים להשלמת הכיבוש ושנים אחדות להתאושש ולגבש דעה, כשאפילו גוש אמונים עוד לא חלם שאפשר להתיישב על שטחים כבושים, פרופ' ליבוביץ הודיע בדיוק מצמרר של מנתח גאון, שאם לא נסתלק (כלשונו) מהשטחים, תיווצר מציאות שתחליף את המדינה היהודית כפי שהיתה לנו עד אז, והיא תהפוך למדינה רב לאומית. שכן, גם אם הערבים לא יהפכו לרוב, הם יהיו 40%. כמובן שאי אפשר לבלבל את לייבוביץ עם פסאודו עובדות, כגון חלוקת הערבים ל"ישראלים ופלסטינים" ל"פלסטינים ועזתים" "ערבים ובדואים" "ערבים ודרוזים". בפועל מדובר במדינה רב לאומית, שמשקיעה כוח יצירה גדול בסיסמאות שמחלקות את האחר לתת קבוצות. זוהי חלוקה סיזיפית במובן הפשוט של המושג: רק השלמת חלוקה מוצלחת, וכבר מדרדרת האבן מראש ההר, ומתברר (במפתיע) שגם הדרוזים ערבים. רק שחררת מהכלא את אייבי נתן שנפגש אם אש"ף בניגוד לחוק, וכבר שונה החוק כי אש"ף הולבן והחמאס תפס את מקום השטן.

 

צבא ההפרדה לישראל

 

אם לא נסתלק מהשטחים זה ישנה אותנו, זה ישנה אותנו לבלי עצור: זה ישנה את המשטר, וישנה את האדם. כך ניבא לייבוביץ. המשטר יהפוך להיות עסוק רק בשמירה על קיומו, מה שלימים ייקרא בטחון. הכל יהיה או בטחון או לא כלום. כמו אימפריות גדולות מדי לכוחותיהן, הכל יגוייס לצבא. במקום כבישים, רכבות, מעונות יום, תרופות לקשישים, מעבדות מחקר אוניברסיטאיות, בתי-חולים בפריפריה, יום לימודים ארוך, במקום כל אלו יועברו הכספים לתקציב הביטחון. המדינה היא הצבא, הצבא הוא המדינה, ראשי הצבא הם ראשי המדינה, והכוחות היצירתיים מופנים לחלוקה מחדש (מתמדת, בלתי פוסקת) של הערבים.

 

אז לאן הגענו? למדינה שהיא בטחון וצבא, וגם תושביה ביטחון וצבא. איך מגייסים בארץ תרומות או אהדה לטובת משהו: אומרים שהוא חשוב לביטחון. למשל, הקבורה מחוץ לגדר. מתי נזעק "הציבור" על קבורה כזו? כשמדובר בחייל. מתי נזעק הציבור על מועדון שאינו מכניס אתיופים? כשמדובר בחיילים. מתי נזעקת העיתונות על אדם שלא זכה לטיפול רפואי? כשמדובר בחייל.

המפעל ההנדסי-ארכיטקטוני הגדול ביותר של ישראל הכובשת הוא גדר ההפרדה. מדינה שהקימה את המוביל הארצי ותחנת החשמל בתנאים של צנע וקושי, משקיעה היום את משאביה הרוחניים והכלכליים בחישוף השטח ובנית גדר שתפריד (הישג המיושם גם ברחבת הכותל (תשעה גדרות הפרדה), גם בבתי ספר המפרידים בין אתיופים למזרחיים רגילים ובין בנים לבנות, ואפילו באוטובוסים.

אם מתבוננים על מפת הישראלים, יש כאן שתי קבוצות אתניות, האחת שולטת ובעלת אזרחות, האחרת נכבשת ונטולת אזרחות. הכובש משתתף בצבא, אבל במרחב הזה גם קבוצות אזרחים מתפקדות ככובשים בפועל: הם מקימים ישובים בתוך השטח הכבוש, קובעים מדיניות, לא חל עליהם הדין והם מתבריינים כאוות נפשם.

למשל, אם פסק בית המשפט שהשדה של פלשתיני לא יופקע, מיד קמים עליו גדודי המתנחלים ועוקרים עצי זית. כי הם אוהבים את ארץ ישראל, אבל שונאים את תושביה, והשנאה הזו חלה גם על עצים. יש עץ ערבי (מות יומת) ויש עץ יהודי (אל נא תעקור נטוע).

אנשים תופסים גבעה לא להם ובונים בה ישוב? לא יפה, לכאורה, אבל הבה נסלול לשם כביש, נקים בית-כנסת, נעביר חשמל ומים, נשלם משכורות לראש המועצה, למזכירה, לנהג, לקב"צ, לקמב"צ ולגננת. אחר-כך נטפל בזה (קריצה קריצה).

 

הסרבנות

 

ועוד בנבואתו של ליבוביץ: הסרבנות. כולם יודעים על הסרבנות משמאל ועל אמירתו "אם יהיו אלף סרבנים…" ולא יסף. אבל הוא גם ניבא את הסרבנות מימין. ליבוביץ הבין כבר אז שמלבד אנשי הקונצנזוס, אלו שקרא להם אייכמנים בגלל הדבקות בביצוע כל פקודה חוקית (חוקית!) יש גם ההומניסטים (הקרויים אצלנו שמאל הזוי) ויש פנטים דתיים (הקרויים אצלנו אנשי ארץ ישראל השלמה).

שתי קבוצות אלו לא יבצעו כל פקודה גם אם היא חוקית. ההומניסטים לא יבצעו פקודות הנוגדות את זכויות האדם, כי הן שמות את האדם במרכז. אנשי א"י לא יבצעו פקודות הנוגדות את אמונתם כי הם שמים את אלוהים במרכז.

כאדם דתי הבין ליבוביץ את הטעות הדתית של המתנחלים שלמי א"י: הם מעבירים את הקדושה לא"י, ואינם מבינים שקדושה ניתן ליחס רק לאלוהים. מתוך כך הם עובדי אבנים, קברים וכתלים, וחוטאים לאמונה הדתית. וזאת תוך כדי איבוד צלם אנוש, כי הם פוגעים בזכויות האדם לטובת האבנים הללו.

לא סוד שליבוביץ ייחל לסרבנות מאסיבית מהשמאל, אבל זה לא קרה. נכון, במצטבר יש אלף סרבנים, אבל לא בבת אחת, אלא על פני עשרות שנות כיבוש. לעומת זאת סרבנות מאורגנת וסלקטיבית קיימת בצד הלא הומניסטי. הצד שיכור הכיבוש לא יוותר על נוכחות בצבא, חוד החנית של הכיבוש, אבל רק כדי לפעול להעמקת נעיצת החנית, לא כדי לרפא את הפצע.

לייבוביץ ייחד לסרבנות מאורגנת של אלף חיילי שמאל, כדי לשמור על צלם המדינה היהודית. אם זה לא יקרה,הצבא, כמו המדינה, יהפכו להיות מה שהכרנו במדינות קולוניאליסטיות אחרות. ואכן, גלשנו לאיטנו לחיק סטאטוס הכובש.

השיקוי הנרקוטי של אלוהים לצידנו וצה"ל מאחורינו בכובשנו את ציון וסביבותיה, מחלחל ללב ומחזק את היד בכל מעשה עוול. וכך, כפי שחזה ליבוביץ, שתויים והזויים, אנחנו חיים במדינה רב לאומית וטוענים שהיא יהודית, דוהרים קדימה בתוך טנק ומרגישים בפרארי, ושוב, ממש כמו בראשית הדרך, מה שהחל בנקודת המוצא של "לא להכיר ב" "עם הפלשתיני" "באש"ף" ועבר להפרדה קפדנית בין מנהיגים ערבים ש"לא רוצים" לבין מי ש"לא יכולים" עד לרגע זה שבו ישראל מחפשת בפינצטה את מי כדאי לשחרר מהכלא שלנו כדי שיעשה איתנו הסכם.

או, בקיצור, אנחנו לא מכירים במציאות. וכמי שיודע שהחיים והמוות ביד הלשון, אנחנו שוקדים יום יום על המצאת הדאבל-טוק. שפה שתגיד לנו שלקרוא צריך רק בין השורות, כי כל דבר הוא בעצם, משהו אחר. וכמו שחזה ליבוביץ, אם לא יקום השמאל ההומניסטי ויקבע את פני המדינה, היא תהיה למה שהינה.

שבת עבירה תחת שמירה

השבת לא יום ככל הימים. אם בכל הימים המשטרה מנסה בשארית כוחותיה למנוע עבירות, הרי בשבת היא מאבטחת את העבריינים. 

ובאמת, קשים חייו של עבריין. שוו בנפשכם כמה אנרגיה עליו לבזבז בבריחה ממעקב, בהסתתרות לאחר ביצוע הפשע. כל זאת בלי לקחת בחשבון את המשאבים האדירים שהוא נדרש להם בשעת ביצוע העבירה עצמה. שהרי חדירה לשטח לא להם, למשל, כרוכה עפ"ר בהתנגדות של אחרים. לא רק מאבטחים בשערי הבנקים מתנכלים להם, אפילו סתם קשישים חלושים מפעילים את שארית כוחותיהם כדי למנוע חדירה לשטחם. שלא לדבר על מלח הארץ נוסח שי דרומי, בעל ההרשאה לירות בפולשים.
אכן, לא נוח להיות עבריין (בעיקר אם אתה לא מרושת נכון, והמשטרה עלולה, חלילה, להצמד לעקבותיך).
והנה נזעקה מדינת היהודים, וממש כפי שהמציאה את השבת למען ינוחו אלוהים ואדם, כך המציאה את השבת (נוסח חדש) לעבריינים. יעלו החברים לאן שיעלו, יתגרו במי שיתגרו (כמנהג הנוער לעצבן) וכוחותינו ישמרו עליהם עד צאת השבת.
וזאת לדעת, שאם כל ימות השנה עולים החברה הנ"ל לאן שהם רוצים ועושים שם כבתוך שלהם, והמדינה רצה אחריהם כמו גננת וסוללת הישר אליהם כביש אוטוסטרדה-מחליף-עצי-זית ומקימה תחנת חשמל, גדר, בית כנסת, מקווה טהרה (כי יש, ברוך השם, שרצים לטהר), הרי בשבת היא לא יכולה לשפוך עליהם את כל הטוב הזה, ולכן היא מכריזה על יום מנוחה לעבריינים: חכו יום אחד, תנוחו, אנחנו נשמור עליכם, וביום ראשון נמשיך כבעבר.
ובא לציון גואל, והוא כנראה ברח מרוב סדום ועמורה.

סקר לימין, ושהשמאל יחפש סקר אחר

 
בימים הקרובים יתפרסמו תוצאותיו של סקר, לפיו עמדות הציבור עברו גיור לחומרה ימינה. יסתבר שם שהקואליציה עונה בדיוק על דרישות הציבור כשהיא דוחפת לאובמה את הסיוע שלו חזרה משום שהוא לא מסכים להודות שריבוי טבעי (של יהודים, כמובן) הוא הצדקה לבנות דירות נגד פלסטינים. יסתבר גם שהציבור אינו מאמין לצד הפלסטיני/ערבי, כי הם אומרים מדינה לצד ישראל, אבל מתכוונים לזרוק אותנו לים.
לכאורה, מה חדש? אז זהו, שיש חדשות מסעירות גם בתוצאות ישנות. לפני שעה הסכמתי להשתתף בסקר טלפוני קצר, רק עשר שאלות בענייני אקטואליה. השאלות מאוזנות לגמרי, בין ימין קיצוני לימין הרבה יותר קיצוני.
שאלה לדוגמא: אם אבו מאזן יחתום על הסכם עם ישראל, האם מנהיגים ערבים אחרים א. יכבדו את ההסכם. ב. יכבדו במידה מסויימת ג. לא יכבדו כלל.
אין שאלה מקבילה על ישראל, או אפילו על הדדיות, או אפילו נוסח: אם יחתמו וישראל תכבד, האם גם הערבים יכבדו.
השאלה הפותחת את הסקר מיסדת לכאורה סוג של סימטריה: אם ישראל תידרש להפסיק את הבניה בהתנחלויות, האם גם על הפלסטינים להפסיק את הבניה בשטחים.
כשאפשר לחשוב על סימטריה אחרת: אם ישראל תורשה לבנות בשטחים, האם הפלסטינים יורשו לבנות בשטח ישראל?
עשר שאלות הפורשות שלל אפשרויות לשלול הסכם ושתי מדינות, ובעצם משאירות את השטח למדינה אחת, שתהיה או יהודית או דמוקרטית.
זה כמעט כמו לשאול במדינה אנטישמית: האם היהודים מסכנים את הכנסיה, את החברה או רק את המשפחה.
מחר, כשיפרסמו את תוצאות הסקר, כדאי לזכור מה נשאלו המשיבים.