ארכיון קטגוריה: שטחים וזיתים

הפלסטינים יניחו קו צינור נפט נתניה-רפיח

 
לא ניתן להם מדינה. מה פתאום שניתן. מי נותן מדינות? מדינה לוקחים, לא מקבלים. קחו למשל את האזור שלנו, כמה מדינות יש כאן בין הים לנהר? אחת! ועוד שטחים בלתי מוגדרים שהם בריבונות של האחת הזו. ולמה שנחלק? תשאר המדינה, ישארו האנשים, ישארו השטחים, וכך נגיע לשלום: שטח ישראלי גדול, עם המון אנשים, ישראלים, יהודים, פלסטינים, מאות אלפי עובדים זרים. פלורליזם ענק.
 
ולמה שהפלסטינים יתלוננו? כמו שאמר ביבי אתמול בנאום, יהיה כאן שלום כלכלי, אפשר לפרוש צינורות נפט, אפשר להביא משקיעים מכל העולם שיבנו כאן ויפתחו את המקום. וככה כולם ירוויחו. אני כבר רואה בעיני רוחי איך הפלסטינים מתחילים לפעול בערוץ הכלכלי, מקבלים את העצה של ביבי, ובמקום לחפור מנהרות פורשים צינורות נפט בין תל-אביב לנתניה, מביאים משקיע כבד מסעודיה שמקים לנו מתקן להתפלת מים, מעסיקים צעירות ישראליות אחרי צבא בהדרכת מטיילים בעיר העתיקה בירושלים, וצעירים ישראלים באבטחת בניינים גבוהים בעזה , לקח מנוהל 'שכן מפוצץ שכן'.

שתי מדינות בין הירדן, זו שלנו זו גם כן

 
 האמריקאים לא מבינים, לנו יש גידול טבעי כרוני. היעלה על הדעת שזוג צעיר במורד עופרה לא יוכל ללדת ילדים תוך ביטחון כי ליהודים הרכים תהיה בבוא היום דירה במעלה מורד עופרה? במה הם נופלים מילדים תל-אביביים? ממש כשם שלכל הורה תל-אביבי מובטח כי עשרת צאצאיו היהודיים יזכו לדירה בתל-אביב (מיד לאחר שישדוד בנק), הוא הדין בעופרה והגבעות. לא? הרי לא יתכן להגלות את היהודים החדשים לאי-שם בגבעתיים או ירוחם.
והנה באים האמריקאים ואומרים: בסדר, שיהיה ריבוי טבעי, אבל תבנו בגבולות שלכם.
ואנחנו: בסדר. ארץ ישראל ניתנה ליהודים ואנחנו בונים בה.
והאמריקאים בשלהם: הגבעה הזו היא בתוך הגבול שלכם, או שהיא פלסטינית?
ואנחנו, שמאחורינו עשרות מתווכים שנאכלו בלי מלח, משיבים: עוד לא הגיעה העת לגלות לכם איפה הגבול. עכשיו העת לבנות ולהתנחל בה.
האמריקאים מקשים: להתנחל במי?
אנחנו שולפים: בארץ ישראל.
האמריקאים: ומה עם מדינת ישראל?
אנחנו מדקלמים: יהודית ודמוקרטית.
 
אז זהו, בנקודה זו נדמה לי שעומד להיות מהפך. אחרי שערבבנו טוב טוב מתנחלים בפלסטינים, אפשר להפריד ביניהם בקלות ממש כמו חול מעורבב במלח. טוב, אולי מלח אפשר להמיס, אבל מתנחלים לא נמסים במים, וגם לא פלסטינים. אז אם אני זוכרת משהו משיעורי הפיסיקה, בעצם מדובר בתרכובת של שני חומרים נפיצים ועויינים. אבל עדיין – תרכובת.
תרכובת זה ההיפך מקווים מקבילים: המרכיבים של תרכובת לעולם לא יפָּרֵדו. התרכובת הספציפית הזו נתונה כולה לריבונות ישראלית, ומה שמחזיק את המרכיבים נפרדים לכאורה הוא האפרטהייד, או בשמו העברי – הפרדה.
יש גדר הפרדה, כבישי הפרדה, מחסומי הפרדה, ושורה של אמצעי חיבור מפרידים: אישור העברת פסטה, אישור תנועה, אישור מעבר, אישור לידה בבית-חולים, אישור יציאה מהארץ בלי לחזור. חוקים נפרדים (להגירה, נישואין, נדל"ן, אזרחות) המון אמצעים.
ההפרדה הזו היא חיבור חזק מאוד, כי היא מחייבת שיתוף פעולה מתמיד בין שני הצדדים: אחד חוסם השני נחסם; אחד שומר עם נשק השני לא מעיז לעבור; אחד מנפיק אישור מעבר השני מקבל ועובר; אחד בונה גדר השני מפגין נגדה.
אבל האם תהיה הפרדה אמיתית לשתי מדינות, כמו במנטרה המשומשת והבלויה: ישראל פלסטין, שתי מדינות לשני עמים? נראה שלא. החמאס לא רוצה, ממשלת ישראל לא רוצה, העם לא רוצה (בעתיד, זה כן, מאוד בעתיד), המתנחלים לא רוצים,
לא שהם בכלל לא מוכנים לשתי מדינות, הם מוכנים לשתי מדינות יהודיות. זה כן. נניח אחת חילונית ואחת דתית. או אחת לסמולנים ואחת למחנה הלאומי. בעצם יש יותר נכונות שהמחנה יהיה דווקא לסמולנים.
 
בכל אופן, סיכום הפרטים מעיד על מה שכולם יודעים: יש כאן שטח בין הים לירדן, כולו בריבונות ישראלית, עם שתי אוכלוסיות פחות או יותר שוות בגודלן. וכנראה שבסוף גם נממש את הכוונות להיות סוג של דמוקרטיה: הימין יקבל את אי-חלוקת הארץ, הפלסטינים יקבלו אזרחות, המתנחלים יוכלו לגור במקומם והחלום הישראלי של ניגוב חומוס במזרח התיכון לא יעבור עוד דרך מחסומים.
או בניסוח לוגי: אם לא מחלקים לשתי מדינות, נשארת מדינה אחת בין הים והירדן. ויש בה שני עמים, למרות שכל עם היה מעדיף שהשני יתאייד. ואם לא תממש התאיידות כזו, אז נשארת מדינה אחת עם שניהם.
אני לא יודעת אם אני בעד, ואני גם לא יודעת בעד מה אני, אבל זה פשוט תיאור נוף המציאות הנשקף מחלון ביתי.

כוחה של הברכה – האם תפילה יכולה להרוג?

 
מראש אני מודיעה שאני לא מתמצאת בהעברת מסרים לישויות טרנצנדנטיות, לא מבדילה בין תפילה לברכה, והכל בלי הבדל דת, אלוהים ועכו"ם למינהו. יחד עם זאת אני מודה שנחשפתי בגדול לויכוח העתיק האם הדת גורמת למלחמות והרג (כגון אינקוויזיציה, פילגש בגבעה, העלאה על מוקד, צלבנויות וקידושי שם למיניהם).
יש הטוענים שאין אלימות כמו זו שמגייסת לצרכי יחצ"נות איזושהי אלוהות התומכת בה, ויש הטוענים שאין קשר, והדת עיקרה תפילה, דרך ארץ וערגה.
והנה מתאזרח בתודעת עמישראל החזיון של אנשים לבושים לבן (לא כלות, אלא הטוענים לטהרה), ציציות מתנפנפות, כיפות בוהקות, והם כובשים בסנדליהם את שעלי הארץ ונושאים תפילה באתרים שנודעו קודם לכן רק מטיולים שנתיים. כאן מעיין, שם גבעה נישאה, כאן מבנה עתיק, שם בית כנסת חדש.
השבוע זכינו לגל חדש של מעשי קדושה, תפילות וברכות, וזאת בזכות מנהגה היהודי של השמש להשתמש גם במחזור של 28 שנים לשידור חוזר של אחד ממופעיה הגרנדיוזיים.
 
וכך, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות המלבבת, יצאה חבורה קדושה להתפלל לשמש ולשאת ברכה , אמור מעתה ברכת החמה. אך דא עקא שקבוצה של ערבים התעקשה לגור דווקא באתר שאליו הגיעו המברכים, וצאן הקדושים שלנו בלבן נעשה להם מעשה בלעם בהפוכה – באו לברך ונמצאו בהתפרעויות עם נפגעים.
 
למרבה המזל הגיעו שוטרים, ושמרו על היהודים במדינה היהודית, שמותר להם להתפלל בכל מקום בארץ ישראל. למרבה המזל לא נפגעה הברכה, כי עובדה שהשמש אכן המשיכה במסלולה.

שנינו מאותו הכפר בשטחים

 
ידיעה שלא הופיעה עדיין בעיתונים (אולי היא מדע בידיוני):
שני ילדים שיחקו ברחוב בחברון. לפתע הגיח מן הסימטה חייל ברובה שלוף, והחל יורה לכל עבר. שני הילדים נפגעו, וכוחות ההצלה מצאו אותם ללא רוח חיים.
הגם שהיורה הוכרז כמעורער בנפשו, הודיע משרד הבטחון כי משפחת הילד היהודי תפוצה. השר פרידמן הודיע כי ההורים הפלשתינים אינם זכאים לתבוע את המדינה, על פי החוק החדש שהספיק להכנס לתוקף בזמן כדי למנוע העברת כספים לפלשתינאים, שכידוע אינם צדיקים.
משרד החינוך שידרג את שירו של ביאליק ל:
 
נקמת דם ילד קטן
(לא כולל פלשתינים)
לא ברא השטן.

קַיִץ 1967

 

הָיָה רֶגַע כָּזֶה

הִנֵה הַחֹפֶש הַגָּדוֹל, הַמִּלְחָמָה נִגְמְרָה,

הָמוֹן שְטָחִים כָּבַשְנוּ

אוֹמְרִים שֶהַגָּדָה נוֹרָא יָפָה, גְבָעוֹת וְעֵצִים וּשְטָחִים פְּתוּחִים

בּוֹאוּ נִקְפּוֹץ לְכַמָּה שָעוֹת לִרְאוֹת

שֶנַסְפִּיק לִפְנֵי שֶמַחְזִירִים.

הִנֵּה עֵצִים, הִנֵּה כְּלֵי רֶכֶב שְרוּפִים

שֶל הַצָּבָא? שֶלָנוּ? שֶל עַרְבִים?

הִנֵּה גַלְגַל

הִנֵּה שְאֵרִית שִרְיוֹנִית,

הִנֵּה טַנְק צֶנְטוֹרִיוֹן דָּפוּק

אֲבָל נִשְאָר לוֹ

הַקָּנֶה.

בּוֹאּו נִצְטַלֵם.

 

 

 

(מימין לשמאל: השביעיה מכתה י' 3)

 

 

* אַף אֶחָד לֹא יַאֲמִין שֶקַיִץ אֶחָד זֶה הָיָה שֶלָנוּ.

 

חדש: אישור קבע ביטחוני להגיע לבי"ח

 
המנהג הזה של הפלשתינים למות בגלל מחסומים נועד בעיקר כדי להכפיש את שמנו. הנה מקרה קלאסי  בו חיילי צה"ל מודים בפירוש כי אשרו את מעבר האמבולנס במחסום בין נקודה א' בשטחים (להלן מגורי החולה) לבין נקודה ב', גם היא בשטחים (להלן בית-החולים). אבל האשה לא ניצלה את האישור בצורה הנכונה, וחזרה למות בביתה.
ישבה מועצת גדולי הבטחון וההסברה ושברה את הראש (הפעם לא של הפלשתינים) בנסיון למצוא פתרון למצוקה ההסברתית של ישראל וחיל הכיבוש.
– הציע תת גיבור הראשון: בואו נבטל את המחסומים! אם נבטל אותם, הם לא יוכלו למות בגללם.
– השיב תפארת מדינת השני: אם נבטל, אז על מה יפקד מפקד המחסומים בשטחים?
– קפץ משנה לתת החזית: הבה נתחכמה. בואו נבטל רק את המחסומים שסוגרים על בתי החולים והנזקקים יוכלו להגיע בלי צורך באישור.
– אבל תפארת מדינת השני לא פראייר: ומה עם הממונה על מחסומי בית-החולים.
– חתך רב אלוף הפיקוד המקומי: חולירות הפלשתינאים האלו. רק בגלל שיש מחסומים הם חייבים למות בגללם?
החלטת המועצת:
"הבה נוכיח לתקשורת העולמית שאפשר לחיות עם מחסומים ולהשאר בחיים. בצו האלוף ג' נקיף את בי"ח תל-השומר (כולל הבסיס הצבאי) בשורת מחסומים מכל עבר."
קריצה: כל מי שיגיע יקבל אישור מעבר.
"מדובר במקסימום עיכוב קצרצר, רק לצורך חתימה. כמה זמן לוקח לחתום? ממש כלום.
נכון שיהיה צורך להזעיק את הקצין מורשה החתימה, אבל הוא יבוא בטיל.
נכון שיש שעות של פונים רבים, ועלול להווצר פקק לצורך חתימה. אז יחכו רגע. לא מתים מזה.
ואם מדובר בנפגעי תאונה מדממים – לא ישנה עוד רגע לכל אחד, הרי בסופו של דבר הם יזכו להגיע לבית-החולים הטוב במדינה."
– דעת יחיד של תפארת מדינת ה': הטוב בעולם. שיגידו תודה.
 
וכך עתיד עם ישראל הנצחי ללמד את הפלשתינים איך מדממים במחסום ואומרים תודה.

שיבריחו מזון

"אם הם יכולים להבריח נשק, אז איך הם אינם יכולים להבריח מזון?"

אומרת מערכת הבטחון.

וכך היא מודה לראשונה באסון,

כלומר, שאם רוצים לאכול, צריך להבריח מזון.

 

ובאמת, מה הבעיה? כל ילד פלסתיני יכול להשתחל מבעד למנהרה, לחצות את הגבול, ושם לסחוב שק אורז, או קמח ולגרור אותו הביתה, כדי שיוכלו לשבוע הוא וכל אחיו הקטנים. בעצם, רגע, מה, הוא עבד שלהם? יזחלו כל האחים הקטנים בשורה, אחד יבריח שק עדשים, השני יניב פח שמן, והקטנטן ימצא אולי תפוח, או עגבניה. ואז אחורה פנה, וישברו שבר מזון לעזה.  אם אנחנו יכולנו להבריח מזון מתחת לאפם של שומרים הרבה יותר מסודרים, קל וחומר שהם יכולים לעשות זאת מתחת לאפנו?! 

ועדיין נותרת על כנה הדילמה: אם כבר עוסקים בהברחות, מה עדיף להבריח, נשק או מזון. יש פנים לכאן ולכאן.

אם מבריחים נשק, עובדים פעם אחת ומקבלים דיבידנדים לזמן ארוך. שהרי ידוע שאקדח שהוברח במערכה הראשונה, יוכל לירות גם בשניה, גם בשלישית ואולי אפילו באינטיפדה הרביעית.

לעומת זאת מזון שהוברח בשבת, יכול להספיק ליום ראשון ואולי שני. אוכלים אוכלים, ואחרי יומיים שוב רעבים.

 

ולרעב, מזכירה מערכת הבטחון

יש פתרון

צאו למנהרות שוב והבריחו מזון.

ולצאת להבריח לפני כל ארוחה, לא משאיר הרבה זמן לשטוף כלים, לנגב, ולהחזיר את הסרביס לארון עם הויטרינה.

ולסיכום, קובעת מערכת הבטחון "המצב בעזה לא גרוע כפי שמציגים אותו"

לא תהיה, עד שיצמחו שערות

 
 
נניח שנורא רוצים משהו, ממש נכספים אליו, שרירי הלב עורכים אימונים חשאיים כדי להשיג את משאת הנפש, תאי המוח עובדים שעות נוספות כדי להבין מה אנחנו לא עושים נכון כדי להשיג את זה כבר, הדבר הנפלא: אהבה, שלום, שוקולד מריר. למה זה לא קורה לנו, למה זה קורה לשווייצרים (גם שוקולד וגם שלום) למה זה קורה ברומנים של ג'יין אוסטין (אהבה ושלום).
בחשאי, על משכבנו בלילות, אנחנו מוכנים לנדור ואפילו בנקיטת חפץ, אנחנו מוכנים להאמין לרגע שקיים היצור המופשט הזה הקרוי אלוהים, ולהבטיח לו קורבנות, ובלבד שזה יקרה כבר, סוף כל סוף, לא חיכינו מספיק? לא אכלנו מספיק את הלב עד למצב של סטייק טרטר?
קחו למשל את עניין השלום. זה ידוע שאנחנו (אנחנו זה כל מדינת ישראל, לא רק השמאלנים) רוצים שלום. אבל ממש. שלום אמת. ומה אנחנו לא מוכנים לעשות בשביל זה!
האמת, אנחנו לא מוכנים לעשות בשביל זה כלום. אבל לפחות, אנחנו מוכנים לשלום תמורת שלום. הכל ישאר כמו עד עכשיו, רק עם שלום. אבל הערבים לא מפסיקים להציג תנאים מוקדמים.
והנה פרס, זה שבעבר היתה לו אמא ערביה, אומר שהוא מוכן לדבר ומוכן לשלום, אבל יש לו תנאי מוקדם – שהחמאס יכירו במדינת ישראל.
הגישה הרעננה הזו פותחת ליין חדש. במקום לרוץ כמו מטורפים להסכמים ולשלום לפני שמיצינו את כל האופציות לירות בכלים הממש מתוחכמים שטרם הספקנו לנצל, אפשר ליצור הזדמנויות להצגת תנאים מוקדמים:
הם יכירו בנו לפני שנדבר, ואנחנו נפנה את השטחים לפני שנדבר, הם יפסיקו לירות קסאמים תחילה, ואנחנו נפסיק להפציץ קודם, הם יפסיקו את הדרשות האיסלאמיות שלהם, ואנחנו נפסיק עם אתה בחרתנו ליהדות שלנו, וככה או שנגיע לשלום עולמי לפני שקונים כרטיס טיסה לועידת השלום הבינלאומית הבאה, או שעושים את הצעד האולטימטיבי לחיסול הענף המשגשג של תנאים מוקדמים: לא נדבר איתם עד שיצמחו לנו שערות על כף היד.
ושוב הוכח שעם כל הטכנולוגיה אין כמו תרופת סבתא יהודיה.

הפעולה היא בעקבות מידע מודיעיני

 
פתאום מגיע מידע חם: המבוקש נמצא בלב אוכלוסייה אזרחית. שיקול פשוט אומר שאין ספק, מדובר בסכנה מהלכת, צריך להכות בו בכל הכוח, למרות הסכנה לסובבים. מנסים עם צלפים, אבל היעד לא מפסיק לזוז, הוא עובר ברחוב, חולף על פני ילדים החוזרים מבית-ספר, שלושה בתי-קפה הומים, ג'יפ עמוס נוסעים, קבצן, מלצרית שסיימה את המשמרת, דוור, בעל המכולת שיצא להכניס את העיתונים.
עכשיו כבר ברור, אין אפשרות ללכוד אותו בצליפה, הוא זריז ומתוחכם. אין ברירה, מעלים מסוק לאוויר ומפציצים את גבעתיים.
 
 
"מקווה שהפעולות המוצלחות בעזה יימשכו" אמר שר הבטחון.

מתנחלים בפקיעין

בלב שכונה מוריקה ושלווה אי שם בגוש דן, רכשה עמותה מספר בתים כדי לשכן בהם תושבים. הספונסר של העמותה הוא מיליארדר סעודי שיש לו קרובי משפחה רחוקים בנגב. הבתים שרכש מיועדים לאכלס את בני המשפחות. הזוכים בבתים, חברים פעילים בתנועות ימין איסלמיות, קבעו את משכנם בלב השכונה השלווה, והחלו לקיים מצוות בפרהסיה: תפילות, מואזין, מצעדי אבל ושמחה במועדם. אחרי הכל, מדובר במדינה המאפשרת חופש דת מלא.
ברגע שהתישבו במקום, החלו להתעניין אם יש עוד בתים שעומדים למכירה. מי שיכול להרשות לעצמו, הזדרז למכור ועבר למקום אחר. מי שלא יכול, החל לחוש שנגזל ממנו עולמו הקודם ומישהו מתנחל בשכונה שאהב.
היתכן? בארץ ישראל? האמת היא שזה לא יתכן. רק ההיפך אפשרי, כמו במקרה פקיעין. ישוב ותיק, שכל השנים התגוררה בו משפחת זינאתי היהודית בקרב ערביי המקום. עד שהמתנחלים החליטו שצר להם המקום מעבר לקו הירוק, ועכשיו אפשר לתפוס שטחים ולחולל פרעות גם ממערב לקו הוירטואלי. וכרגיל, יש דוד עשיר מאמריקה שקונה בתים דווקא בישוב ערבי, ומאכלס אותם בפעילי ימין דתיים. והללו לא סתם עוברים לגור, אלא תוך כדי שימור כל הצרמוניות של "יהודי בכל מקום בארץ ישראל", מעין מנטרה הפוכה ל"איטבח אל יהוד", מתכון בדוק להשכנת שלום עם השכנים החדשים.
אבל ביננו, מי רוצה להשכין שלום? הרי מדובר על הדרך היעילה ביותר לסלק את הערבים ולתפוס את אדמותיהם, והדרך הזו אינה עוברת בדיאלוג ושלום. אלף שיטות יש למרר לשכנים את החיים, והמתנחלים לא בחלו באף אחת מהן. ועל גג כל המתח הזה, הציבו בפני תושבי המקום אנטנה סלולרית. ואנטנה, כידוע, מעבירה את השידור, והוא הגיע לכל בית בישראל.
מעבר לרשימת ההצקות, יש משהו מקומם במיוחד בביצוע עוולה תוך הפרחת סיסמאות צדקניות. במקרה זהסיסמת "יהודי יכול להתישב בכל מקום בארץ ישראל" השקרית. האמנם יהודי יכול להתישב בכל מקום בארץ ישראל, ורק הערבים מפריעים? האם אני יכולה להתישב בלב בני-ברק או שכונת מאה שערים? האם אני יכולה לגור בשפיים? האם אני יכולה להתנחל ולהפריח את השדות הרחבים המקיפים את חוות השקמים? האם קבוצת עולים מאתיופיה יכולה להתנחל בבניין שלא גרים בו כבר עשרות שנים בלב תל-אביב? או בבית נטוש שרכשו אותו תושבי מדינות אחרות אבל הם לא באמת ישראלים על בסיס קבוע? ואם כבר מדיניות של לדפוק את החלשים, אז מלבד השאלה איפה מותר ליהודי להתנחל עד דעת עצמו לאחר שקבע כי מדובר בארץ ישראל, נותרת על כנה השאלה הותיקה מיהו יהודי לצורך זה. כלומר, למי מותר לדפוק את החלשים? נניח ישראלי שאמו יהודיה ואביו ערבי, האם הוא יכול להתנחל בכל מקום? והאם קבוצת שמאלנים שכל סבתותיהם יהודיות יכולה להתנחל בלב ההתנחלות היהודית בחברון? ואם מותר בשטחים לא מיושבים, למה גרשו את אנשי כיכר הלחם מכיכר המדינה?

הצעקה "ליהודי מותר להתישב בכל מקום בארץ ישראל" היא בבחינת על ראש הגנב בוער הכובע. כי השאלה היא האם ליהודי הזה מותר להתישב במקום הזה. מי שמזעיק את כל העם לדורותיו ולתפוצותיו, כנראה סובל מחולשת הטיעון האישי שלו למקום.

בלי לפתור את סוגיית מיהו יהודי שמותר לו להתנחל, דווקא חלה התקדמות בשאלת מיהו ערבי שמותר להתנחל לו: תגלית עולמית המצדיקה פרס נובל פרצה לחיינו עם פרשת פקיעין: הדרוזים, הנחמדים הללו שמתגייסים לצה"ל, בעצם, מתחת לתדמית הנבדלת, שוכן ע-ר-ב-י. לכן, קדימה להתנחל.
המתנחלים, כמו גרורה בגוף האומה, לא עוצרים בקווים האדומים וגם לא בקו הירוק. עכשיו מסע ההסתה החדש הגיע גם אלי. הם שלחו לי מצגת, אשר רציתי מאוד לצרף, אבל מפאת קוצר שליטתי בטכנולוגיה לא הצלחתי, תחת הכותרת החד משמעית "פרעות פקיעין 2007". פרעות משמע פוגרום. וכבר נזעק מן התודעה זכר פרעות תרפ"ט בהן נרצחו 67 יהודים ופרעות קישינב של חמלניצקי בהן נהרגו עשרות ונהרסו אלפי בתים. עכשיו, בשוך עידן הפינוי מרצועת עזה, ולאחר שהמשתתפים בארוע בזבזו את התחמושת הכבדה של השואה, מה נותר לנו עכשיו? צריך להסתפק בפוגרומים.

אגב, כרגע התקשר אלי ידיד מאי-שם במרכז הארץ, וסיפר שאתמול בערב היה אצל משפחתו מחוץ לעיר, ובשובו גילה שפרצו לו לדירה, הרסו, ניתצו, החריבו "עשו לי פוגרום של ממש" הוא אמר. אבל במקרה זה המשטרה לא הגיעה לירי באש חיה.