Category Archives: שירה

צב קריאת שירה/ מטמורפוזה

 

פתאום ראיתי צב ענק, אבל מסביב לא היה ולו שמץ גלפגוס, סתם נגב.

מה יכולתי לעשות?         אמרתי לו שירה.

 

 

מטמורפוזה הכרחית
 


אני לא שמימית. זה שאני

 מרחפת מעדנות, לוטפת כמו רוח, אני לא

שמימית. בזכות הענן שלי אני אתפזר

ב רגע הנכון ואוטח בך

וכל התולעים השחורות יכרכו סביבך, צ

 עדיך יכשלו, רוחך תלעלע,

לשונך תדבק

לחכי



		
מודעות פרסומת

כל החורף בבת אחת

וביום בהיר אחד היה גשום. וגשום וגשום ובנגב. וכל החורף התנקז ליומיים. לא התנקז, זרם, לא זרם, שצף. התפרץ על יובש, על רגבים, על אפיקים אכזב, על מרבד הלס הענק ובורות הבולענים שלו.
למחרתיים, מנער את טיפות הגשם מפרוותו, דהר צפונה, והתיז מאגרי מים עצומים, בבחינת לא נס ליחי אחרי השטפונות, יש לי מעמקים שלמים גם בשבילכם.
ערב קלאסי לספרים. נזכרתי ב"כל החרף", השיר שלי שמתנוסס גם על חולצות טי שחורות.

 

כָּל הַחֹרֶף

 

הֲרֵי אִילוּ לֹא פִּנִיתִי לְךָ אֶת כָּל

הַמָּקוֹם הַזֶּה לֹא הָיָה לִי

קַר כָּל-כָּךְ.

וַעֲדַיִן יֵשׁ לִי בָּתֵּי-הַקָּפֶה, סוּדָר

גָּדוֹל עוֹטֵף וּסְנִיפֵי הַבַּנְקִים

הַמְּחֻמָּמִים.

 

אלוהים ישר ותם של לאה גולדברג, בארבעים למותה

 

נכון, זה חל רק ביום שישי, אבל איך אפשר לא להקדיש לה שיר של עצמה מדי יום השבוע?

 

וְיֵשׁ גַּם כָּאֵלֶּה

 

וְיֵשׁ גַּם כָּאֵלֶּה –

          הָאוֹהֲבִים אֶת הַשְׁקִיָעה וְזֶה אֶת זֶה,

הָרוֹאִים בָּאֹפֶק אֱלֹהִים נִשְׁרָף עַל אַהֲבָתוֹ אוֹתָם,

וְשׁוֹמְעִים אֶת הַשַׁחַק מְסַפֵּר אַגָּדָה כְּהוֹזֶה:

הָיֹה הָיָה אֱלֹהִים יָשָׁר וָתָם.

 

הָיֹה הָיָה אֱלֹהִים שֶׁהוֹלִיד אֶת הָאֲדָמָה,

וְחָמַד בָּהּ כָּל דֶּשֶׁא וְדֶרֶךְ, כָּל עַקְרָב וְאִילָן מְלַבְלֵב,

כָּל עֵגֶל מְדַדֶּה, כָּל אָדָם מֻכֵּה מַשְׂטֵמָה,

וְעַל כֻּלָּם אָהַב אֶת הָאוֹהֵב.

 

וְהָאוֹהֵב הָיָה קָרוֹב לוֹ וְדוֹמֶה לוֹ,

וַיֹּאמֶר: "הָבָה, אֶהְיֶה כֵּאֱלֹהִים!"

וַיֵלֵךְ אֶל מִחוּץ לָעִיר, וַיֵלֵךְ אֶל סַף הַפֶּלֶא

לְהוֹסִיף מְעַט תְּכֵלֶת לַשְׁחָקִים הַדֵּהִים.

 

וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה הַיוֹדְעִים דָּבָר זֶה עַד הַסּוֹף

וְשׁוֹתְקִים מְאֹד בְּבִרְכַּת שַׁלְוָתָם,

וְעֵינֵיהֶם קוֹרְאוֹת בְּכָל שְׁקִיעָה וְנוָף:

הָיֹה הָיָה אֱלֹהִים יָשָׁר וָתָם.

כולם מוסיקה, אני שירה

סאונדס+

ערב מוסיקה אלקטרונית וחיה | וידיאו | שירה

לרגל צאתו לאור של

תו+ | מוסיקה | אמנויות | חברה

  גיליון מס' 13

   עורכת: בת-שבע שפירא

 

ב-14 בדצמבר בשעה 8:30 בערב

באולם המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ביאליק 26 תל-אביב

עורכת שותפה של הערב: עדיה פורת

 

בתוכנית

 

דניאלה גואל Happilepcy (מוסיקה אלקטרונית, "30'2)

אופיר בחמוצקי   ללא כותרת (אילתור עם חפצי מתכת מוגברים, טייפ קסטות ומיקסר אנלוגי)

ליאור גקלר מצב רוח חופשי בתל אביב (מוסיקה אלקטרואקוסטית, כתובה ומאולתרת,

פסנתר וטייפים)

יניב קוריס  שביל-אש (מוסיקה אלקטרו-אקוסטית [קול ומחשב])

עדי קום, גיל כהן, רן נחמיאס 220V  (שתי יצירות אלקטרו-אקוסטיות)

 

קריאת שירים – אורה לב-רון

רן סלוויןהתנהגות דיגיטאלית מס2 (אילתור וידאו-סאונד)

 

 

כרטיסי כניסה במחיר 30 ₪  בערב האירוע, במקום.

 

לפרטים נוספים:

                                                                        אוריָן  – בת-שבע שפירא

                                                                        איינשטיין 34 חיפה

                                                                        טל' 04-8242013

                                                                        oryan_bs@netvision.net.il                 

 

 

 

לא רק לויזלטיר יש מזג אויר

גם לכם ירד היום גשם?

 

מזג אויר

מאיר ויזלטיר

 

מֶזֶג-הָאֲוִיר הָאָהוּב עָלַי בָּעוֹלָם

הוּא מֶזֶג-הָאֲוִיר שֶׁל תֵּל-אָבִיב בְּלֵיל חֹרֶף.

תֵּל-אָבִיב כְּאִשָּׁה שֶׁהֱטִילוּהָ בִּבְגָדֶיהָ לָאַמְבָּט,

בִּרְיוֹנִים עָשוּ לָהּ אֶת זֶה, וְהִיא מְשׁוֹטֶטֶת

עַכְשָיו חֲרוּפָה בָּרְחוֹבוֹת מְיַחֶלֶת לְחֶסֶד.

 

עֲשׂוּ-נָא חֶסֶד עִם הָעִיר הַזֹּאת, אִמְרוּ מִלָּה חַמָּה אֵלֶיהָ.

 

הָאֲוִיר שֶׁהִרְטִיב אֶת הַחוֹל וְהִרְוָהוּ נִיחוֹחַ אֲוִיר

מְהַלֵךְ עַכְשָיו נִים-וְלֹא-נִים, מְאֻשָּׁר, לְפָנָיו כָּל הַלַּיְלָה.

הוּא מְלַטֵף אֶת לֶחְיָהּ בְּעָבְרוֹ, אַךְ הוּא לֹא יִתְעַכֵּב,

נְעִימוֹת הַלַּחוּת מְפַלְחוֹת בֵּין רִבּוּעֵי הַבָּתִים

קוֹלְפוֹת טִיחַ. תֵּל-אָבִיב נִרְדְּמָה עַל עָמְדָהּ וּפוֹלֶטֶת

גְּנִיחוֹת טְרוּפוֹת מִן הַשֵּׁנָה.

 

אִמְרוּ מִלָּה טוֹבָה בָּעִיר הַזׂאת. הִיא רְאוּיָה לְחֶמְלָה.

איך קבלתי במתנה שבב מהנובל לספרות

 
איך קבלתי במתנה שבב מהנובל לספרות
 
מה זה משנה איך, העיקר שקיבלתי. המשורר פרץ-דרור בנאי תרגם את שירה של הרטה מולר, זוכת פרס נובל לספרות השנה, "להוטה על המספר שלוש", ומכל האנשים עלי אדמות, וגם מכל הנשים והמשוררות – הקדיש אותו לי.
 
להלן:
 
 
 
  הרטה מולר

תרגם: פרץ– דרור בנאי

התרגום מוקדש לאורה לב-רון                                         

 

להוטה על המספר שלוש

 

ניצקידורף, רומניה (1953)      

 

אֱוִילִי מְאֹד שֶׁהָעֵשֶׂב מִתְרוֹצֵץ כְּבָר שָׁעוֹת

בְּשִׂמְלָתִי הַחֲדָשָׁה לְכָאן וְשָׁם וַאֲנִי

יוֹשֶׁבֶת עַל סַפְסַל הַמֶּלֶט אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים

מוּל

הַמִּסְפָּרָה

הָרִאשׁוֹנָה שַׁחְצָנִית

הַשְּׁנִיָּה גְּדוֹלַת עֵינַיִם

הַשְּׁלִישִׁית רְשָׁעָה

הָרְבִיעִית וְהַחֲמִישִׁית שְׁתֵּיהֶן אֲנִי מִשּׁוּם שֶׁמִּתַּחְתַּי שְׁלוּלִית

מַיִם קְטַנָּה בָּהּ אֲנִי רוֹאָה אֶת עַצְמִי

וְעָלַי לַעֲשׂוֹת הַפְרָדָה בֵּין הַטִּפּוֹת וְהַלָשְׁלֶשֶׁת שֶׁאִם לֹא, לֹא

תּוּכַל

אַחַת מֵהַשְּׁתַּיִם שֶׁהֵן אֲנִי לְהַבְדִּיל בִּכְלָל בֵּין

כּוֹבַע הַפַּרְוָה

שֶׁעַל רֹאשׁ הָאַחֶרֶת לָעוֹף אֲשֶׁר בִּשְׁלוּלִית הַמַּיִם.

 

*

כְּבָעֶרֶב שֶׁבּוֹ כָּל מִשְׁמֵשׁ דּוֹחֵף

אֶבֶן קְטַנָּה לְבֶטֶן זוּלָתוֹ

כָּךְ אָנוּ שְׁלִישׁ כָּל הַחֲתוּלִים

חָשִׁים עַצְמֵנוּ בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית

רָצִים בָּאֲוִיר לַנֵּכָר- בְּתִיק יָד קָטָן

וְרַק הַשִּׁירָה מִגֶּשֶׁר-הַפַּסִּים עוֹרֶכֶת הַרְפַּתְקָה עִם הַיָּרֵחַ

דֶּרֶךְ הָאִצְטַדְיוֹן כְּמוֹ מַצְנֵחַ שֶׁנִּכְנַס הַבַּיְתָה

וְלוֹ 11 טְפָרִים תְּלוּיֵים בְּחוּט

רְאֵה אֶת לְהָטַי לְמִסְפָּר שָׁלֹשׁ.

 

*

מְכוֹפֵף הַכַּפִּיּוֹת אָמַר

הַשֶּׁלֶג הַשָּׂרוּעַ כָּכָה בִּלְבוּשׁוֹ הַלָּבָן

מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּעֵירֹם הָרְחוֹבוֹת הָרָזִים

הַמְּפֻתָּלִים מְעַט בְּסִפְלֵי מוֹקָה

קֻפְסַת הַגְּרָמוֹפוֹן הַקְּטַנָּה קִלְּשׁוֹן הַלֵּב

כַּמּוּבָן בִּיכָלְתֵּךְ לָדַעַת שֶׁכָּל הַחֹמֶר הַזֶּה

יִהְיֶה אַחַר כָּךְ בְּכָרִיתֵךְ הַמְּרֻבַּעַת

אַךְ אֲנִי נִסְתַּיְּמָה הֲכָנַת בְּגָדַי לְטִיּוּל קָצָר 

שֶׁלְּפִי מֶזֶג אֲוִיר רַעֲנָן אוֹ רָעָב יָשָׁן

 הִכְשִׁיל אֶת יַצִּיבוּת כּוֹבָעִי

הַמֶּלֶךְ שֶׁהֵבִיא מַס-שִׁכָּרוֹן שָׁאַג  וְשָׁתַק

מֶלֶךְ חָדָשׁ הֵבִיא נִצָּחוֹן רוֹעֵד.

 

 

*

חוֹלֶמֶת אֶחֱצֶה אֶת הָאֲבַטִּיחַ כְּשֶׁאִישׁ נַנָּסִי גְּדוֹל עֵינַיִם

מִתְפָּרֵץ מִבִּפְנִים

מִתּוֹכוֹ

בִּשְׁנָתִי אוֹמֵר: כַּמּוּבָן רָאִית גְּבִרְתִּי

אֵיךְ הַגַּרְעִינִים הַשְּׁחֹרִים הוֹלְכִים לִנְשֹׁף בֶּחָלִיל

אַתְּ לָבֶטַח יוֹדַעַת שֶׁהַבֶּנְאָדָם יָכֹל לַהֲרֹג בְּסַכִּין

אָז מַדּוּעַ הִנֵּךְ לוֹחֶצֶת עַל מִפְרָקִי הַקַּר

בֶּנְאָדָם בַּר מַזָּל  שֶׁכְּמוֹתוֹ  

מַרְדִּים עַצְמוֹ רָחוֹק בַּאֲדֹם עֵת אֲנִי

מַשְׁלִיכָה עַצְמִי בְּלֵב הַבַּיִת

כִּי הָרְחוֹבוֹת צְבוּעִים בְּלֶחֶם לָבָן.

 

*

הַכִּכָּר עַל הָרֹאשׁ הָיְתָה

כְּבֵדָה לְמַדַּי וְרֵיקָה בַּזְּמַן הַזֶּה

בִּסְבִיבוֹת הַשָּׁעָה שָׁלֹשׁ עֵת בָּא אִישׁ בְּגַפּוֹ

נָתַתִּי לוֹ כּוֹבַע וְאָז אָמַר מָה אֶעֱשֶׂה בּוֹ

אָמַרְתִּי בְּעוֹדוֹ מְרַחְרֵחַ אוֹתוֹ

הָהּ גֶּבֶר!  

קַח אוֹתוֹ כְּבָר.

 

אילתוריסט, מוסיקה, שירה, ציור, יום ראשון

ביום ראשון, בתמונע ב- 22:00

 

 

סרט דוקומנטרי, סורולה וחג

 

 

 

 

 

יואכים סורולה ולנסיה, ילדים על החוף, 1910

 

 

סרט דוקומנטרי

 

לקחו והניפו אותי סביב

סביב ויבשות הסתחררו

לרגלי – או לגופי ליתר

דיוק. והניפו עוד ועוד במהירות

הולכת וגוברת ולא הייתי

כפרות לשום דבר ממרומי

התנועה ראיתי בלונים ונירות מתעופפים

מתוכי מרחפים קצת

ומתפזרים ואחר-כך המשכתי

לחוג גבוה ומהר קלה

יותר ויותר והיבשות

והימים היו צבע אחד

חדש ומופלא ומרתק.

ועדין היתה זו רק תשוקתי

הישנה.

המרחב בין הג'ננה למוח הבלונדיני

 
 
   Gefen
 
שׁוֹבִי אֵלַי בֻּבָּה הַמְּדַבֶּרֶת
בְּסֻלָּמוֹת גְּבוֹהִים גְּבוֹהִים
בְּשֶׁטֶף
וּבְקֶצֶב רוֹק-אֶנְדְּרוֹל מָהִיר מָהִיר
אַתְּ שֶׁאֵין לָךְ רֶוַח בֵּין הַמִּלִּים
שֶׁאֵין פְּסִיקִים אוֹ נְקֻדּוֹת בֵּין הַשּׁוּרוֹת
שֶׁל לַהֲגֵךְ
שֶׁהַפְסָקוֹתָיו הַיְּחִידוֹת מְתֻרְגָּמוֹת לְגִמְגּוּם
לִשְׁאִיפוֹת אֲוִיר
חֲזָרוֹת
וְהַעֲבָרַת שְׁפוֹפֶרֶת הַטֶּלֶפוֹן לַיָּד הַשְּׁנִיָּה
וְאוּלַי לַחֲלִיצַת נַעַל מְצִיקָה
לְחִלּוּץ גַּרְגֵּר הַחוֹל בֵּין הֶעָקֵב לַבֹּהֶן.
 
שׁוֹבִי אֵלַי חִנָּנִית
וּקְטַנְטֹנֶת הָעֲשׂוּיָה מִשַּׁיִשׁ
הַמְּפֻסֶּלֶת מִפּוֹרְצֶלָן
שֶׁל אַהֲבָתִי
וְאַהֲבַת הוֹרַיִךְ
וְגַנְּנוֹתַיִךְ הַמְגֻ'נָנוֹת עָלַיִךְ
הַחוֹזוֹת בִּצְמִיחָתֵךְ הַיּוֹמִית
לְהַגְדִּירֵךְ כִּגְדוֹלָה מִן הַחַיִּים
לַמְרוֹת שְׁנוֹתַיִךְ הַסְּפוּרוֹת
בֵּין אַרְגְּזֵי הַחוֹל הַשְּׁפוּכִים
בֵּין הַטָּיֶרִים הַצִּבְעוֹנִיִּים
בֵּין הַנַּדְנֵדוֹת הַמְּנַדְנְדוֹת אֶת קֻפְסַת הַקְּסָמִים
שֶׁל לִבֵּךְ הַזָּעִיר הַמּוֹפְתִי
וּבֵין עֲרֵמוֹת הַצַּעֲצוּעִים הַמְּמֻשְׁמָעִים
שֶׁקִּנְאָתִי בָּהֶם עֲצוּמָה וְרַבָּה
עַל שֶׁהֵם זוֹכִים בְּמַגָּעַיִךְ
הַתְּדִירִים
וְנִקְרָאִים בִּשְׁמוֹת חִבָּה
שֶׁאַתְּ מַרְעִיפָה
כְּמֵיטַב דִּמְיוֹנֵךְ הַבְּלוֹנְדִינִי.
 
שׁוֹבִי אֵלַי וְחַבְּקִינִי
שׁוּב מִשּׁוּם שֶׁכָּלוּ עַצְמוֹתַי לְחִבּוּקַיִךְ
וְכָלָה הַשִּׁיר הַהוּא הַיָּשָׁן
וּמִן הַגִּיל הַמִּתְעַצֵּם בִּי
כָּל מַאַחֲזֵי חַיַּי עָלוּ בֶּעָשָׁן
שׁוֹבִי אֵלַי בֻּבָּה
וְתָשׁוּב שׁוּב אַל פְּרוּסָתִי
גַּם שִׁכְבַת הָרִבָּה
הַמְּרוּחָה עַל כַּפּוֹתַיִךְ.
 
השיר גולש לנו בקצב מטורף מתחת לעיניים. שועט קדימה תוך שהוא חומק מקיבוע. מה שכבר הובן, משתנה תוך כדי תנועה. השיר מתרחש בדרך, בין. מסמן נקודה וכבר שוצף ממנה בטרם אחזנו בה, נדבך נבנה ואוזל לפני שנתפס סופית. הכל כדי שבסופו של דבר ננחת בסערה בַּודאות הכי פשוטה, הכי בסיסית, כמו לחם, ריבה וילדה קטנה.
המאוץ הפוחז הזה מבניית משמעות לניפוצה מתרחש כבר מהשורה הראשונה. בפתיחה נדמה שנקלענו לשיר אהבה לבובה(מלעיל), כאילו יש כאן עניין של מותק בובה בואי אלי, אבל משורה לשורה מסתבר שהבובה היא אחרת, זו פעוטה בגן ילדים, בובה מלרעית לגמרי;
מהשורה הראשונה נדמה כאילו מדובר במבע הלשוני עצמו, ושוב מסתבר שלא כך, אלא אנחנו דוהרים אל הפיסי. הבובה המדברת "בסולמות גבוהים גבוהים" מעוררת בבת אחת ציפיה לדיבור גבוה במובן החברתי, אולי אקדמי, אבל, בד בבד מתגנבת גם תחושת פיסיות. שהרי נכנס כאן במובהק היבט מוסיקלי: דיבור גבוה? אולי סופרן, וכבר בשורה הבאה "אולי רוק-אנדרול".
ועדיין שוהה פרץ על סיפה של הלשון: פסיקים ונקודות, כולם סימנים המַפנים את תשומת הלב לַמבע עצמו, אבל עוקפים את תוכנו. לא ידוע מהו שנאמר בגבוה, בשטף, בקצב, בלי סימני פיסוק. נאמר בלהט, אבל מה הדחיפות? האם אנו עדים למפל רגשי של הדוברת, או שמא לפנינו צפיפות ועומס מחמת דברים מלומדים החייבים להיאמר. ועדיין לא נרמז שלא בתוכן הדברים עסקינן, אלא שאותו שטף של שאיפות אויר ודחיסות הקול – הוא עיקר. הנוכחות לפרטיה היא במוקד תשומת הלב. נוכחותה של הבובה גופא.
תחושת הויתור על תוכן הנאמר לטובת אופן האמירה מתגבשת ביתר שאת ב" וְהַעֲבָרַת שְׁפוֹפֶרֶת הַטֶּלֶפוֹן לַיָּד הַשְּׁנִיָּה ". תשומת הלב מדלגת על שאלת הנאמר ומופנית כולה אל העיסוק של הדוברת-הבובה  בכלי הדיבור ובצד הפיסי שלו. עכשיו, כשהפיסי התגלה, אפשר לצלול אליו בגלוי בין ב"חליצת נעל" לבין ב"חילוץ גרגר חול". זוטות חומריות יומיומיות הן הלוכדות את הדובר. תגיד הבובה מה שתגיד, אבל איך היא אומרת! איך היא נוכחת בְּמוֹ עצמה.
הבית השני מערער סופית את התפיסה הראשונית שאחזנו בה אשר לזהות הנמענת ומחליף בובה בבובה. רגע רגע, חש הקורא, אין כאן אהובה במובן שהנחנו עד כה. "קטנטונת" בסמוך ל"הוריך" ומיד אחר-כך "גננותיך" מעתיק את הרגש לאובייקט אחר. אכן, מדובר בפעוטה.
מכאן מתקצרות השורות, אין מנוח. והקורא ניגף מעמדה לעמדה. פרץ פורש מרחב מתזז בין "גננותיך המג'וּננות עליך" (ג'ננה מזרחית, שפת רחובית, הורית מגוננת) לבין "דמיונך הבלונדיני" (מאגר הפנטזיות של הנשיות הנכספת, הפורצלנית).
אינספור הפרטים המרכיבים את היצור המופלא הזעיר ואת הזדקקותו של הדובר אליו מתכנסים לבסוף לחיבוק בסיסי, כזה שאי אפשר לעמוד בפניו, ואשר הוא, על כל ניסיון חייו, נכנע לו בשקיקה.
השטף השירי מעביר את הדובר מעמדת הצעיר המרעיף טקסטים על נשים, המכשף במלים, לאדם ששנותיו חלפו בין המלים, ועתה נותר בידו הצורך המזוקק לשכבת הריבה הממתיקה, אבל זו הכרוכה בכפות ידיה של גפן. המתיקות של הקירבה הפשוטה, מרובבת על כף היד, לא מנוגבת. ככה, פשוט.
 
שישים מתחת לאפס/ פרץ-דרור בנאי, הוצאת קשב לשירה

טוביה ריבנר והקול הצלול בַּמבטא הישראלי

החרב
 
הַקוֹל הַצָלוּל בָּעֶרֶב.
הַחֶרֶב בְּיָדוֹ
חוֹרֶתֶת לְאַט
בָּאֲפֵלָה הַמוּאֶרֶת
תָּוֵי פָּנִים אֲשֶׁר אָהַבְתָּ.
מִתְהַפֶּכֶת בַּבָּשָׂר הַחַי.
 
פעם, בשנות השבעים המוקדמות, שמעתי את טוביה ריבנר קורא את שירו "החרב". הקריאה הותירה בי קריעה חדה: חוד החרב החורצת את כאב האהבה, חוד הדיוק המסמן את חסכנות האמצעים השיריים הפועלים לעומק ביעילות של מפעל אמריקאי נצלני, חוד התער של הקול הצלול, הישראלי, של השירה החדשה. עוצמת הדיבור הישראלי הכפול, של הקול השירי ושל הקול הישראלי התנשאה ברורה ומובחנת על רקע הרחש הסביבתי של קולות דיבור של עולים חדשים ממספר מדינות עצום, יותר מכפי שנכנס בשיעורי גיאוגרפיה, שלל מִבטאים המשתדלים להדחס לתוך מבטא ישראלי בהתהוות. המורים ללשון כיוונו את הדיבור שלנו כדי להפטר מסממני הגיה שהגיעו מהבית, מכל מיני סוגי בית, והנה ריבנר, גם משורר ענק, גם שבר לנו את הלב בחרב האהבה, וגם סימן את המקום הנקי, המדוייק של השירה ושל ההגיה הישראלית.
לאחרונה שמעתי את טוביה ריבנר קורא שיר מספרו החדש. זה היה בערב שירה שנערך במלאת 120 ספרים להוצאת קשב לשירה הניסית ולכבוד העורך ומחולל הניסים המשורר רפי וייכרט. ריבנר עלה על הבמה והחל לקרוא שיר. פתאום שמעתי אדם בעל מבטא זר מובהק, פולני, קורא להפליא את השיר. איך זה קרה? היהפוך ישראלי מקומי למהגר? היתכן כי מישהו שמט מתחת רגלי המשורר את המבטא הישראלי? האם נערכה לו הזרה משונה שכזו?
חטיפתו של ריבנר מקבוצת המבטאים הישראלים והצנחתו בשדה המבטאים הזרים של המהגרים התרחשה אצלי רק בזכות הנתק של עשרות השנים. בפועל קרה כנראה ההפך מזה לריבנר, שהשיל מעליו במרוצת הזמן מאפייני הגיה זרים. בפועל התרחש כנגדו תהליך חברתי מתמיד שאחראי למילוי משבצת חסרה ברשת המבטאים, משבצת שתחילה לא ידענו שהיא ריקה. לא ידענו, כי הסתירו לנו. לא האמנו שדווקא אנחנו, שנולדנו אי שם במזרח התיכון, זכינו במבטא ישראלי סתם כך, מן ההפקר. הרעיון של בלשנות דסקריפטיבית לא עלה בדעתנו: לומר לישראלי ילידי – אתה בעל מבטא עברי! זה לא צודק. הרי גדודי הורים מהגרים עמלו כה קשה כדי לזכות בתואר הדיבור העברי הרהוט. הרי מנגנונים מורכבים ניסו להדביר את מבטאי ההגירה המגוונים בארץ.
אבל מה בעצם טרחו להדביר ומה להאדיר? המורה ללשון בבית הספר – למדנית משכילה ששלטה בכל כללי השפה ובעושר לשוני מעורר השתאות, ספגה את העברית במתכונתה הפולנית-רוסית ודקדקה בקלה כבחמורה – ניסתה לכוון אותנו לזנוח את הואריאציות שלנו לטובת דיבור עברי מלוטש. ליטוש פולני. כמו הצירה המפורסם, שלשוננו סרבה לצרף לו את היוד, ולמורת רוחו של סגל ההוראה נותר כמין סגול. שני האהודים (ברק ואולמרט) נותרו תלמידים ממושמעים של השיטה, ודבקים בצירה הגלותי לטובת חקייניהם. אֶ אֶ אֵי– כן, הם תלמידים מצטיינים של הפיכת הישראלי לפולני למתחילים. מנהל בית הספר אף פרסם את "ביעור הקוצים מכרם לשוננו", ואנחנו, הקוצים הקטנים, התעקשנו על איזשהו מבטא שלא ניתן לו שם באותו זמן, ולימים נודע כישראלי.
בקורס לקריינים ברדיו נהגו לנכש את העשבים השוטים של הגלות מן הדיבור. כגון אזהרה חמורה להשמר מלומר ג' במקום כ' דגושה (כגון גְבַר במקום כְּבָר). ה"סטיה" הזו היא מזרחית לגמרי. אזהרה כזו לא נמסרה בנוגע לסטיות הפולניות והרוסיות.
אז נכון שמאז כבר נכנסו הרוסית של הבימה והפולנית של הדודות לקאנון המלוגלגים הישראלי, אבל כל הידיעה הזו לא מנעה את אבחת החרב התודעתית כששמעתי את טוביה ריבנר. אותו דובר (נפלא, נפלא), אותה מאזינה, שלושים שנה אחרי, ופתאום כאילו הועתק ממקומו השמור בתודעתי, למשבצת שהיתה ריקה: מבטא זר חדש, של עברית כל-כך מלוטשת ושלמה, והנה היא לאה.
הקשב הפרטי הקטן שלי בתוך האירוע של "קשב" ארגן נוכח אוזני את קוראי השירים בערב במפת שייכות אחרת של המבטא: ישראלים, ומהגרים, מכל מיני תפוצות. מובן מאליו? מסתבר שגם המובן מאליו אפשרי.